על המקום והזמן בדיוקן הרוחני שלנו – הרהורים לקראת מתן תורה, מתן שירה.

הדרך למתן תורה הייתה צעידה במִדבּר. עם בתחילת דרכו הלך לקראת ייעודו. חג השבועות הוא אכן החג המכונן בחייו של העם היהודי. ההליכה במדבר קיבלה משמעות, כאשר הגענו למעמד הגדול, מתן תורה.

כמה שנים לאחר קום המדינה, כתב פרופסור יוסף קלויזנר חוברת בשם 'ישראל לאן' – ובהארה פנימית מיוחדת ניסה לבקש את הדיוקן הרוחני של המדינה בראשית דרכה. האבחנה שלו מובילה אותנו למשמעות של חג השבועות : "מדינת ישראל דומה ליציאת מצרים מבלי להגיע למעמד הר סיני". בן גוריון ראש הממשלה הראשון אכן ניסה להציב מטרה רוחנית – 'להיות אור לגויים'. מאז אותם דברים חודרי לבבות, אנו כעם במדינתו מבקשים את 'תעודת הזהות' שלנו.

חג שבועות הוא החג המכונֵן, שמנסה לתת תשובה. יש בו ארץ ושמים – מצד אחד ביכורים מפרי האדמה – ומצד שני מתן תורה. תפילת נושאי הביכורים מתחברת לָעושר הרוחני. מתן תורה נושא בחובּו צופן מרגש מאד – מתן שירה. הפסוק מסֵפר 'דברים' – "כִּתבו לכם את השירה הזאת" נקשר בדברי חכמינו לחג הזה, ואכן השירה האנושית מחַבּרת בין קודש לחול. בין הזמנים.

מתן תורה – מתן שירה

לכתוב תורה, לכתוב שירה. הדברים מתחברים. כתוב במסכת סנהדרין דף כ"א – ע"ב: "אמר רבא: אף על פי שהניחו לו אבותיו לָאדם סֵפר תורה – מצווה לכתוב מִשֶׁלו, שנאֱמר – וְעתה כִּתבו לכֶם את השירה".

האֶמורא הבּבלי רָבא לוקח אותנו לַמקום של התורה בחיי האומה, ובפירושו הוא חותר לחיבור מיוחד: יש מגָּע בינה לבין המבָּע האנושי – המילים נצרפות זו בזו בזמן הקדוש.

העולים לָרגל שרים – ומשָׂא השירה נותן לחייהם חותָם רוחני: אנו היוצרים מקבּלים ירושה מן הדורות – וזה הזמן לבחון מה היחס בין המורשת שקיבלנו לבין יצירתנו כאן ועכשיו. צו בלתי נשכח: לרשת ולהוריש.

הפסוק מהדהד גם עתה: "כִּתבו לכם" – זו העת לשיר, ליצור, לבחון את הקשר בין הירושה שקיבּלנו לבין התוכן המשתקף ביצירתנו. בספר שיריו של הרצל 'שחרית לנצח' – יש מחזור גדול 'המַסע לְשחר החיים'. וכך מסתיים מחזור זה על הילדוּת, על ראשית החיים:

כִּי עַתָּה  יָדַעְתִּי

שֶׁלֹּא יִשָּכַח דָּבָר.

וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת  (הרצל חקק)

ובשירו 'שעת בין הסודות' באותו מחזור, יש צו רוחני לכותבים:

לַהֲפֹךְ הַכֹּל לִפְסֵיפָס. לְהָפִיחַ

בָּהֶם חַיִּים לָעַד. הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת.

בחג השבועות מִצווה לקרוא בתורה ולהיזכר בַּדברים שכתבנו, מה הרוח המנשבת בהם, מה הכוונה מאחורי המילים, ואכן כּן – מה הדיוקן הרוחני שלנו.

וזו גדולת המועד הקדוש: זמן שכָּל כּולו מכונֵן צלם רוחני, מדרש למורשת מדורי דורות.

ביצירתנו אנו לוקחים משהו מן הירושה, מן הקודש, והכול מתמזג בנתיבי עולמנו. הממדים מַשיקים זה לזה. המעֲבר מעולם לעולם – כֹּה נהיר לנו, וזו הדרך לפענח את השאלות, הספקות, להבין את הנעלם.

