או – בין תרבות לבין פוליטיקה – התמסדות הספרות במדינת ישראל
או – מצוותא עד מלוא – סובב סובב הולך הרוח

חגית הלפרין, מצוותא עד מלוא – פריחתם ושקיעתם של מועדוני התרבות 1981-1946. רסלינג, 364 ע', 2025

א. מבוא – פירוט ביוגרפי
חגית הלפרין כותבת על מקומם של מועדוני התרבות בחברה העברית ההולכת ומתגבשת, הולכת ומתמסדת, סביב להקמת המדינה ועד להתמסדותה. כפי שעולה כבר מכותרת המחקר שלה – מצוותא עד מלוא – היא מתמקדת במועדוני התרבות של תנועות הפועלים – בצוותא, המזוהה עם מפ"ם, ובעיקר במלוא – של מפא"י ההיסטורית, שלו מוקדש עיקר העיון. אכן, תנועות הפועלים, בראשות דוד בן גוריון, הן הנותנות את הטון במדינת ישראל הצעירה.
חגית היא חוקרת הספרות העברית החדשה, שהנושא המתואר כאן בפירוט מרשים הוא בתחומי מחקרה מזה שנים. אל המתואר כאן בספר מחקרה החדש היא קרובה באופן מיוחד, מכיוון שאביה, הסופר ישראל כהן (1986-1905), היה מאנשי הרוח, אנשי תנועת העבודה (מאנשי מפא"י, משהוקמה), והוא שייסד את מלוא, כמועדון תרבות של מפא"י, ועמד בראשו, אחרי יעקב הורוביץ ועד סגירתו. על קרבתה למה שהיא חוקרת ומתארת היא מספרת מספר פעמים לאורך ספר זה, מהמבוא לו והלאה.
גם אני חייב במידע לקורא על היכרותי הקרובה עם ישראל כהן, הן מהיות אבי, מרדכי ברתנא (שפרסם תחת שם העט ב. מרדכי) משורר וממכריו של ישראל כהן, הן בהיות ישראל כהן, עורך הפועל הצעיר, העורך שפרסם ראשון שיר שלי בעיתונו, בהיותי רק כבן ארבע עשרה, והן בהיות אבי וישראל כהן חולים שנפטרו בסמיכות באותה מחלקה בבית החולים בילינסון.
כנקודת ציון לדיון בספר זה, צריך לציין בפני כל מי שיקרא בו כי חגית הלפרין כותבת באופן יסודי. היא מכירה היטב את הנושא, בהיות "בת בבית אביה", בהיכרותה מילדות את חיי החברה הספרותית בתל אביב – העיר שהייתה המרכז התרבותי בספרות העברית הישראלית. החומר העובדתי שהצטבר בבית אביה, ולו הייתה עדה, הוא רב מאוד. הדבר ניכר היטב גם במגוון הצילומים מאותה תקופה המשולבים במחקרה. הצילום באותה תקופה היה, טכנית, הרבה יותר קשה לביצוע מאשר היום, ונתפש כעדות, כמסמך מודפס, ולא כפי שהוא היום כשהוא מופיע אצל כל אדם כרצונו על "מסכיו" השונים – המחשב, הטלוויזיה, הטלפון הסלולארי.
במחקר זה הנדון כאן, הדיון במועדון מלוא רחב הרבה יותר מאשר הדיון במועדון צוותא. זאת, גם משום שמועדון צוותא צמח בבית הגידול של מפ"ם, ואילו מועדון מלוא צמח בבית הגידול של מפא"י, וישראל כהן, אביה של חגית הלפרין, היה איש מפא"י. עם זאת, היושר היסודי של הכותבת בהבאת העובדות המתוארות, והזהירות בה היא מתייחסת לעובדות שהיא מתארת, בולטים לעיני כל מי שמכיר ממקורות נוספים את האירועים התרבותיים שהיא מתארת.
הן צוותא והן מלוא היו מועדוני תרבות. הספרות הייתה בהם כוח מרכזי, אבל עם זאת, היא הייתה בהם כלי ביטוי תרבותי אחד, לצד תיאטרון, לצד זמר ועוד. חגית מדגישה בדבריה, שוב ושוב, את מגוון האומנויות שבאו לידי ביטוי בשני המועדונים. שלונסקי, שהיה מנהלו הראשון של מועדון צוותא מהיווסדו ב-1946, הביא זאת לביטוי בהתייחסויותיו למטרותיו של מועדון צוותא. גם מלוא נוצר כמועדון לביטוי מספר אומנויות. חגית מתארת את הלוגו שצייר נחום גוטמן למלוא, והיא מפרטת כיצד באות לידי ביטוי, בלוגו מצויר זה, ארבע האומנויות – ספרות, ציור ופיסול, תיאטרון ומוסיקה. לארבעה תחומי אמנות אלה החליטו ראשי מלוא להגביל את המועדון (מצוותא עד מלוא, עמ' 102-101). הדיון כאן ימוקד בספרות; גם בשל היותה של חגית הלפרין אשת ספרות, גם בשל היותי אני כזה, אבל גם משום שבהיסטוריה של התנועה הלאומית העברית החדשה, לספרות, אמנות המלה הכתובה, יש מעמד מיוחד, כפי שיובהר כאן, להלן.

