מילים לזכרו של איש התיאטרון והמשורר אריה מארק, שלושים למותו.

חלף חודש מאז הלך לעולמו איש התיאטרון והמשורר אריה מארק. כולם זוכרים לו את התקופה המשמעותית בחייו, הקמת המשכּן של תיאטרון פרגוד, המאבק לתת לעיר ירושלים תיאטרון חי ובועט. אריה מארק היה איש החזון, המפיק, מגלה כישרונות, כותב מחזות.

בערב אזכרה הגענו כנציגי הסופרים והמשוררים ונשאנו דברים לזכרו. קמנו לספר את סיפורו של האיש, שהקים ברחוב אגריפס ישות תיאטרלית מיוחדת מאוד, בית לדרָמה, להגשמת חלומות. אריה מארק היא איש חזון ומעש:

מדובר ביוצר מקורי שניסה לתהות לפשר הזהות הישראלית. בד בבד ניסה להבין את משמעות החיים בכל מחזה שעסק בו, הן כבמאי, הן כמפיק. הוא ניסה להתעלוֹת מעל המציאות ומעל השגרה. גם בתיאטרון גם בשירה, ביקש כיוצר וכמחזאי לגעת ברוחניות שמעבר לנו. המילים חושפות אותו: רואים כמה נפשו ערגה לגבהים, לשֶׂגב של הדרמה, של השירה.

מי שעוקב אחר המחזות שבהם עסק, מי שהולך בדרך השירים שכתב, מרגיש שהוא רואה מולו את האיש שמחפּש את הפֵּשר לכל מה שקורה. אל תשכחו, אריה הגיע אלינו כפליט, כניצול שואה. חזון התקומה בער בו: חשנו את הרצון לקומם חיים. לתת לזהות, שקמה כאן לתחייה, להאיר מבין ההריסות.

מי שקרא את דבריו, חש מיד: אריה מארק מבקש דרך. כך הצטייר במעשיו ובכתיבתו כאיש נודד, המחפש אור בעולם שאיבד את דרכו. ראינו זאת במחזותיו, בשירים שכתב. דרך הכתיבה ניסה להבין שינויים, לבקש זהות, מהות. בספר שיריו "משוררים נולדים יתומים" (כרמל, 2013) כתב:

כי בעומק החיים נטרפו מאליהם
ואין מי שישָׂא על גבּו טרוף לעולָמים.

בערב האזכרה קראנו מקאמה, שכתבנו לזכרו, מגילת מילים שבּה ניסינו לצייר את דרכו, את מסלול החזון והמעשׂ של האיש היקר.

מקאמה לזכר אריה מארק

אריה מארק קנה לו שם של איש תיאטרון/ ובמשך הזמן היה ברור למה/ החיים שלו היו ממש הצגה, פשוט דרמה.

גם מי שבקושי ידע מילה להגות/ זכר שאריה היה שם נרדף לפרגוד/ בית קטן שהפך לסמל, למופת, לאות/ נקודת פרינג' מקסימה בשכונת נחלאות/ על משכן החמאם קמה חממה/ משכן לפריחת אמנות עם נשמה/ אם חיפשת רנסנס או ג'אז וגם גוונים של בארוֹק/ רגליךָ  נשאוךָ לפרגוד של מחזות ומוזיקה וגם רוק/ אקדמיה של ניסוי, תעייה  וגם תהייה/ שנתנה בימה לאומנים, שממבט ראשון לא מצאו הזדמנות שנייה/

פניו היו מועדות לחידוש התרבות, להעצמת ההשראה/ ואיש לא ידע שזה היה חלום של ילד פליט שואה/ זה היה בשבילו לנצח את העבר/ לתת לרוח לעמוד בכל אתגר/ בכל רגע זכר נעוריו, את ספינת המעפילים רפיח/ בדור התקומה השחר שלו הפציע/ חלומות של נער יפה בלורית ותואר/ חבר לפליטים שהגיעו עם עליית הנוער/ כאן קם להגשים חלום של עם היהודים/ מיד בעלותו לארץ שוכן

בכפר חסידים/ כבר בנעוריו ראה בתיאטרון ובאמנות שביל של זהב/ זה היה עבורו להחיות עולם חדש, זה היה ייעוד חייו/.

באהבה למד בבית ספר למשחק וזכה למשוב אדיר/ זה דחף אותו להקים את פרגוד האגדי/ המקום שהיה בעבר בית מרחץ/ הפך למרכז תיאטרון שהבהיק ונצץ/ בימה להצגות פרינג' שהבזיקו שביבי אור/

והפקות מקומיות גם מחזות מקור/ זו הייתה בימת תשואוֹת ראשונות/ לאומנים רבים וליצירות מגוונות/ שלמה בר בצעדים ראשונים/ אהוד בנאי ועוד רבים ושונים/ כל מה היה בפרגוד היה מעשה  ידיו/ וכל הישג שלו חקוק באותיות של זהב/ פרגוד היה תיאטרון ירושלמי חלוצי שהיה לאגדה/ אבל ירושלים העיר לא ידעה להכיר לו תודה/ הם שכחו איזו תרומה נתן לעיר, כמה היה למענה להוּט/

במעשיו תר אמנים אבוּדים, ביקש לעצב זֶהות.

בשירתו כתב על משוררים יתומים/ והגענו לרגע שכולנו מאריה מתייתמים/

אריה שר על עולם מתנכֵּר, עולם של זרוּת/ בכל רגע נתון כמשורר בחן הווייתו, בעוצמה, בחֵרות.

נסיים בשורות מתוך השיר שלו 'עלוּם שֵם"/ וניתֵן לדבריו לספֵּר סיפור של אמן-פֶּלא עם נפש של קוסם,

כך כתב מי שחיכּה תמיד לגאולה, לתקווה, לְהיטהרות העולם והאמנות באמצעות השָׂפה והכּתיבה:

"עצוֹר, תן לזמן לעבור מעליךָ/ ואלה הרצים יחלְפו עמו/ אתה התבּונן בַּמדרכות ובַדרכים/ כאבק הנשטף עם הגֶשם הראשון".

בעולם שנראה לו רחוק וזר, שלא ידע להכיר לו טובה על תרומה כֹּה יקרה כאוצר/ המשיך ליצור ובכל רֶגע ידע לחוש לעצמו, זה לא נשלָם, זה לא תם/ ובכוחו הדל ניסה להשאיר חותָם.

אריה מארק כתב: "ואלה הרצים יחלפו" – וביקש מעצמו: "תן לַזמן לעבור מעליךָ", וברגעים מרים של שלכת, ראינו כולנו – כיצד קרה הנורא מכֹּל: הכול עצר מלֶכת.

המורשת שלו מחכּה לקבל את הכבוד והתודה שנשכְּחה, להפוך את 'פרגוד' למשכּן הנצחה.

כך כתב אריה בשירו:

"אתה, בלעדיךָ העולם עלוּם שֵׁם/ אתה הנושׂא זיכרונו של היקוּם".

אריה מארק היה אבן מאבני ירושלים.

המורשת שהשאיר שולחת ידה, מבקשת מן העיר, שתיתן כבוד לדרכו.

נקווה, שעיריית ירושלים תדע להנציח את זִכרו של אריה מארק בצורה מכובדת ומבורכת, גם אם העולם עצר מלֶכת.