[על אביחי יחיאל, גולד דיזל]

ספרו של אביחי יחיאל, גולד דיזל (הוצאת עמדה חדשה 2025) מהווה מפל של מים צלולים על ההווייה החבוטה משהו של הספרות העברית בקיץ 2025, אחרי מלחמות וכנראה שגם לפני מלחמות. מעבר לסיפור עלילה מרתק הכתוב באותנטיות רבה ובכישרון, מדובר בפוזיציה חדשה ומעניינת בתוך ז'אנר שניתן לכנות בזהירות ספרות מלחמה. והלא מוכרים הניסיונות של סופרי הפלמ"ח מדרג ראשון, ס. יזהר ומשה שמיר ויגאל מוסינזון למשל ליצור ספרות מלחמה הירואית על רקע קונקרטי מאוד של מלחמת העצמאות. על המגבלות הספרותיות של הניסיונות הללו עמד כבר קורצווייל והדברים ידועים. מוכר גם ניסיונו החשוב של יהושע קנז בהתגנבות יחידים לתאר חיילים בטירונות כלל צה"לית, להעלות על פני השטח מציאות אנטי הירואית, ערב רב של מהגרים שרחוקים מאוד מדמות הגיבור שעלה מן הים. רומן הביכורים של אביחי יחיאל ממשיך במסע המרתק הזה אל לב ההווייה הארצישראלית כאשר שוב אנו עדים לתופעה המעניינת שהספרות העברית משמשת מצפן אמין ביותר לזרמים תת-קרקעיים בחברה הישראלית.
לאביחי יחיאל יש סיפור טוב לספר. לעתים, עם כל תשומת הלב לצורה הספרותית, אנחנו שוכחים כמה חשוב שיהיה סיפור טוב באמצע. גולד דיזל הוא סיפורו של קצין זוטר, אמיתי, שמוצב בבסיס אימונים עורפי בצאלים. אנחנו מלווים אותו בניסיונותיו להשתלב בתוך מערך שלם של הירארכיות צבאיות ויחסים מורכבים בין דמויות שונות. יחסי ידידות שנרקמים בינו לבין נגד האפסנאות אמיר מובילים אותם בסופו של דבר, בזכות קשריו ונטיותיו הקרימינליות של אמיר, לגנוב דיזל צבאי לצורך מכירתו לבדואים. אולם הכסף מהמכירה משמש אותם כדי לעזור לחיילים נזקקים. הדמויות שמתאר יחיאל הן דמויות מורכבות ולא שבלוניות או חד-ממדיות, שלא לומר סטריאוטיפיות. בעיקר בולטת אצלו הרגישות הסוציו-אקונומית. הנה, למשל, תיאורו של עמרם, נגד המטבח: "אבל אין לטעות – למרות דרכיו הבוטות, עמרם היה איש חם, איש טוב, באמת דאג לכל החיילים, מטוראי ועד אלוף, וכולם בעיניו היו שווים בין שווים. בסופי שבוע היה נוהג להוציא מהמטבח אוכל ולחלק לחיילים שלו אשר יצאו הבייתה, חיילים מעוטי יכולת שבאו ממשפחות קשות יום. למרות שהיה זה מנוגד לתקנות, הוא נתן להם קופסאות שימורים, ירקות ופירות , דגנים וקטניות ועוד שלל מיני מזונות. למעשה, רוב החיילים שהגיעו אלינו למחלקות המטבח, הרכב והאפסנאות הגיעו מרקע קשה. חלקם עולים חדשים שעלו לבד לישראל והוגדרו חיילים בודדים; חלקם ממשפחות הרוסות וממשפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך מאוד; חלקם עבריינים צעירים שהצבא הצליח לגייס וממש הציל אותם ברגע האחרון מליפול לעולם הפשע. נוסף על עבודת הבישול היומיומית ושליחת מזון לשטח, עמרם גם היה מפקד. הוא אומנם היה האחרון שנראה כמו מפקד בצבא – תמיד על חצי ב', מכנסי מדים וחולצה לבנה מלאה כתמים, נועל נעלי ספורט ישנות ולא ממש מגולח – אבל לחיילי המטבח זה לא הזיז. הם אהבו וכיבדו אותו מאוד. לכן הוא הצליח "ליישר" כל חייל בעייתי שהגיע אליו. קשוח מבחוץ אך רך מבפני, התייחס לחיילים כמו לילדים שלו, ופינק אותם בכל ה אמצעים שעמדו לרשותו של מנהל מטבח – ארטיקים, עוגות, דגני בוקר מיוחדים ועוד." (עע' 21-20). הרי לפנינו תיאור אמין כל-כך של נגד מטבח שכל מי שאי-פעם שירת בצבא בבסיס עורפי יוכל להעיד על אמינותו. יחיאל ערני לניואנסים הדקים ביותר ונותן להם ביטוי אותנטי. קשה מאוד להסביר למי שאינו ישראלי איזה תפקיד חברתי ממלא הצבא במדינת ישראל באופן לגמרי מקרי ולא רשמי אבל משמעותי מאוד.