ב. מקומה המרכזי של הספרות בזהות הלאומית החדשה
כדאי להתחיל כאן בעיון קצר, הבא לתאר איך הפכה הספרות העברית לכוח העיקרי עם היווצרות הזהות הלאומית העברית החדשה.
אחד העם כותב את מאמרו, "כהן ונביא", בתרנ"ג (1893), תקופת היווצרות הלאומיות החילונית החדשה של העם היהודי, הלא היא התנועה הציונית. הוא טוען בה טענה שראוי לזכור אותה עד היום. הכהן הוא השליט, הוא איש החומר ואיש הביצוע. הנביא הוא איש הרוח ואיש החזון.
בראש המערכת הלאומית העברית עמדו, מהיווצרה ועם התפתחותה, שלוש דמויות, שייצגו שלוש סמכויות: המלך, הכהן והנביא. מבנה זה נוצר עם המעבר ממשה רבנו, מיהושע בן נון ומהשופטים ושמואל אל בית המלוכה ואל בית המקדש. מבנה זה מתבטא בשמו של ספר הספרים, תנ"ך, הלא הם – תורה, נביאים, כתובים. לא במקרה, השליט היומיומי, המלך, הוא רק פרק, רק חלק, בתיאור המהלך ההיסטורי בספר התנ"ך. מנקודת המבט הרוחנית, המלך חשוב אבל לא ראש לכול.
בכל מקרה, העם היהודי איבד את המלך כשאיבד את עצמאותו. גם את הכהן איבד אז. או אז צמחה דמות הרב, כמכילה את כל צורות ההנהגה – המנהיג הקהילתי, שהוא מנהיג מעשי ומנהיג רוחני גם יחד. במתכונת זו התקיימה היהדות, במבנים של קהילות, בכל תפוצות העולם בהן ישבו יהודים, הלא הן כל הגלויות, כפי שראו אותן היהודים – מקומות אליהם הגיעו כשאיבדו את עצמאותם, אבל שמרו על זהותם המיוחדת. כך חלפו דורות.
היווצרות הלאומיות העברית חלה בסוף המאה התשע-עשרה באירופה. שינוי עמוק עברה המלוכה האירופית, עם הופעת תנועת ההשכלה באירופה במאה השמונה-עשרה, עם הופעת עידן הנאורות החילונית. זו התמקדה ראשית בגרמניה, עברה במרכז אירופה – ולבסוף הגיעה לרוסיה. ההשכלה האירופית העמידה את האדם הפרטי ואת זכויותיו במרכז, מתוך דיון שכלתני, שיש בו, ממילא, ערעור גם על המלוכה וגם על הדת. ההשכלה היא דרך להיווצרות לאומיות חילונית באירופה.
אל היהדות הגיעה ההשכלה באיחור של כמאה שנים, במהלך המאה התשע-עשרה, וגם היא התבטאה בהגדרה מחודשת, חילונית, של הזהות הלאומית היהודית, ובערעור על המוסד הדתי. היוצר, הסופר, הוא היהודי שראה עצמו איש הרוח, הנביא, שמתבקש למלא את מקומו של המלך ואת מקומו של הכהן גם יחד. חידוש השפה העברית, חידוש המלה העברית, שהייתה כתובה לפני שחזרה להיות מדוברת, נראה להיות התשתית לניסוח הזהות העברית, הזהות החילונית הלאומית, בעיקר במרכזה השלישי של ההשכלה העברית ברוסיה לקראת סוף המאה התשע-עשרה. פשיטת הרגל של ההשכלה העברית, שלא הביאה זכויות לאומיות ליהודי החילוני, היא אחת הסיבות להיווצרות התנועה הציונית.
ושוב, איש המלה הכתובה, הסופר, הוא העומד בראש התנועה הלאומית הציונית כתנועה חילונית. למשל, הרצל רואה עצמו קודם כל כאיש רוח, קודם כל כסופר. התנועה הלאומית, על צדדיה הימניים יותר ועל צדדיה השמאליים יותר, העמידה את איש הרוח, את העיתונאי והסופר, גם כמנסחי המניפסט שלה, גם כבודקים, שוב ושוב, את חיוניותו.