בשיריו של בלפור חקק, המקום הנכון למתן תורה ומתן שירה הוא במדבר:

בַּמִּדְבָּר הָיִיתִי, וְרַק שָׁם

נִפְתְּחוּ לְפָנַי שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה

נְעוּלִים//

מִקֶּדֶם לַתֹּהוּ הָיוּ מַלְאָכִים

וְהָיִיתִי בְּעֶצֶם הַסְּעָרָה,

אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם

הַשִּׁירָה.

מאין באנו ולאן אנו הולכים

במסכת אבות למדנו: דע מאין באת ולאן אתה הולך.

כל הדברים שכתבנו באו לענות על השאלה: מי אני? מי אנחנו?

בדורֵנו שב העם שלנו אל ארצו, לאחר דורות של הֱיות בניו פליטים בארצות זרות. השאיפה לשוב אל הארץ המובטחת התממשה, הגשימה חלום לכל הגולים השבים לארצם. ואכן זו הייתה חֶלקת אלוהים להם, ארץ לא מוּשגת במשך דורות.

תקופת הגלות לא נשכּחה, הצל הכבד שלה נשאר כתמרור אזהרה: פעמיים בהיסטוריה היהודית חווינו את "שיבת ציון", אך לכולנו ברור, שזהו הבית האחרון. עלינו להישמר מכל משמָר, עלינו לשלב ידיים באחדות משותפת: למנוע חזרה אל ימים אפלים של גלות, כי לא תהיה עוד שיבת ציון שלישית בְּעולם מסוכסך ואכזר.

גם בהיותנו בגלות הטבענו חותם על הציביליזציה האנושית: עם יצא לגלות וסֵפר בידו. התנ"ך היה לנו לשְׂפת אֵם של זהותנו, ושיבת ציון הייתה העֶרגה שקָרמה עור וגידים: התנועה הציונית מימשה את החלום, חלום שלא ייגמר. מהפכה בסדר היום הלאומי שלנו: חזרה להיסטוריה, חזרה לריבונות, קיבוץ גלויות. מהפכה של עם נֶצח שאינו מפחד מדרך ארוכה.  "אף על פי שיתמהמהַ, עם כל זה אחכֶּה לו".

הגלות – מעבר היבוק כנקודת מפנה

במשך דורות שמרנו בלבּנו את הנבואות ואת ההבטחה "אל תירא עבדי יעקב". הגלות הייתה לנו מעֲבר היבּוק, תקופה שבה שָׂרדנו במאבק על הקיום. ליעקב נאמר: "כי שָׂרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב, כט). מן המאבק הזה נולד השם: ישראל. קמנו לדרך הגאולה, כי עלה השחר.

גם אנו עלינו כפעוטות מבגדד, ילדים יהודים מארץ נכר, וכאן היינו כולנו "ישראל": שָׂרִינו ויכולנו והגענו לָארץ היעודה.

יעקב נותר לאחר המאבק ביבּוק "צולע על ירכו" (בראשית ל"ב, לב). כך עַמנו עבר את מוראות הגלות בכל תפוצותיו, הגיע לכאן צולע על ירכו, מבקש גאולה אמיתית, מבקש לקומם עצמו ולשוב אל ההיסטוריה כשהוא שָלם. שיבה אל הריבונות ואל העצמאות לארץ הקֶדם ולשְׂפת הקדם.

העם חותר אל חרותו ואל עצמאותו:

אנו חוגגים במהלך השנה שני חגים המבטאים את השאיפה לחירות: חג פסח שהוא "חג החירות", ויום ה' באייר שהוא 'יום העצמאות' (בצד 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה'). בהדרגה שודרג השם והוא נקרא "חג העצמאות". הוא אינו מן התורה, אך זכה להיות "חג". לכאורה, תמוה שאנו נזקקים לשני מועדים בשנה, שבאים לבטא אותו רעיון: יציאה משעבוד לגאולה, להיות בני חורין, בוקר של יום חדש. כי עלה השחר.

 כל שם מבטא צד אחר בקלסתר שלנו כיהודים בדורנו. חג החירות, שצמח מתוך פסוקי התורה בא לבטא את ציר הזמן בזהותנו, את הקשר שלנו לכל דורות היהודים, שקדמו לנו. זהו חג יהודי.  חג העצמאות בא לבטא את ציר המקום בזהותנו: זהו חג ישראלי. המילה 'עצמאות' מזוהָה עם הקמת מדינת ישראל, וביום ה' באייר באה לעולם "הכרזת העצמאות". היא נחתמה בשמה: "מגילת העצמאות".

