חמישה תאי שירותים מוצבים ליד חדר המורים. ארבעה מתוכם יוחדו למורות. מקצוע ההוראה עדיין לא נחשב מקצוע גברי. אומרים שהשכר הנמוך הוא הגורם המרכזי לכך שמעט מדי גברים מגיעים למערכת החינוך. ואולי דווקא דרישות המקצוע מזמנות אנשים שמותר להם להפגין רגשות. פעם היה נהוג להגיד שלגברים מותר לבכות בעיקר בלילה, מקסימום ליד הכותל או במצעד הגאווה. למרות השעות שחלפו מאז החל יום העבודה, עדי לא מוצא זמן להתפנות. וכשהוא מוצא זמן, מקדם אותו התא הגברי היחיד שהוקצה למורים, מעורר בחילה וגועל, והוא נמלט ממנו כל עוד נפשו בו.

אחרי שנים ארוכות, שבהן שימש עדי כתקציבאי במשרד פרסום, הוא מאס בעולם התובעני הזה. עלה בו קבס בכל פעם שנכנס לישיבת היכרות עם לקוח, נמאס לו מהישיבות הארוכות במשרד, מעיצוב סיסמאות פרסום, מבחירת הדוגמנית התורנית ואפילו מכוסות האספרסו, שהוכנו ברוב טקס במכונות הקפה, מלוות בשאלה המטומטמת באיזה טעם יהיה הקפה, אף שההסכמה הכללית היתה שהקפסולה הסגולה היא בטעם מנצח.

נמאס לו לקום בכל בוקר וללבוש את הבגדים המלוקקים – מכנסיים צמודים כהים, נעליים מבריקות וחולצה חלקה, מכופתרת באלגנטיות. היו שנים שהוא הוסיף גם מגבעת בוהקת. היו ימים שהיה נשאר במשקפי שמש כהים, אופנתיים, ששיוו לו מראה מסתורי. את השיער היה מושח בשמן ומעצב אותו בקפידה. זיפים היה משאיר ומגלח רק במכונה.

בצוהריים היה מתחיל סבב ההזמנות. בדרך כלל סושי ועוף מוקפץ. ובשעות הלילה היו מגלגלים מה שמגלגלים והריח המתוק היה מציף את החדר, מחדד את המחשבה, צורב את הגרון ומייבשו. אחר־כך היו עוזבים את המשרד וממשיכים אל הפאב הסמוך. ושוב עשן ושוב בירה, צ'ייסרים בלי הגבלה וצחוק בלתי נשלט, המפרק את כל המתח שהצטבר במשך היום.

היו לילות שהיה מסיים בדירה של מישהי שהתיישבה לידו בפאב ועד הבוקר כבר לא זכר את שמה. היה מתעורר בבהלה, חוטף את בגדיו ותופס מונית אל המשרד, שם היה נכנס לשירותים המבהיקים, מוציא מן התיק חולצה רזרבית מקופלת וחדשה, משליך את הישנה לתיק, מתיז מעט אפטרשייב ורץ לפינת הקפה. בצוהריים היה קופץ הביתה, מתקלח ושב לשעות עבודה רבות.

כנראה צריך איזו נפילה טובה שתעיר אותך משגרה משעממת. קמפיין הפרסום שהוביל עבור חברת האופנה לא הניב את התוצאות המבוקשות. בישיבת ניתוח הקמפיין המטיר עליו בעל המשרד נזיפות ושאלות, כעסים ומבטי אכזבה. עדי ביקש לצאת לחופשה ונסע לביתו, חדר בתוך דירת שותפים בסמוך לשדרות רוטשילד. אורי, השותף שלו, עבד מהבית. הוא ישב בתחתוני בוקסר בלבד ליד שולחן פלסטיק קטן ומחשב נייד. סיגריה הודלקה בסיגריה וכוסות קפה שחור נערמו בכיור.

"מה אתה עושה פה בשעה כזו?" שאל מבעד למסך המחשב.

