בין עיתונות לספרות
ספרו של רון מיברג "אטלנטיס" (הוצאת יצירה עברית 2025) הוא ציון דרך חשוב בתולדות הניו-ז'ורנליזם העברי. לצד דמויות כאדם ברוך או אמנון דנקנר ואחרים בלט קולו הייחודי של מיברג לאורך שנות ההתגבשות וההתבססות של הז'אנר הזה. אנחנו מדברים על שנות השבעים אבל בעיקר על שנות השמונים של המאה שחלפה, עת התחוללה בארץ פריחת המקומונים, שנמשכה אל תוך שנות התשעים אבל החלה בדעיכה סופית בשנות האלפיים.
מעניין שתקופת הפריחה של הסגנון העיתונאִי האישי הזה בשנות השמונים התחוללה במקביל לדעיכת מעמדה של הספרות הערכית, כלומר, היבלעותה של הספרות הערכית במלתעות תרבות הפנאי, שכצפוי אכלה מאז כל חלקה טובה והפכה למעשה את התרבות כולה לפנאי. יתכן שלזמן קצר, אבל עקרוני, החליפה הכתיבה הזאת את הספרות הערכית ושימשה אולי תחליף לספרות ערכית. אולם בסופו של דבר פעולת הקריאה והפעלתם של הנויירונים הנדרשים במוח לצורך רפלקציה, reflection בלעז, כל אלה התבררו כמוגזמים עבור דור חדש שגלש במהירות במדרון האנלפבתיות. התוצאה היתה שמייד לאחר השלכתה לפח של הספרות הערכית גם הניו-ג'ורנליזם ננטש.
לכן, מבחינה מסויימת, הספר שלפנינו הוא שירת הברבור של הז'אנר. יתרה מכך, מדובר על שירת הברבור של כמה דורות, שגדלו ובגרו כצרכני ספרות, קולנוע ומוזיקה בעידן אחר, שינקו משדי אימם את המהפכות של שנות השישים. חשוב להצביע על הדימיון העקרוני בין הספרות הערכית לבין הניו-ג'ורנליזם: היסוד המכונן בשניהם הוא חווייה סובייקטיבית. צריך לומר את הדברים עכשיו כשבחוץ מתחוללת סערה של פסבדו-יצירה סינטתית הן בספרות, הן בעיתונות והן באמצעי מדיה אחרים. אפשר לחזור ולהרהר במבוא המבריק שניסח הארלן אליסון עבור ספרו "לראות", Strange Wine במקור, שעוסק בחיסול הדימיון והמחשבה האנושיים על-ידי הטלוויזיה. היום הדברים גרועים פי כמה וכמה.
נחזור לספר שלפנינו. מדובר באסופה מרשימה מתוך הרשימות האמריקניות של מיברג, מבחר מייצג מתוך מה שהופיע ב"מעריב" בין 2013 ו-2025. הביוגרפיה הפרטית של מיברג, כפי שהוא עצמו מציג אותה בפרולוג אישי וחושפני (כראוי לז'אנר) לספר הנ"ל, מתאימה בדיוק לסיפור עלייתו והיתנוונותו של הניו-ג'ורנליזם העברי: מיברג גלה לארה"ב והתיישב במיין ב-2005, ממש במקביל לתהליך הבלתי הפיך של שקיעה והתנוונות הז'אנר. אולם אמריקה ותרבותה זרמו בעורקיו של מיברג הרבה לפני המעבר הדרמטי למיין והרשימות המסוכמות כאן והן כללו, בין השאר, לימודי קולנוע בסן פרנסיסקו ונישואים לאמריקנית. מה שחשוב לעניינינו היא העובדה המעניינת שבעוד שעד שנות השבעים בערך, בעידן הספרות הערכית, מודל ההתייחסות העיקרי של התרבות הישראלית היתה אירופה, הרי שאיפשהו בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים מתחולל מפנה והתרבות הישראלית הפנתה את מבטה לצפון אמריקה בבחינת מודל לחיקוי והערצה. יתכן מאוד שלניו-ג'ורנליזם היתה כאן השפעה מכרעת וכן לנקודת המבט הפרטית של מיברג.
מיברג הוא ריאליסט קשוח שאוהב לנפץ מיתוסים שקריים. זאת נשמת העיתונאי שבוערת בו. אמריקה שלו היא קודרת וקרה וחורפית מאוד. אמריקה שלו זהה למקום שבו בחר לחיות, מיין. מיברג מקפיד לכתוב מהבטן. זה הקריטריון שלו נגד זיוף והתחזות ויומרנות ללא כיסוי. הוא אוהב לגעת בפצעים, למשש את הדברים עליהם הוא כותב.