לאורך גלותנו שמרנו על נאמנות לשלשלת היהודית, מתוך דבקוּת בייעוד משותף. הָרַף הגבוה היה תיקון עולם במלכות שדַי, אך גם אלו שראו עצמם דבקים בתיקון עולם במלכוּת אדם, לא ניתקו מן הירושה היהודית. לא קל להיות יורש, ושבעָתיים קשה לַיורשים כולם לדבוק באותה ירושה.

כולנו שותפים לירושה העברית לאורך דורות, ודרך המילים העבריות הללו אנו מפענחים את הירושה הקרובה ללבנו. המילים חכמות הן, ואנו ההולכים בעקבותיהן מגלים את עצמנו ואת זהותנו.

היינו כחולמים, אבל קמנו בעקבות הסיפור הישן. חיינו יונקים מכל היצירה היהודית, יוצרים עולם מנכסֵי קדם. וכך ראה זאת ביאליק: "חלום הרץ אל הפתרון, הרצון אל המעשה, המחשבה אל המילה, הפרח אל הפרי" – 'הלכה ואגדה'.

החיבור הרוחני-התרבותי מכונן את התיקון. החוויה של "שָׂרית עם אלוהים ועם אנשים – וַתוּכל" מתקיימת תמיד, ואינה מעמד חד פעמי. ההזדהות עם המורשת המכוננת הזו כחוויה יומיומית – זה לה מְקור החיוּת. הפואטיקה הרוחשת הזו מחזקת בנו את שותפות הגורל של הֱיותנו "ישראל".

המשורר הלאומי היטיב באותו מאמר לקבוע, כי ההכרעה אינה תלושה מצירֵי חיינו, אותה "צריך לבקש מפי החיים וההיסטוריה. אנו מאשְרים שוב ושוב ש"ישראל" אנו. כל נכָסינו הם כמטֶה מוביל ומנחֶה לחיינו. בלשונו של ביאליק": "אם מטֶה האלוהים בידכם – מקור החיים בלבבכם".

התכתבות כתוכנית עבודה של עַם

אנו דור, שאינו חדֵל מלהתכתב עם אבותינו. למדנו מהם להקדיש את חיינו להמשך היצירה האנושית, למלא אופקינו בתוכן חדש. כל יהודי שחווֶה את המאבק על זהותו, כותב את המדרש שלו על המשנָה של הדורות שקדמו לו. הוא בונה נדבך רוחני, לא נדבך במגדל בבל, כי אם במגדל ישראל. בדורנו שַבנו אל נחלתנו ואל שְׂפתנו כדי להמשיך את הפנימיות הקדומה: מתחברים לארצנו הישנה. א"ד גורדון האמין, כי השיבה האמיתית היא "אל הטבע, אל ההוויה, אל החיים, אל האדם, אל עצמו", כתבי א"ד גורדון, כרך א', עמוד 232. הרי לנו מעגל קסמים שיש בו גוון אישי וגוון לאומי. ההולך לארצו – שב לזהותו. כך למדנו מאבי האומה.

האל אומר לאברם: לך לךָ מארצך ומולדתךָ. הפרשנים פירשו: "לך לךָ", כלומר: לך אל עצמך. כל ימינו אנו בתהליך של חיפוש זהותנו, הליכה בעקבות האתוס של העם: הארץ, השָׂפה. ציר הזמן מציג לנו את היהדות, ציר המקום מציב בפנינו את הישראליות. היהדות היא זהותנו הלאומית, זו השיבה אל עצמנו. הישראליות היא האזרחות שלנו, המסגרת המדינית.

אכן זה ביתנו, אך הגענו אליו כבית שלנו בזכות התנ"ך. רק ציר הזמן מעניק לנו את השייכות: לא רק לָארץ כמקום, אלא גם אל הֶעבר היהודי – 'סימני הדרך' עודם מלֵאי חיים, הם מובילים לארץ הזאת.