"נשבר לי, אורי. נשבר. לא יכול להיות שם יותר." הוא לגם מבקבוק המים במקרר, הפשיר לו לחם בטוסטר והכין נקניק וחומוס. הוא בהה בחלון אל הרחוב הסואן. ציפור ניתרה מענף לענף והוא הוקסם ממנה עד כי שכח מפרוסות הלחם שהחלו להתפחם ולהעלות ריח חריף של שריפה.

"הלך לך הלחם." צעק לו אורי ממקומו.

עדי ניתק מן החלון, מיהר אל הלחם המפוחם ושם אותו על הצלחת. הוא השליך את הגחלים שנותרו ממנו וחש את צריבתם בקצות אצבעותיו. הוא ראה את פרי עמלו שרוף והשליך לכיור בחמת זעם את הצלחת. הצלחת נשברה.

"בן אדם, מה קרה לך, תרגיע!" זינק אליו אורי. הוא כרך את ידיו על כתפו וליווה אותו אל הסלון. עדי נחת על הספה הבלויה. הוא בהה באוויר. אחר־כך קם ונכנס לחדרו, טרק את הדלת, הסיר את החולצה המכופתרת בלי לפתוח את הכפתורים (עד כדי כך הצטמק, הוא חשב לעצמו, כשלנגד עיניו עוברים כל השבועות האחרונים שבהם כמעט ולא הזמין אוכל ורק חטף משהו והמשיך לנסות להציל את מסע הפרסום), פתח את המכנסיים השחורים הצמודים ונזרק על המיטה.

כשהתעורר, לא הבין שחלפו יומיים שבהם היה מוטל ישן על המיטה. הוא קם ויצא מהחדר. הבית היה ריק. אורי לא נמצא. אצבעו של עדי גללה את מסך הטלפון. הוא התעלם מההודעות הרבות ונכנס לפייסבוק שלו. מהמידע הרב קלטה עינו פרסומת שהזמינה אקדמאים לתוכנית הסבה להוראה. הוא חש כאילו כל הכבדות והעייפות, האכזבה והכאב שמילאו אותו – נמוגו. פתאום, המודעה הזו כמו קרצה אליו ושלחה אליו יד מושטת. הוא ראה באחת את המוצא והבין מה עליו לעשות. במשרד היו המומים מהחלטתו. חברים ניסו להניא אותו. בשיחות ליליות ארוכות ביקשו לפקוח את עיניו ולהוציאו מהשיגיון, אבל כעבור שנה, אחרי המסלול המהיר לאקדמאים, הוא קיבל את תעודת ההוראה והחל ללמד בכיתה י' בתיכון.

המפגש עם התלמידים עורר אותו לחיים. הוא היה יוצא מבית הספר עייף, אך בתחושה עמוקה שמשהו טוב קורה בחייו. טעמו של קפה הנס של עלית, שלעיתים נאלץ לדוג באמצעות מזלג מקופסת הפח שבחדר המורים, ואשר שתה אותו מתוך כוס קלקר, ערב לחיכו הרבה יותר מן הקפסולה הסגולה. כשהגיע הביתה היה צופה מעט בטלוויזיה ורץ לבדוק מבחנים או עבודות, או להכין משימה לתלמידיו.

פעם בשבוע נפגשו כל מורי הצוות. הוא וחמש מורות. רכזת המקצוע היתה מקדמת אותו בכל פעם בקריאה: "הנה הגבר שלנו נכנס!" וגם: "איזה חתיך. אני מתה. בנות, איך נתרכז ככה?"

עדי היה נבוך וחייך בביישנות. רונה, צעירת המורות, היתה מתיישבת לידו. תמיד מניחה יד רכה על הכתף. זהבה, המבוגרת שביניהן, היתה מביטה במבט מלא בוז, דוחפת אל פיה חתיכה מהפשטידה שהביאה שושי (הכנתי במיוחד לכם), ומפטירה כתשובה לרכזת: "מה הבעיה? נשים יכולות לעשות שני דברים במקביל."

שושי היתה אומרת: "עדידי, עזוב אותן. הן מזילות ריר כמו התלמידות שלך."

