עכשיו היא מצטערת שלא הסכימה. מצד שני אם כן הייתה מסכימה יכול להיות שהיה לה קשה יותר להעביר את השבועות האחרונים, אז בעצם זה לא כל כך שחור ולבן. היא לא זוכרת יותר מדי הרבה מההתחלה, היא רק התעוררה מהשינה, עדיין בפיג'מה, מצאה את עצמה על אופנוע בין שני אנשים שצועקים דברים שהיא לא מבינה, נסיעה של אולי חמש דקות ואז האופנוע עצר אבל הצעקות המשיכו. היו איתה עוד כמה אנשים, שניים שהיא מכירה ועוד כמה שלא. הצעקות המשיכו במשך כל הזמן שהלכו במנהרה, הלכו מהר, בצד השני הכניסו את כולם לתוך ואן גדול ונסעו. היא ועוד שתי נשים שהיא מכירה הוצאו ראשונות ונלקחו לחדר שהיא נמצאת בו עכשיו. נתנו להן בגדים אחרים, מזרונים, שמיכות ומשהו לאכול. מאז הן לבד. פעמיים ביום מביאים להן אוכל. האור דולק בחדר כל הזמן ואין חלונות. בצד יש מקלחת ושירותים. הן מנקות משתדלות לשמור על הניקיון. דפים וכלי כתיבה יש, קשר לעולם החיצון אין. רב הזמן היא מציירת או שוכבת על המזרן שלה וחושבת. עליו היא חושבת, על יהב, שלומד איתה בכיתה.

מתחילת שנת הלימודים הם דברו מספר פעמים ובחופש הם התכתבו המון, כל לילה, בשעות הקטנות של הלילה, עשו שיחות וידיאו. הוא מישוב אחר, מרוחק, ובחופשים כמעט תמיד אין הסעות של המועצה בין היישובים, אז להיפגש זה קשה יותר. היא זוכרת אותו מאז שהם היו קטנים, למדו יחד בכיתה א', אבל אז המשפחה שלו עשתה רילוקיישן והקשר ניתק. רק עכשיו אחרי שבע שנים הוא חזר. בלילה האחרון דברו כמעט עד חמש בבוקר.

כבר כמה זמן שהיא מרגישה שהיא מחבבת אותו מאוד, אולי אפילו יותר מזה. גם הוא אמר לה שהוא מחבב אותה ושכיף לו לדבר איתה מאוד. בשיחה האחרונה הוא הציע שיהיו חברים, זוג, והיא אמרה לו בתגובה שהיא צריכה לחשוב על זה. היא כבר החליטה להגיד לו כן, אבל רצתה לחכות ליום ראשון, כשייפגשו בבית הספר ושם להגיד לו כך שיוכלו להתחבק. עכשיו היא מצטערת שלא הסכימה. עוברת בראש על השיחה האחרונה ביניהם ומקווה שבסוף ישחררו אותה את כל השאר, ששניהם ייפגשו ואז היא סוף סוף תוכל לתת לו תשובה חיובית. זה מעביר לה את הזמן קצת יותר בקלות לחשוב שגם הוא מחכה שתחזור. מצד שני הנשים שאיתה אמרו לה שהמתקפה הייתה חזקה ושאי אפשר לדעת מה קרה במקומות אחרים. הן מנותקות, לא אומרים להן כלום. הן שומעות את ההפגזות של צה"ל באזור שהן נמצאות אבל… זה עוזר לה להעביר את הזמן, לחשוב מה היה קורה אם הייתה מסכימה.