תחילתו של הסיפור בסוף שנות ה-50, הגענו לקיבוץ קבוצת צעירים ישראלים היישר מתנועת הנוער. הגענו חדורי מטרה "להגשים", אך המפגש עם החברים הוותיקים שהתקבצו מכל גלויות העולם, וכבר ישבו במקום חמש שנים היה מאתגר. הם בקושי ידעו עברית ועוד פחות מכך הכירו את מנהגי החגים שהתפתחו בתנועה הקיבוצית. בקיצור קל ונוח היה לעבוד עליהם בעיניים דבר שאנחנו הצברים הנמרצים ראינו כעבודת קודש.
ערב חנוכה, לאחר תכנית חג עשירה, פותחים בריקודים… ואז הליצנים החברים החדשים החלו במלאכה. מ. שהיה ראש וראשון לליצנים נעמד במרכז: "נא להסתדר במעגל ונלמד את "הוותיקים" ריקוד לכבוד חג החנוכה… אני מבקש מכל הצעירים לא רק לרקוד אלא אף לשיר". ואז החל לאלתר, "כולם להחזיק ידיים מעל הראש כמו נר חנוכה… רגל ימין קדימה… וכעת לשיר… באנו חושך לגרש… ולרקוע עם הרגל הימנית… כעת לצרף רגל שמאל ברקיעה נוספת… להוריד ידיים ובצעד תימני כפול לפנות שמאלה…" הצעירים בקושי התאפקו מדמיונו הפורה של מ. אך נשארו נאמנים למשימה. הוותיקים התחילו להתבלבל וניסו לחקות את הצעירים, בלא הצלחה מרובה אך מ. המשיך, "להתכופף ולצעוד שלושה צעדים בדיוק… ולהמשיך לשיר… בידינו אור ואש… להרים את הראש… כל אחד הוא אור קטן… לשנות כיוון ולנתר…וכולנו אור איתן… לסובב את הגוף לכיוון מרכז המעגל ושוב לרקוע חזק… סורה חושך הלאה שחור ועוד רקיעה חזקה יותר ברגל השניה … סורה מפני האור…"
בשלב זה המעגל התפרק הוותיקים המיואשים הציצו במבוכה בצעירים הזקופים, אשר מבטם היה אי-שם בחלל כדי לא לפרוץ בצחוק, למרות שגם הם לא רקדו בדיוק לפי ההוראות. הצעירים ניסו להמשיך במתיחה אך מ. טען בחום ש"הוותיקים" לא יודעים לרקוד וכולם עברו להורה המוכרת.
לפני שנעבור לחלקו השני של הסיפור שקרה בערב חנוכה האחרון, ברצוני לספר דבר נוסף. כל מי שמגיע לקיבוץ, מקבל משפחה מאמצת מהמשפחות הוותיקות יותר בקיבוץ. למשפחה ניתן לבוא לקפה של לפנות ערב, לבקש עצה בעניינים שעדיין אינך בקיא בהם, לשבת עימם בליל הסדר ובשאר אירועי הקיבוץ. אני אומצתי ע"י משפחת ס. האבא ב., וג. האימא. הם נחשבו להורי בכול ענייני הקיבוץ. מאוד נקשרתי אליהם. לצערי ב. נפטר לפני שנתיים וג. עברה למוסד סיעודי ואני הרביתי לבקרה.
כאמור בערב חנוכה האחרון אני מגיע לביקור במוסד הסיעודי. אחות מלווה אותי לחדר מספר 7 בו שוכנות עוד שתי נשים סיעודיות. לוחצים ידיים, "מה שלומך" מחד ו"מה נשמע בקיבוץ" מאידך ואז פונה אלי ג. אימי המאמצת, לוחשת, "א. היום הוא ערב חנוכה ואני נזכרת בערב חנוכה כשהגעת לקיבוץ, לא אשכח את הניסיון שלכם הצברים ללמד אותנו אנשי הגולה ריקוד חנוכה… אני מאוד מבקשת, תרקוד למעני, כאן באמצע החדר… את אותו ריקוד… אתה זוכר? … באנו חושך לגרש… לא הצלחתי אז לתפוס את הצעדים.. למעני… אתה רואה את מצבי, תתייחס לבקשתי כבקשה האחרונה… מה אתה אומר?" האחות לא חכתה לתשובתי, הזיזה את המיטות, נתנה איזו קריאה בלתי מובנת למסדרון ומיד הגיעו עוד כמה חולים על כסאות גלגלים ואני עומד באמצע החדר נדהם שלא לומר נכלם. זאת הייתה אמורה להיות מתיחה… בדיחה על חשבון הוותיקים… וכעת 'בקשה אחרונה'… כולם מתבוננים בי ומצפים למוצא פי ותנועת רגלי מפזזות… מי זוכר? עודני תוהה ובוהה, ג. התעוררה לגמרי ופתחה:
"כולם להחזיק ידיים מעל הראש… רגל ימין קדימה… וביחד כל החולים יכולים להצטרף… באנו חושך לגרש… ולרקוע עם הרגל הימנית…" מת מבושה הרמתי ידי ורקעתי… וכעת לצרף רגל שמאל ברקיעה נוספת… להוריד ידיים ובצעד תימני כפול לפנות שמאלה…" אני מניח שהסמקתי לגמרי… אולי ג. החכימה מאז וכעת עובדת עלי… "להתכופף ולצעוד שלושה צעדים בדיוק…בידינו אור ואש… להרים את הראש… כל אחד הוא אור קטן… לשנות כיוון ולנתר…וכולנו אור איתן… לסובב את הגוף לכיוון מרכז המעגל ושוב לרקוע חזק… סורה חושך הלאה שחור ועוד רקיעה חזקה יותר ברגל השנייה … סורה מפני האור"…
עשיתי כמיטב יכולתי תוך כדי הרהורים מרגיזים… איך היא זוכרת? אומרים על זקנים שהם לא זוכרים את אשר עשו לפני שעה, אך זוכרים היטב אירועים לפני 100 שנים… עובדה, היא דקלמה מילה במילה על פי מיטב זכרוני. ומה אם חברי מאז יראו אותי בקלוני?… אני א. מראשי המותחים של אותם ימים, לבסוף רוקד בעצמי… איזו נפילה, סוף העולם… באנו חושך לגרש… רקיעה חזקה אחרונה, מתנצל שעלי למהר ונעלם בחשכה. במבוכה תהיתי, הרי חג החנוכה אצלנו בקיבוץ נחגג כחג הגבורה… איזה מין גיבור הייתי אז? ואיזה מין גיבור אני היום?