לא קל לשחזר את הטון וסגנון הדיבור הצבאיים. גם כאן יש ברומן שלפנינו אמינות רבה. הנה שחזור אמין מאוד של רגע מותח שמתפוגג במהירות: "השניצלים היום היו טעימים," אמרתי לעמרם בנימוס, כך משום מקום. עמרם, שלא הבין מאיפה ההערה הזו הגיעה, הופתע מאוד והסיגריה נפלה מפיו על השולחן. הוא פרץ בצחוק ואחריו צחקו בני ושני הנגדים הנוספים. עמרם צחק והשתעל תוך כדי, ושוב צחק ושוב השתעל, וזה הצחיק גם אותי. הסתכלתי על אמיר ששמר עד עכשיו על ארשת פנים רצינית ומאיימת, אך למראהו של עמרם הצוחק ומשתעל, צוחק ומשתעל, ולנוכח ההערה שלי שגרמה לכך, הוא לא יכול היה להמשיך עם הרצינות שלו והתחיל להתגלגל מצחוק בלי שליטה." (ע' 37).
הדברים מקבלים תפנית כשמתחילה פעילות סביב מכלי הסולר: "כך, מאותו יום ואילך, בכל ערב היינו מחכים לשעות בין הערביים, שעות שבהן הבסיס התחיל לנמנם, כדי להתחיל את האקשן האמיתי. כרגיל – לאחר האימון בחדר הכושר, התגנבנו אל המטבח דרך החלון שמעל פחי הזבל הגדולים, אכלנו את ארוחת הערב הדשנה הקבועה ואז – התפנינו לפרויקט החדש שלנו ומילאנו את מכלי הסולר בזריזות. בלילה, אמיר היה נוסע לאופקים כדי להעביר את הסולר לשני החבר'ה שלו שמכרו אותו לבדואים." (ע' 59).
כאמור, בצע כסף הוא לא מה שמניע את הגיבורים. כשגיבור הרומן נתקל במקרה קשה של חיילת נזקקת הוא איננו מפנה את ראשו הצידה אלא נרתם מייד לעזרתה: "ז'אנה, למה את בוכה?" שאלתי אותה תוך שאני רוכן לכיוונה. ז'אנה בקושי הצליחה לעצור את הבכי ולדבר. "זה בעל הדירה שלנו, הוא נותן לנו עד סוף השבוע ואחרי זה הוא מעיף אותנו לרחוב. גם אם אני אצא עכשיו הבייתה במקום מחר ואעבוד בכל סוף השבוע, לא אצליח להשיג את הכסף שאנחנו צריכים."… "אל תדאגי, עד מחר יהיה לך את הכסף," הודעתי לז'אנה בנחרצות." "אבל איך? מאיפה?" שאלה שוב, תוך כדי בכי." "הצבא ידאג לך, אל תדאגי, מחר יהיה לך את הכסף לשכר הדירה," הבטחתי לז'אנה במלוא הביטחון. היא לפתע נרגעה והפסיקה לבכות, חצי חיוך עלה על שפתיה וזיק של תקווה התעורר בעיניה. לקראת הצוהריים נפגשתי עם אמיר כהרגלנו בחדר האוכל. "היום אנחנו לא עושים נגלה אחת. תכין את השותפים לעבודה כל הלילה," הצבתי לאמיר עובדה. "מה קרה?" שאל אמיר בפליאה ולא הבין על מה אני מדבר. "היום הכסף יילך למישהו שצריך אותו יותר מאיתנו, מישהו שבגלל הצבא לא מצליח לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה, מישהו שלא מצליח לעמוד על הרגליים בגלל שירותו הצבאי. היום הצבא יהיה זה שיוציא אותו מהבוץ, או יותר נכון אותה," אמרתי לאמיר וסיפרתי לו אודות המפגש שהיה לי קודם לכן עם ז'אנה." (עע' 72-71).
אולם ברור שבסופו של דבר לא ניתן לשמור על כל הפעילות הלא חוקית הזאת, שהולכת ומתגברת, בסוד. יחיאל מצליח לעורר מתח אצל הקוראים: האם מחתרת רובין הוד הצבאית הזאת תצליח לשרוד חילופי מפקדים ואת שאר הסיכונים הכרוכים בגנבת סולר צה"לי? המתח הזה נשמר כמעט עד סוף הרומן. לקוראים מודאגים אפשר לגלות: הסוף הוא בסך הכל טוב. עכשיו לכו לקרוא את גולד דיזל. לא תצטערו.