ג. הפנים הפוליטיים של מועדוני התרבות מהיווצרותם
תנועות הפועלים הציוניות התייחסו אל התרבות כאל כלי ביטוי רב ערך. התנועה הציונית מראשיתה רואה את הזהות העברית כזהות של עם הספר, ואת היצירה האמנותית, כאמור – קודם כל זו המילולית – כחלק מהזהות הלאומית; חלק שמעצב את הזהות הלאומית הפוליטית, אבל גם מעוצב, בה בעת, על ידה. תנועות הפועלים הציוניות יצרו עיתונות פוליטית, הקימו הוצאות ספרים בעלות אופי מתאים להן, וגם יצרו מועדוני תרבות. זה, גם אם מועדוני התרבות ראו עצמם לא מחויבים פוליטית; דבר שחגית מדגישה שוב ושוב. כך היא כותבת בחלקו הראשון של הספר: "כפי שנראה בהמשך, כהן השתית את מועדון מלוא על ארבעה עקרונות מרכזיים שבהם דבק [—] הראשון היה הקמת מועדון שאינו פוליטי" (עמ' 92-91). ועדיין מלוא היה במוצהר מועדון של מפא"י.
חגית הלפרין מדגישה שוב ושוב כי הבסיס של מחקרה, כי נקודת-המוצא שלו היא כי גם צוותא וגם מלוא הם קודם כל מועדונים. משמע, שניהם הוקמו למען קהל מוגדר ולא לציבור מקרי. מועדון הוא מקום שקהל מוגדר, אפשר גם לומר – נבחר, ומטבע הדברים גם לא רב, נפגש בו לא רק כדי לחוות אמנות, אלא גם כדי לבלות זמן. אלה היו מקומות שבראשיתם שתו בהם קפה, שיחקו שחמט, מידי יום, לאורך הזמן. מסיבות פורים, למשל, התמידו במלוא, מדי חג פורים לאורך השנים. ההרצאות, שניתנו, כמובן, במועדים שפורסמו מראש, היו, אולי, שיא רעיוני, אבל הן רק חלק ממכלול פעולותיו התרבותית של המועדון; חלק מגיבוש קהל תרבות מפלגתי.
שוב ושוב היא מתארת את התלות ההדדית שיש בין מועדון מלוא לבין מפלגת הפועלים שבשלטון, מפא"י. תנועת העבודה הציונית, רואה עצמה המשך חילוני לאומי ליהדות הדתית כ"עם הספר": מצד אחד, הספרות נתפשת בתנועת העבודה כהתגשמות של הזהות היהודית, ומצד שני, תנועת העבודה רואה בספר כלי, אמצעי, מעולה להביא את האזרח הישראלי לתמוך בה. זאת, על כל המתחים שקיימים בתלות הדדית זו.
דוגמא אחת לתלות הדדית זו מתוך כמה דוגמאות המובאות במפורט על ידי חגית הלפרין, היא תיאור ביקורו השני של דוד בן גוריון, הפוליטיקאי ואיש הספר, במועדון מלוא, ב-6.6.1961. (עמ' 214-209), והדברים שהוא נושא בו, שכותרתם – "על העיקר בשעה זו": "בהתייחסו לסופרים ולאומנים, טען בן-גוריון שהספרות והאומנות בישראל צריכות לעמוד לרשות המדינה ולעזור בחינוך העם. הוא קרא לסופרים ולאומנים להתגייס למשימות הלאומיות." (עמ' 212). בן-גוריון מבקש שהספרות תהייה מגויסת לטובת המדינה ומשימותיה. ובמקביל, ולעומת זאת, הוא טען כי המדינה הצעירה אינה יכולה לתמוך בספרות כבמה מרכזית.
גם בתגובותיהם של הסופרים לדברי בן-גוריון יש שתי טענות שונות וכמעט נוגדות. הם אומרים לעומתו, כי מצד אחד היצירה אינה יכולה להיווצר מתוך מטרה עיקרית של שירות המדינה. מצד שני הם טוענים לעומתו כי על המדינה לתמוך בסופר, לעזור לו להתקיים. דוגמא מרשימה שנייה שמביאה חגית היא הרצאתו של שר הביטחון, פנחס לבון, כבר ב-1953, שמונה שנים לפני הגעת בן-גוריון למלוא בפעם השנייה, על היחס למדינות ערב. שם הוא נושא הרצאה פוליטית אקטואלית ואומר כי אין באופק שום אפשרות שמדינות ערב תיאותנה להסכם שלום עם ישראל. וזו עוד דוגמא לקשר בין תרבות לבין אקטואליה פוליטית – אכן, הרצאה זו הביאה לסערה ציבורית, ששיאה היה הצעה בכנסת של אי-אמון בממשלה (עמ' 133).
