צִ'יקוֹ, הַיֶּלֶד מִגִּבְעַת הַוְּרָדִים
רָצָה רַק פֶּרַח אֶחָד
גִּבְעוֹל אֶחָד שֶׁל חִבּוּק
כְּשֶׁלֹּא זָכָה הִתְחִיל לְחַטֵּט בָּעוֹלָם
פָּצַע אוֹתוֹ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ
חָשַׂף כַּמָּה קוֹצִים מִתְחַזִּים
וְנִשְׂרַט, שָׂרַט, וְעָקַר.

כְּשֶׁנִּדְחַף אֶל הֵיכְלוֹת הַצֶּדֶק
כָּרַע עַל בִּרְכָּיו בִּתְחִנָּה שֶׁפַּעַם אַחַת
יִהְיֶה בֶּן אָדָם
אֲבָל הַשּׁוֹפֵט כְּבָר הֻחְלַף בַּאֲזִקִּים
וְהַוַּעֲדָה פָּסְקָה (בְּצֶדֶק, כָּךְ יָדַע בְּלִבּוֹ)
שֶׁלֹּא הוֹדָה, לֹא הִפְנִים
וְשֶׁאֵין בּוֹ חֲרָטָה
וְעַל כֵּן נִשְׁלַח בֵּין סוֹרָגִים
לְכַלּוֹת, הַפַּעַם רַק אֶת הַזְּמַן,
בְּתוֹךְ לַהֲקַת זְאֵבִים.

לֹא אֵדַע אֵיךְ וּמַדּוּעַ
בְּעֶרֶב אֶחָד אַקְרָאִי
בְּצַעַד אַנְטִי מִמְסָדִי שֶׁכָּזֶה
הִנִּיחָה בְּיָדוֹ סוֹהֶרֶת
הֲדַס לְהַבְדָּלָה
וְסִדּוּר שֶׁל סְלִיחוֹת.

הָיָה זֶה כְּתַב אִשּׁוּם פְּתַלְתַּל וְעִקֵּשׁ.
הָעֲווֹנוֹת הַמֻּכָּרִים כֻּלָּם נִתְלוּ בַּמִּלִּים הָעַתִּיקוֹת
הֵצִיצוּ עָלָיו מִן הַמָּה לְךָ נִרְדָּם. מִן אַנְשֵׁי אֱמוּנָה שֶׁאָבְדוּ.
וַהֲדַס הָיָה מַעֲלֶה רֵיחוֹ כָּל הַלַּיְלָה.
וְעִם שַׁחַר, אַחֲרֵי שֶׁסָּגַר הַסִּדּוּר
קָם בְּתַחֲנוּנִים.

**איור ראשי: שרון וובר-צביק.