היאחזות במקום, במדינה – אין די בּה לעצב זהות זו: המדינה היא מסגרת, היא אמצעי. היעד שלנו הוא לשמור על השותפות הלאומית שלנו, על הברית, על הארץ המובטחת. מקומֵם להיווכח לא  פעם, שדווקא יהודים ישראלים מערערים על כך, ולעומתם יש הכרה במורשתנו – בקרב האומות. אל נשכח, זכות התנ"ך הוכרה בהצהרת בלפור, בהסכם המנדט (1922, בוועידת סאן רמו (1920).

 זכות התנ"ך מחייבת את היהודים בארץ לקלוט כעולים את היהודים שעודם בגולה. המשימה של "וקיבּצתים" הובילה לחקיקת 'חוק השבות'. השייכות הלאומית מכוח העבר המשותף רואָה במעֲתק מן הגולה לָארץ תזוזה טקטונית בהיסטוריה של העם: הבאים אלינו הם "עולים" ולא "מהגרים" בלבד.

הבנים השבים לגבולם מקיימים במעשה הזה עלייה בסולם האומה: לפנינו

הַמְראה, עלייה רוחנית מארץ הנכר אל הארץ היעודה. אל זהותם השלימה: זהו חיבור של הזמן היהודי עם המקום היהודי: ארץ ישראל. זה החיבור ההכרחי. כדברי י"ח ברנר – "מה לנו העבר שלנו – אם עבר איננו. אם לנו אין עבר ואין עתיד – אלא הווה על הווה – ימי הביניים?! – כל כתבי ברנר, כרך ב', 'מתוך מכתב ארוך'.

מולדת בלֵב – אלף שנים כְּיום אתמול

לא פלא שהיהודים בגלותם חיו חייהם לפי העונות של ארץ ישראל, ולא לפי העונות של מקומות מגוריהם. הם גם לא יצרו זיקת מולדת לארצות גלותם, גם אם חיו שם אלפי שנים. אבות אבותינו בבבל (עיראק) חיו שם מאז חורבן בית ראשון ובית שני, ולא יצרו זיקת מולדת למקום. שפת אבותיהם רחשה בהם, שימשה להם עוגן אל ארץ ישראל, אליה נכספו. הם התפללו לעבר ירושלים, קראו את 'ברכת העונות' (בתפילת 'שמונה עשרה') לפי העונות של ארץ הכיסופים, ולא לפי העונות של מקום מגוריהם.

מאז ראשיתו של העם, הוא פעל כקהילת זיכרון, קהילה שדבקה בזיכרון ההיסטורי. על כך אמר הבעל שם טוב "בזכירה סוד הגאולה".

מן הסיפור של אומתנו, למדנו שהיותנו 'עם אחד' זה סוד קיומנו. ברל כצנלסון ידע לבטא זאת במדויק: "כי דור בדור ימרוד – זה מדרך הטבע. – – – אולם כי דור יינתק, כי דור יהיה כלא היה – זוהי קללה מיוחדת…דור שאינו מכיר את אביו, אינו מכיר את עצמו, אינו יודע מה יָרש וּבמה מָרד" – ברל כצנלסון, 'קודמֵי קודמֵינו'.

 זה סוד השיבה, הגעגוע הנצחי: בגלותם  לא ניתקו אבותינו את עצמם מן המשפחה היהודית – ולא התחברו לחוליות ההיסטוריות של העם בקרבו ישבו. נכון, בכל דור חהיה גם מורך, ייאוש, וצנח לו עוד זלזל. אכן, היו יהודים שהתעייפו מן המסע הארוך וממשָׂא הזהות. 'נפולת' זו נטמעה בשרשרת לאומית של עם אחר. נבלו מעץ החיים שלנו, יאה להם שמם – "מתבוללים".

בכל דור, ידע היהודי שלא קל להיות יורש. זה חייב אותו לשמור על מורשתו ועל ההמשכיות היהודית. הוא נשא את משא הזיכרון כחלק מייעודו של העם. המשא היה לא קל, ולכן כל יהודי בכל דור בחר מחדש (!) את זהותו.