זיוה, שהיתה גם המורה החונכת שלו בשנתו הראשונה, היתה מסתכלת עליו באהדה. לא סתם שיבצו אותה להיות החונכת שלו. הרווקה היחידה, אם לא מחשיבים את שוש, שהיתה גרושה ואם לשלושה. כולן קיוו שיצא משהו גם מעבר לפדגוגיה המחויבת.

גם להשתלמויות התרגל. יושבים שני מורים ועשרים מורות ועוברים סדנאות. מדברים על תפקיד המורה ועל קשיי ההוראה ועל ההקבלה בין חייהם האישיים ומעשה ההוראה.
"עבדתי שנים בלב עולם הפרסום המלוקק," שמע עצמו אומר באחת הסדנאות האלה, "אתם יודעים, מבוקר עד הערב עם כמויות מוגזמות של מזון מהיר וסיגריות ועוד דברים," חייך והמורות סביבו פרצו בצחוק גועש, תולות בו עיניים משתאות. "ואני מסתכל על התלמידים ומנסה לכוון אותם, שלא ילכו רק אחרי הכסף הגדול בבנק."

"תמיד אמרתי שהבנק היחידי שמורים מבינים בו הוא בנק הערות לתעודה." חותכת את דבריו הילה לקול צחוקם של המורים.

"כן," מנסה עדי להחזיר אליו את רשות הדיבור, "מפני שמה בעצם אנחנו עושים פה? בשביל מה? כשראיתי את תלוש המשכורת הראשון שלי, אני ממש זוכר איך הבטתי במראה ואמרתי – וואט דה פאק? מה אני עושה פה?"

המורות זעו באי נוחות מופגנת על הכיסא לשמע הביטוי.

לפעמים שכח שהוא מורה. בעיקר בחתונות של ילדי המורות ובאירועים דומים, שאליהם היה מוזמן כמו כל אנשי הצוות. הוא היה נדחק אל הבר, לוגם בשקט כוס יין אדום, מביט בחבריו לחדר המורים וחש שהוא צופה באיזו תוכנית סאטירה הלועגת לתנועות המורות הקפדניות. אבל תמיד היתה איזו מורה שקלטה אותו מהרחבה וגררה אותו אל רחבת הריקודים וכולן היו מענטזות ומכרכרות לפניו. כוכב הערב.

את המפגש עם התלמידים תמיד העדיף על פני הפדגוגיה. בצוהריים אחד, בשעה הפרטנית, כשישב עם שני תלמידים והנחה אותם בהכנת שאלת המחקר לעבודת הגמר, חש סיפוק אדיר ושלווה ואפילו הנאה. אולי בשל כך לא שם לב שהוא גולש בזמן ומאחר לישיבת הצוות החודשית. כששם לב לשעה לבסוף, הוא התנצל בפני התלמידים, אסף את חפציו ורץ מתנשף אל חדר הישיבות.

"סליחה, אלה, ישבתי עם תלמידים."

"חמוד שלנו, הכול טוב, מי היה מתחיל בלעדיך?" אמרה לו אלה, רכזת המקצוע. רבים היו מעירים מאחורי גבה על החצאיות הקצרות שהיתה לובשת, משל יצאה לערב ריקודים. והיום היתה שמלתה אדומה ובוהקת במיוחד.

"בוא חתיך. תשב כאן." אמרה ודחקה כיסא צמוד אליה.

הישיבה נמשכה. כל מורה פרס את ציוני המבחן האחרון ואת מכסת החומר שאליה הגיעו בכיתתו.

תחילה חשב שזו הצפיפות סביב לשולחן והוא רמז לרונה לזוז קצת, אבל אז אלה הזיזה את כיסאה, כאילו מבלי משים, ושבה ונצמדה אל כיסאו. הוא הרגיש את ברכה נוגעת בברכו, בלע את הרוק וזז מעט. ניסה להתרכז בישיבה.

"עדי, מה עובר עליך?" ניתקה אותו אלה ממחשבותיו. "יאללה, מותק, זרוק לנו עצם. אז איך היו הציונים אצלך?"