והנה המתח שבמבנה צוותא ובמבנה מלוא – ביקורת הדדית לא קלה, אבל תפישה של תלות הדדית. אכן, הדוגמא שהובאה כאן מממשת את עצם המתח שהיה קיים במועדון מלוא, לאורך כל שנות קיומו. חגית אינה כותבת במפורש כי מתח זה הולך ופוחת במשך השנים, גם בצוותא ההולך ונעשה ממועדון לבמה מסחרית; אבל משהיא מביאה בקצרה את ההיסטוריה של צוותא, וכאמור באריכות גדולה הרבה יותר – את ההיסטוריה של מלוא עד סגירתו ב-1981, האמירה הסמויה העולה בבירור מדבריה היא כי הספרות מפסיקה להיות כלי חברתי פוליטי; וכמו כן, מעמד מועדון התרבות הולך ופוחת, בשל הבמות התקשורתיות השונות ההולכות ונפתחות.

ד. סיכום – רב הפנים הנוצרים בספרות במדינת ישראל ההולכת ומשתנה
מחקרה של חגית הלפרין מפורט מאוד, גדוש בדוגמאות היסטוריות קטנות וגדולות, ועושה רושם אמין ומדויק. כדאי להדגיש שוב כי מחקר זה מפורט הרבה יותר לגבי מלוא מאשר לגבי צוותא, ללא ספק בשל היותה של חגית אחת משתי בנותיו חוקרות הספרות של ישראל כהן, מייסד מלוא שעמד בראשו שנים רבות עד סגירתו. בעצם היא מתארת, בצוותא ובמלוא, תהליכים תרבותיים שונים מלפני קום המדינה ועד סוף שנות השבעים. בספרות הישראלית אלה תהליכים מרכזיים הקובעים את פניה של הספרות הישראלית עד היום. מטעמים שונים היא נזהרת מהסקת מסקנות לגבי התהליכים הספרותיים שהיא מתארת בפירוט רב כל כך.
כך, למשל, היא מתארת כיצד, לאחר השואה, נעשית הספרות העברית קודם כל ספרות המתקשרת עם התנועות הסוציאליסטיות השונות. מתוך עניין של התנועות החברתיות ומתוך עניין של היוצרים, הן מתוך תפישת-עולם, הן מתוך רצון הדדי לעזור ולהיעזר.
כך, למשל, היא מתארת כיצד מפלגות הפועלים, מפלגות השלטון, מנסות להיעזר בספרות העברית וביוצריה, כהמשך המורשת של "עם הספר" – חברה לאומית הנסמכת על הספרות כמידע, כמחנכת, כמורשת. זאת, הן מתוך כבוד לספרות כבמה שהציונות נשאה אליה עיניים, והן מתוך רצון להיעזר בה. ובה בעת, הן הולכות ומתרחקות מהצורך להיעזר בספרות, לתמוך בה וגם לכוון אותה במיטב יכולתן. זאת גם משום השתנות האידיאולוגיה של תנועת העבודה, שבה הספרות כבר אינה במה מכובדת וכדאית; וגם משום השתנות הדימוי העצמי של היוצרים בספרות, שלא מסתפקים בעזרה המצומצמת של השלטון, וגם לא מעוניינים יותר בקרבה אל השלטון.
ובעניין זה – נושא מהותי שני המופיע באופן יסודי אם כי, כאמור, לא מודגש בפירוש, הוא הפיצול שחל בספרות הישראלית עצמה, בין היוצרים לבין עצמם, כבר במעבר מדור תש"ח לדור המדינה, הבא לידי ביטוי גם בצוותא וגם במלוא. הסופרים עצמם אינם רוצים להופיע "בלבוש פוליטי". זאת מתוך ראיית היצירה שלהם כמשהו עצמאי שלהם, רב-פנם , לא כבול למסכה פוליטית זו או אחרת. הלבוש הפוליטי נראה להם ארכאי, והעכשווי הוא מורכב מעבר למסכה פוליטית.
מה שנפתח כמועדונים תרבותיים של מפלגות פועלים, הופך, בהדרגה, להיות במות תרבותיות מסחריות הפונות לקהל הרחב, ומנסות להצדיק, כלכלית, את קיומן. צוותא ומלוא נפתחו ככלים חשובים לעיסוק לאומי בתרבות, והפכו, במידה רבה, להיות מראות המשקפות את פניה של החברה הישראלית העירונית. ובעיקר – התל-אביבית. מלוא – עד סגירתו בראשית שנות השמונים; צוותא קיימת כך עד עצם היום.