בסיפורו של חיים הזז "הדרשה", גיבור הסיפור יודקה אומר:

"לא אנחנו עשינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשו אותה לנו. כמו שהם היו מְכַבּים לנו את המנורה בשבת וחולבים לנו את הפרה בשבת ומסיקים את התנור, כך הם גם עשו לנו את ההיסטוריה כרצונם וכדרכּם, ואנחנו רק קיבלנו אותה מידם. אבל היא לא שלנו, לא שלנו כלל וכלל! משום שאנחנו לא עשינו אותה. משום שאנחנו היינו עושים אותה אחרת, משום שלא רצינו שתהא כזו, ורק אחרים רצו והם הכריחו אותנו לקבְּלה, בְּעל־כרחנו, וזה כבר ענין אחר לגמרי…".

מהרצל עד בלפור ובחזרה

דבריו של יודקה היו קושֶט דברי אמת: נחזור ונאמר שהתנועה הציונית החזירה את העם היהודי אל ההיסטוריה, כ'עושה היסטוריה'. בצאת העם לגלות, הוא יצא מן ההיסטוריה. הציונות המדינית הובילה להקמת המדינה בגושפנקא בינלאומית (הצהרת בלפור 1917, נוסח המנדט 1922, ההחלטה בכ"ט בנובמבר 1947). העם חזר לדפוסי חיים של עם באדמתו: ריבונות, טריטוריה, שלטון מדיני וצבאי. בכך הושג היעד המרכזי של בנימין זאב הרצל, להקים "מקלט בטוח". זה היה הנוסח של 'תכנית באזל' בקונגרס: "להבטיח לעם היהודי בית לאומי מוכר במשפט העמים". זו התפיסה העולה מ'הצהרת בלפור':

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, ותעשה את מיטב מאמציה להקל את השגת מטרה זו".

כך נע התהליך מהרצל עד בלפור – ובחזרה. הֶחזון של שניהם היה 'בית לאומי' בארץ ישראל. השיבה לארץ היא מכוח היותו של העם קהילת זיכרון הנוצרת את עברה ונאמנה לו. היה שלב שבו הרצל נסוג מן השיבה לארץ ישראל ב'משבר אוגנדה' (1903). בלפור היה אז ראש ממשלת בריטניה שהציע אז לתנועה ציונית את 'פתרון אוגנדה', בעקבות פרעות קישינב. זה יצר קרע בקונגרס. לימים הבהיר הרצל, שפתרון אוגנדה היה בעיניו – מקלט זמני, 'מקלט לילה' ולא ויתור על ארץ ישראל.

התגלעה אז מחלוקת, אך הדברים נאמרו במפורש מפיו של הרצל, הוא הביע בנחישות תמיכתו בשיבה לארץ ישראל: בנאום בוילנה, אמר הרצל: "הרכבת הולכת על פסי מסילת הברזל. ברכבת יש קרונות שונים ומחלקות שונות. אבל בראש כולם הולך הקטר, והוא המוביל את כל הקרונות למטרה אחת. הנמשל הוא עם ישראל, שהתברך במפלגות, בדעות ובהשקפות שונות. אבל אנחנו כולנו נוסעים ברכבת אחת. ועל פסי ברזל של מסילה אחת. ובראש כל הרכבת קטר אחד המַסיע את כל עם ישראל אל ארצו ומולדתו, זאת היא הציונות". (מתוך ספר הזיכרונות של יצחק ברודס, מובא בספרו של אלי בן גל "כשאוכלים עם השטן", עם עובד 1989).

הרצל היה נחוש בעמדתו: בקונגרס הציוני בנושא השפה העברית, קם הרצל ונשבע בעברית: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני". זו הייתה השבועה של הגולים בבבל (תהלים קל"ז, ה ), שבועה שאנו נאמנים לה כבנים לקהילת יהודי בבל. לא מקלט לילה רצינו, יכולנו וגם שרִינו, עד שעלה השחר.

להציל עם שלם מבֵּית היתומים הגדול

אל נשכח, שכאשר הרצל כתב את ספרו 'מדינת היהודים' ( 1896), הוא פתח במילים: "הרעיון שאני בא להציע לכם בספר זה הוא רעיון ישן נושן". הרצל היה מודע לכך, שחלום השיבה לציון הוא החלום שמוליך את העם בגלותו. הוא גם קבע בצורה ברורה: "מעשי אדם בחלום יסודם".