עדי פתח את הטאבלט שלו. המסך התלחלח מהזיעה בידיו.

"תראו מה זה, כולנו יושבות פה עם היומנים שלנו והוא משוכלל כזה." אמרה אלה תוך שהיא רוכנת לעבר הטאבלט שלו וגופה כמו נדחק אל חזהו של עדי. הוא קפא על מקומו, חיכה שהיא תזוז מעט. שערה התחכך על פניו והוא התקשה להביט במסך.

"אלה, אפשר רגע…" הוא ניסה.

"כן, אני רואה." ענתה אלה וכאילו לא חשה דבר והתעלמה מן המצב הקרוב שאליו נקלעו. היא הרימה עצמה, כשכתפה עדיין נוגעת בכתפו. "בוא תקריא לנו," ביקשה. עדי הקריא את ציוני הכיתה וכל מה שהוא רצה היה שתיגמר הישיבה הזו, ושאלה תזוז כבר. החולצה נדבקה לגופו, הזיעה עלתה, אך הוא לא אמר דבר.

באחד משיעורי החינוך, נדרש על־ידי רכז השכבה לעסוק בפרשת הנשיא קצב. לכל מחנך חולקו קטעי קריאה ושאלות לדיון. בלילה שלפני השיעור התהפך במיטתו חסר מנוח. כל שיחה שנדרש לעשות עם תלמידיו בנושאים של יחסים ומין, היתה מסעירה אותו ומפחידה. הוא פחד לומר דברים מיותרים ואולי כאלו שאינם ראויים. הוא ידע שהוא נבחן על־ידי שלושים ושמונה זוגות עיניים, לא רק כמורה וכמחנך, אלא כמורה גבר. הרי כל הגברים רוצים דבר אחד.

"אחי, לא הייתי יכול לעשות מה שאתה עושה." אמר לו חבר מזדמן בפאב כששמע על עבודתו.

"בוא'נה, איך הילדות האלה מתלבשות היום! איך אתה עומד בזה, גבר?" והוסיף והזהיר אותו לא להיות עם תלמידה לבד בחדר.

בסופו של דבר הוא בחר לקרוא בפני הכיתה את קטע הקריאה ללא הקדמה:

"אני, כעובדת, לא ידעתי מה לעשות בגלל שהוא הבוס שלי. ניסיתי להתחמק, אבל מה שעניין אותו זה הסקס." אמרה א' בריאיון לערוץ 10 הערב. בתשובה לשאלה האם ביצע בה הנשיא לשעבר אונס, ענתה א' בחיוב. לדבריה, "העבודה כלל לא עניינה אותו, והוא נהג לדבר עליי בתיאורים מיניים. אחרי פרק זמן קצר של הערות, הוא ניסה לגעת בי. ניסיתי להתחמק כל הזמן, אך הוא המשיך."

עדי הרים עיניו אל כיתתו. חלק מן התלמידים השפילו מבטם. חלק נשאו עיניהם וחיכו שישוב לקרוא.

"קראתי לכם קטע שמתאר את תלונתה של עובדת במשרד התיירות, במשפט המפורסם של נשיא המדינה שהורשע באונס." אמר לאחר הפסקה קלה. "בואו נשמע מעט תגובות שלכם."

"תשמע, אם היא לא היתה רוצה, הוא לא היה מתחיל." אמר אחד.

"בחורה מנסה למשוך תשומת לב כדי להשיג דברים ולהתקדם בתפקיד." אמרה תלמידה מן השורה השלישית.

"את אומרת שנשים משתמשות בזה לקידום?" שאל בקול מתפלא.

"ברור. ומה שקרה פה זה שהוא לא רצה לתת לה קידום אז היא יצאה עם זה לתקשורת. בושה, אין לה לב? יש לו ילדים ואישה ונכדים."

"המורה, ראית איך הן באות לעבודה לבושות בחצאיות קצרצרות, כמו החצאיות של איריס, המורה לתנ"ך. אחר־כך מתלוננים שאני נכשל בתנ"ך. איך אני יכול להתרכז עם רגליים כאלה?"

