ילידת איטליה, חיה בתל אביב מ-2008 ועד 2017 והיתה מעורבת בפעילות חברתית ופוליטית. נכון להיום היא מרכזת פרוייקטים אמנותיים ב-Teatro Franco Parenti במילאנו, תירגמה מחזות של חנוך לוין לאיטלקית ועובדת על פרסומם. במקביל עמלה על ספרה הראשון באיטלקית.

---

למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

זה מין דחף לתעד משהו, סיפור חיים, מחשבה, רצף מילים ולתת לו מעמד נצחי. כתיבה הופכת את החיים, גם את הרגעיים הכואבים או הכי רגילים ושגרתיים, לשווי ערך. מצד שני זאת הזדמנות ליצור את החיים מחדש, את החוויות ואת המפגשים שלא קורים במציאות. יש בזה נחמה.

באיזה גיל התחלת לכתוב?

אני זוכרת את עצמי בגיל שמונה כותבת במחשב הראשון של המשפחה שיר על החתול שלנו ג’ינג’י.

מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?

זאת תחושה שבאה והולכת כל הזמן וקשה מאוד לאחוז בה. אולי בפעם הראשונה כשהייתי בת שלוש עשרה אבל אז התחושה שוב נעלמה לתקופות ארוכות.
היום אני מנסה לשמור לי בראש משפט שצ’זארה פאבזה כתב לאהובתו ביאנקה גארופי:  “עכשיו תכתבי ביאנקה, תכתבי ותשכנעי את עצמך שאת יודעת לעשות את זה”.

קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?

אני בדרך כלל כותבת מוקדם בבוקר, עוד בפיג’מה, מיד אחרי הקפה, במשך כשעתיים-שלוש. אם שום דבר לא עולה לי, אני עורכת קטעים שכבר כתבתי או פותחת ספר לקרוא. אבל מעבר לסדר היום-יומי, למדתי שכל פעם שרעיון, פסקה או מחשבה עולים לראש, חייבים לתפוס אותם מיד כמו פרפר ברשת ולרשום אותם על דף, אחרת הם עפים וחייהם הרבה יותר קצרים מיום.

איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?

בשולחן שבסלון, ליד החלון הפתוח. אני אוהבת כשיש הרבה אור. אני כותבת במחשב עם מחברת בצד שעוזרת לי לארגן מחשבות ולחבר אותן. אבל לא צריך מקום ספציפי בשביל לכתוב: לפעמים באמצע שום מקום או בנסיעות רכבת עולים לי הרעיונות הטובים ביותר. זמני נסיעה רכבת הם מאוד פוריים עבורי, ונסיעה בטרנס-סיבירית עוד עומדת על הפרק.

מה או מי גורם לך השראה?

אנשים בקצה. כשגרתי בישראל נחשפתי לכל מיני מצבי שוליים והרבה זמן לא כתבתי, הרגשתי שאני פשוט מתמלאת מחוויות מאוד אינטנסיביות ורק אחר כך אוכל לכתוב עליהן. הרגעים האלה עוד מלווים אותי בכתיבה, ולאט לאט אני מנסה לדלל את החומר הדחוס, קצת כמו שעושים עם טחינה.

מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

לכתוב זה מאבק יומי ויש אין סוף דברים שמקשים על אקט הכתיבה, מפתים לוותר עליו. עם כל היופי, מדובר על עסק שדורש משמעת, מאמץ ונחישות. חייבים למצוא קצב כלשהו, אחרת זה כמעט בלתי אפשרי.

על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?

תלוי, אבל לאחרונה פרויקט אחד בלבד. החוק שלי הוא לסיים משהו לפני שאני מתחילה פרויקט חדש. המקסימום שאני מרשה לעצמי זה לעבוד על תרגום במקביל לכתיבה עצמאית.

כמה אנשים רואים את הטקסט לפני הפרסום? מי הם? למה?

בעברית רק את אדם, איש יקר לי שגם כותב. באיטלקית יש שלושה-ארבעה חברים שאני סומכת עליהם שיגידו לי בכנות מה הם חושבים, בלי גינדורים. חשוב לי לשמוע דברי אמת בלי הנחות. רוב הזמן גם הוריי, שבעצמם מתעסקים בכתיבה, עוברים על הטקסט ונותנים לי הערות שפה.

איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

יש מין תחושה כזאת ש”הנה סיימתי.” אחר כך אפשר עוד לערוך דברים מינוריים פה ושם –  תמיד אפשר לערוך – אבל הידיעה היא שהטקסט מצא את זהותו.

מה היא רשימת הקריאה שלך של ספרים שכל אחד צריך לקרוא?

אין לי רשימה כזאת. יש ספרים שמדויקים לבן אדם מסוים בתקופה מסוימת. אני אוהבת להמליץ ספרים לאנשים ברגע מסוים או כשיש בינינו שיח על משהו, ואז פתאום עולה לי לראש ספר שמאוד מדויק להם.
כרגע אני קוראת את “בין חולות וכחול שמיים“ של נחום גוטמן והייתי ממליצה את הספר הזה להרבה אנשים, אבל רשימה אולטימטיבית אין לי.

למי את כותבת? את מי את רואה לנגד עיניך?

אני אוהבת לחשוב שיש אנשים שאני לא מכירה שקוראים את המילים הכתובות שלי.

איך את בונה את הסיפור? האם את בונה אותו מראש, או שהוא מתפתח תוך כדי? איך את שוזרת את החוטים השונים בסוף?

בדרך כלל יש איזה קו אליו אני חותרת ואז בזמן הכתיבה מתפתחים כל מיני מסלולים חדשים. אבל תמיד זה מתחיל מתחושה ספציפית שמחפשת אוויר.

כמו מי היית רוצה לכתוב?

נטליה גינצבורג.

איזה סיפור היית רוצה לספר יום אחד?

אני כרגע עובדת על ספר על סבתא שלי רות (ז”ל), אני משוכנעת ששווה לספר את סיפורה.