הרשימות שלפנינו עוטפות אנקדוטות קטנות בתוך סיפורים גדולים על מקומות ועל דמויות מיתולוגיות כמעט. רשימה על תייר גרמני שנחת בעיר בנגור שבמיין וטעה לחשוב שהוא הגיע לסן פרנסיסקו, סיפור שהגיע לתקשורת והפך את הגרמני המבולבל לסלבריטי ולגיבור מקומי במיין הרדומה היא דוגמא טובה. מיברג מתפקד לעתים כמבקר מסעדות ומומחה לקולינריה מהדור הישן, זה שמניח את הבריאות בצד כשהוא מתרכז בצלחת, כאילו שבריאות ואוכל הם שני דברים נפרדים, אבל הוא מספק המון טיפים טובים לחובבי מסעדות שאינם דואגים לבריאותם ויש עוד כאלה. גם במקרה הזה אפשר לחזור למבוא המבריק של אליסון שכבר נזכר למעלה: "סוף-סוף מותר לגלות! מה חיסל את הדינוזאורים! וגם אתה עצמך אינך נראה כל-כך טוב."
מה שיפה בניו-ג'ורנליזם בנוסח מיברג הם הקישורים העדינים בין הנושאים, כי מיברג הוא נווד ברשימותיו, הוא מתחיל בנקודה אחת ועובר לעשרות נקודות אחרות. הרשימה "אחים בדרכים, האם פריז בוערת" היא דוגמא לכך. זאת רשימה על מסע לפריז לצורך ראיון עם מקסים גילן – דמות מיתולוגית לחלוטין, אבל הרשימה היא על המסע וגיבור הראיון בקושי נזכר בה. מיברג נוטל עימו למסע את אמנון דנקנר ומתכנן הסתערות על מסעדות פריזאיות ידועות תוך הסתמכות על הצרפתית הסבירה של דנקנר. אבל אז הוא מהרהר על הגבריות הישראלית, על כך שגברים ישראלים נוסעים לחו"ל בזוגות, על יחסים אינטימיים ללא מין בין גברים שבמקרה הארצישראלי יש למורשת המילואים הקולקטיבית איזו תרומה.
מיברג במיטבו כשהוא כותב על הגיבורים שלו. הרשימות על ג'ון פוגרטי, הנטר תומפסון, מריו פוזו, פרנסיס פורד קופולה, טוני בורדיין ובוב דילן בולטות כאן. הרשימה על דילן נוגעת ללב כי מיברג נכנס לאווירה של פרידה מיוצר אותו הוא מלווה בהערצה ארבעים שנה – הרשימה מתמקדת בהופעה האחרונה שמיברג הלך לראות את דילן, הופעה אחרונה לתמיד: "אין לי ספק שזאת הייתה הפגישה האחרונה בינינו. שקלול הגילים ותוחלת החיים בלתי נמנע. הורים אינם אמורים לקבור חלילה את ילדיהם, אבל גם להיפרד מתחנות התרבות שלהם כפי שאני נפרד בשנים האחרונות, לא מומלץ. זה הפך למשחק טריוויה מגונה שבו מי שעושה טרנדינג הוא לרוב חלל התרבות הבא. מצד אחד, אנחנו מחוברים בעיקר ליצירתם האמנותית הוותיקה שהגדירה אותנו ותמיד עומדת לרשותנו. אבל בלי המחברים נותרות היצירות הללו כמו ציוד הלחימה של חייל שנהרג בקרב." (ע' 142). שירת הברבור כבר אמרנו.
כתבתו של עמוס אדלהייט על ספרו של רון מיברג היא פנינה עיונית מרשימה.
בכתיבה מדויקת, רגישה ונבונה, הוא פורש יריעה רחבה של הקשרים תרבותיים והיסטוריים.
המאמר מצליח לשלב בין תובנה ביקורתית לבין הערכה כנה לעולם שגווע.
אדלהייט שוזר את דמותו של מיברג בסיפור רחב יותר של שינויי עומק בתרבות הישראלית.
העבר וההווה נפגשים כאן בשיח עשיר, מלא שכבות והרהורים.
יש בכתבה מידה של נוסטלגיה, אך לא פחות מכך -עומק רעיוני ומבט מפוכח.
זהו טקסט שמעניק כבוד לז'אנר הניו-ג'ורנליזם וליוצריו, ומציע רגע של עצירה לחשוב.
הוא מהרהר על הגבריות הישראלית…על יחסים אינטימיים ללא מין בין גברים…מיברג במיטבו כשהוא כותב על הגיבורים שלו. הרשימות על ג'ון פוגרטי, הנטר תומפסון, מריו פוזו, פרנסיס פורד קופולה, טוני בורדיין ובוב דילן – כולם גברים כמובן. כשגברים כותבים על גברים שכותבים על גברים כדאי לזכור שעבור רבים ורבות שנות השבעים ספרות ערכית ניו ז'ורנליזם ושות' היו נגועים בדחיקה, מיזוגניות וחד-ממדיות. לא הכל היה טוב לתפארת אז ולא הכל רע לתפארת עכשיו.