הכיתה געתה בצחוק. עדי חייך. תחילה במבוכה ולאחר מכן הישיר מבט אל התלמידים.

"אני חייב לומר לכם שאני מצטער שכך אתם רואים את הדברים. אין כאן אחד שחושב שלא האישה אשמה במה שקרה?"

"ברור שזה לא בסדר. אבל היא לא היתה צריכה לבוא אליו וחוץ מזה – אם הוא עושה לה משהו שהיא לא רוצה, שתגיד! או שלא תגיע!"

״אתם לא מבינים שום דבר!״ צעקה מעיין, שבדרך כלל אינה ממהרת להצטרף לדיונים בכיתה, ודאי לא סוערים כאלה. ״נראה לכם שאישה צעירה לא היתה רוצה לעשות משהו? נראה לכם שהיא באמת יכולה לבחור אם להגיע, כשהבוס שלה הוא נשיא או שר? אם הוא אומר לה לבוא, היא תבוא.״

״ולמה היא לא אמרה כלום? למה היא לא העיפה לו סטירה שיעיף ממנה את היד?" צעקו לעברה.

״למה? כי היא היתה משותקת, מפוחדת, המומה.״

״אני דווקא הייתי שמח אם מישהי היתה מתנפלת עליי ככה בעבודה.״ חייך דין.

״אז תדע לך,״ צעקה מעיין, ״שגם גברים שותקים במצב כזה. אולי אפילו עוד יותר שותקים, כי זה מה-זה מגניב שאישה מתחרמנת עליך וזורמת, נכון? ואם אתה לא רוצה, איזה פרצוף יש לך, אה? איזה גבר לא רוצה? אבל מה אם הוא באמת לא רוצה?״

עדי הרגיש שבגבו עולה זיעה קרה, בעוד פניו הולכים ומאדימים. אוזניו בערו והוא כבר גלגל במוחו מה חושבים התלמידים והתלמידות שלו. חש את עיניהם נעוצות בו.

״בואו נסכם את הדיון בכך שהטרדות מיניות, במקומות עבודה ובכלל, הן נושא רחב יריעה ובעל משמעות רבה. הנטייה הזו של האשמת הקורבן, היא נטייה אנושית. אנחנו נוטים להשתמש בה כדי להגן על עצמנו מפני שיבוש הסדר כאשר מנהל חורג מסמכותו או מנצל אותה לסיפוק צרכיו. הנקודה שהעלתה מעיין לגבי קורבנות גברים, היא בהחלט נקודה מעניינת. זה באמת לא הדבר הכי מקובל שגבר יחוש מוטרד על־ידי אישה. והתגובה שלו עלולה להביך עוד יותר מההטרדה עצמה. העלית נקודה חשובה, מעיין. תודה לך.״

***

לרכזי המקצוע יש חדרים קטנים. אלה זימנה אותו לחדרה. כשנכנס, היא קמה ממקומה, הזיזה את הכיסא שלה ומיקמה אותו ליד הכיסא שמול השולחן.

"צריך לדבר על השנה הבאה. מה התוכניות שלך?"

"תוכניות? אני רוצה ללמד. אני צריך להשלים את חוות הדעת של הסטאז', כדי שאקבל רישיון."

"מי יעמוד בדרכך, עדידי?" אמרה ושמה ידה על ירכו. ריח הבושם העז שלה עלה באפו והוא ניסה לא להכניס אוויר לריאותיו דרך האף.

"אז תגמרי למלא את הדו"ח?" אמר וניסה לזוז מעט שמאלה.

"אני אגמור." אמרה וצחקקה.

"אני לא יודע מה היא רוצה ממני." ניסה לחלוק את הרגשתו עם שותפו לדירה.

"היא שווה לפחות?"

"אורי, תגיד, אתה נורמלי?"

"ואתה? מישהי מתעסקת איתך, לך תנסה. אולי יצא לך מזה משהו."

"היא בת איזה ארבעים וחמש עם שלושה ילדים. מה אני צריך את התסבוכת הזו? וככה? לגנוב מגעים?"