ב"ז הרצל הקים את התנועה הציונית כמסגרת ביצועית של רעיון שיבת ציון. בראשית פעילותו הדגש היה על "מקלט בטוח" (תכנית באזל), כי האנטישמיות כלפי היהודים בתפוצותיהם העירה בו את הדחף לפתרון חֵרום, להציל את העם היהודי. היו מי שהסתפקו ביעד זה בלבד.

במבט לאחור – כל הפתרונות הטריטוריאליים נכשלו. לאחר מותו של הרצל (1904), היו ממשיכיו של הרצל נאמנים לחלום שיבת ציון, מתוך תפיסה ששיבת ציון משמעותה שיבה למולדת. השיבה לארץ הקדומה הניעה גם את התהליך של שיבה לשפה הקדומה (עברית).

קמנו להיחלץ מן הלילה האפל, מ'בית היתומים הגדול'. כך תיאר זאת אלתרמן במחזהו 'כינרת כינרת'. בעלת בית המלון ביפו המארחת את החלוצים מבטאת שם אמת: "ואז אתה מבין, נדמה לי שההוטל המשונה והמטורף הזה אינו הוטל, כי אם – נו, איך לומר לך – בית יתומים גדול".

'הצהרת בלפור' פתחה בעת החדשה דלת ליתומי כל הדורות – היא הכירה בזכותם של  היהודים לשוב לארצם. בתהליך ארוך התממש יעד זה. דווקא מנהיג זר ושוחר ציון, בהיותו שר החוץ של בריטניה לימד את ההוזים שהסתפקו בסתם טריטוריה – מהי הטריטוריה האמיתית של היהודים, מהי הארץ המיועדת לעם ישראל.

זה נשמע אירוני, שהיה לו מאבק פנימי בממשל הבריטי בשר יהודי אדווין מונטגיו שניסה לסכל את פרסום 'הצהרת בלפור' וטען שאין צורך במדינה ליהודים. מונטגיו הזדהה עם התפיסה הערבית שהיהודים הם דת ולא עם, ואם הם יוכרו בהצהרת בלפור כעם, זה יזיק ליהודים בתפוצותיהם. הוא פעל לגיוס יהודים בריטיים לסכֵּל את הצהרת בלפור.  למזלה של התנועה הציונית, כל מה שלא נכלל בהצהרת בלפור, נכלל בכתב המנדט מטעם חבר הלאומים בשנת 1922:

"ניתנת בזאת הכּרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל ובזכותו לכונן מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו".

לכונן מחדש את 'סוכת דויד הנופלת'

המלים "לכונן מחדש" נבחרו לא במקרה. האמונים על תרבות התנ"ך ביקשו להתכתב עם דברי הנביא עמוס (ט', י'א): "ביום ההוא אקים את סוכּת דויד הנופלת". מְנסחֵי כְּּתב המנדט הפנימו את התנ"ך. הם רצו לבטא את  הרצף ההיסטורי של עם ישראל השב אל אדמתו: היהודי בגלויותיו בא מן התנ"ך כשְׂפת אֵם, אוּמתם הייתה להם אֵם. כך שמרו אבותינו על חלום שיבת ציון בהיותו בגלות. הציונות ירשה את החלום מן התנ"ך, והחלום הזה הוא המציאות של חיינו כיום. אין לכם דבר מרגש יותר מחלום שפותח חלון והגיע להגשמתו: – בדורנו החלום הפך למציאות.

יאים כאן הדברים ממדרש שוחר טוב, דף כ"ב – "ואימתי הוא חושך? בעלות השחר. הלבנה נכנסת והכוכבים נכנסים והמזלות הולכים להם, אותה השעה אין חושך גדול ממנו". בזמן הדמדומים קם דור הגאולה. החלוצים פילסו דרך, סילקו את החשיכה.

החלום היהודי ניצח את אלה שקמו להפוך אותו לרֶמץ מעומעם, שאין לו תקווה. היהודים זכו להכּרה, שהבּרית ביניהם בכל גלויותיהם מבטאת גורל משותף, הניגונים ששתלו בנו דורות, שבו והחיו בנו את הרצון לבחור בנתיב הגאולה, ללכת קוממות אל המטרה.

כתב על כך המשורר אמיר גלבוע:

"פתאום קם אדם בבוקר, ומרגיש כי הוא עַם – ומתחיל ללכת". אכן, בוקר נפלא…נמשיך ללכת, כי עלה השחר!