"אולי אתה מדמיין? ומצד שני, אני לא בא אליה בטענות, גבר יפה שכמוך, תרנגול בלול."

"מה אני עושה, לעזאזל?!"

"תספר לה על החברה שלך."

"איזו חברה? על נירה? זה פתטי. כבר שנתיים לא ראיתי אותה."

"איזה נירה, מה נירה? תמציא. אתה לא חייב לשתף אותה בפרטים."

***

במסדרון הצר, המוביל מחדר המורים אל תאי השירותים ואל החצר, הם ניצבים זה מול זה. אלה יוצאת מחדר המורים ועדי מגיע מהחצר, עושה עצמו כאילו לא ראה אותה בכלל, חוצה את המסדרון וחומק אל תא השירותים היחיד למורים.

הוא מנסה להסדיר את נשימתו בתוך התא המצחין. כבר היה בתאי שירותים מצחינים וחשוכים מזה ואפילו קרו לו דברים מצחיקים. הוא ונירה ניסו פעם להיכנס ביחד לתא כזה ולהטביע את הלהט והתשוקה הקסומה שהיתה ביניהם, לאחר ערב מוצלח במועדון. אבל היה צפוף ומסריח וכל הזמן דפקו בדלת וצעקו שיצאו, והם רק התפוצצו מצחוק ונפלו על מכסה האסלה אחד על השני עד שנרגעו.

עודו מסדר את הנשימה ומנסה לא לשאוף מן האוויר הדלוח יותר מדי, נשמע קול עקבים טופפים אל התא הסמוך. תא הנשים נפתח וההולכת נכנסת אל התא תוך שהיא משוחחת בטלפון.

"אז את שומעת?" הוא מצטמרר, זו אלה. "משה הביא לי את הסעיף אתמול. אני חוזרת מהישיבה והוא תקוע בסלון, הילדים לא אכלו והוא אפילו לא מסתכל לעברי."

בשתיקה שבה היא ממתינה למענה נשמע בבירור קול השתן. הוא מסתכל על החלון, שוקל אם יצליח להשתחל החוצה או לפחות להחזיק עצמו מעל הקרקע כדי שהיא לא תדע שהוא שם.

"מי יודע אם יש לו מישהי? אם כן, היא מסכנה. בטטה שלא זז."

המתנה. קצה נעליה של אלה מציץ מכיוון תאה. הוא עוצר נשימתו כדי שלא יחושו בקיומו.

"אה זה, חמוד כל כך, אני מקווה שימשיך אצלנו. אני בשיחות עם המנהל לגביו. כזה חתיך. בטח כבש את כל העיר."

עדי מסתכל על מנעול הדלת. הצבע האדום, המורה כי הדלת נעולה, כבר שחוק. רק חסר לי שמישהו ייכנס עכשיו, הוא חושב.

"ביישן אבל חמוד. לא, מותק, אני יש לי כללים. אני לא מתחילה עם גברים בעבודה, למרות שאותו, הו, הו, הייתי בולעת." הוא לא מאמין שהיא מדברת כך, בקול רם כל כך, בלי בושה.

"עדי, למי? לשירה? רוצה להציע לשירה? פחחח, היא לא ברמה שלו. סליחה, כן? זה לא משהו אישי, אבל לא נראה לי."

הוא חוטף נשימה מהירה בלי תזוזה.

"טוב, אני אחשוב על זה. ואם יש לו חברה? אני לא נכנסת לו לתחתונים, את יודעת. וחבל!" היא אומרת בצחוק.

הוא שומע אותה תולשת נייר לניגוב. היא קמה לאט מהמושב. הוא שומע אותה לוחצת על כפתור הדחת המים.

"לעזאזל, לא עובדים כאן המים. נשבר לי כבר מתת־התנאים האלה."

שוב היא לוחצת. עכשיו היא מצליחה. המים יורדים. נשמע קול פתיחת הדלת ואחר עקביה יוצאים מחדר השירותים.

היא לא שטפה ידיים, הוא חושב לעצמו.

*סיפור מתוך הספר "הערת מעקב" (2021).