close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • תפתח את הדלת    

    רחל היימן | סיפורים | התפרסם ב - 31.08.18

    ככה פתאום הוא נועל את הדלת. אני אומרת לו “תפתח את הדלת.”

    הוא לא עונה. כל החיים הוא לא עונה לי אבל ביטויים יש לו. נסגרת דלת נפתחת דלת זה לא סוף העולם. ככה הוא אומר ואני מה אני אגיד לו מה שאתה אומר זה מטומטם? איפה הכבוד לבן אדם שחושב אחרת?

    אני אומרת לו “תפתח את הדלת” אבל הוא עם המחשב. אני אומרת לו “מה אתה מתקתק שם כל הזמן” הוא עונה “אני כותב סיפור.”

    אני צוחקת. “ממתי אתה כותב סיפורים?” הוא מתקן אותי “אני לא כותב סיפורים אני כותב סיפור.”

    “טוב מאוד,” אני אומרת לדלת, “סיפור אחד יביא עוד סיפור בסוף תהיה סופר.”

    הוא לא עונה.

    אני עונה לעצמי: מה זה “בסוף”? הסוף זה עכשיו. “מה אתה רוצה לאכול בצהריים?”

    “מה שאת רוצה.”

    “מה שאני רוצה?”

    שקט. כלומר תקתוק. זה תקתוק חזק. אני חושבת לעצמי אולי הוא פתח את מכונת הכתיבה הישנה?

    “טוב. נאכל חלבי.”

    “אין בעיה.”

    “חלבי בצהריים!” אני חוזרת בשביל שלא תהיינה אחר כך אי הבנות. הוא שותק. בימי ששי וערבי חג אנחנו אוכלים חלבי בצהרים. היום לא ששי ולא ערב חג.

    “אז אני מכינה את שארית הפלטה.”

    הוא מתקתק את הסיפור שלו. אפילו לא מתרגז ממה שאמרתי.

    פשטידת “שארית הפלטה” היא המומחיות שלי. מוסיפים ביצים קצת קמח ומלח לכל מה שפג תוקף, מכניסים לתנור והנה אוכל.

    אוי אוי אוי איך את מעיזה לקרוא ככה לפשטידה?

    מעיזה ועוד איך. מה זה לא היה ככה? הרי לקחו כל מיני שאריות וחלקים שכבר עמדו למות, נתנו להם “ביצים” שמו בחום הזה ומה יצא? ישראלים.

    הוא לא אוהב שאני קוראת לזה “שארית הפלטה”. הוא יש לו רגישות לשואה.

    אבל היום הוא לא מתרגז. הוא כותב סיפור.

    אני נכנסת למטבח לחתוך את הסלט. אני מוציאה שתי עגבניות מלפפון וגמבה ובצל ירוק. שוטפת היטב. אחר כך אני נזכרת שיש לי גם פטריות. זה נחמד לשים כמה פטריות בסלט. לא שיש להן טעם. האמת היא שאין לאף ירק טעם. קניתי ירקות אורגניים אבל גם להם לא היה טעם רק עלו קצת יותר. אם להגיד עוד יותר אמת אני לא זוכרת מתי היה טעם לירקות.  תמיד היה צריך לשים מלח לימון ושמן, לא כך?

    אני מתחילה לחתוך ואז שומעת דפיקה בדלת. אני הולכת עם המגבת בידיים.

    דרך החור אני רואה שעומד שם בחור צעיר לבוש מדים של דתי. אני שואלת אותו מה הוא רוצה. לא פותחת את הדלת. הוא אומר מבחוץ שהוא מבקש תרומה. “אצלנו לא תורמים לישיבות.”

    “זה להכנסת כלה”

    “שהכלה והחתן ילכו לעבוד במחילה מכבודם.”

    הבחור, בניגוד לבחורים האחרים ששומעים את הדעה שלי ומסתלקים, אומר לי “הכלה יתומה.”

    אני שותקת חושבת ילך מפה. אבל הוא ממשיך “גמילות חסדים” הוא לוחש, “בגילך צריך  נדיבות כי הקב”ה אוסף עכשיו את הצדיקות שלך למשקל של העולם הבא.”

    אני איך שאני שומעת שמדברים אתי על העולם הבא אני מתרגזת. “תלך מפה או שאני מזמינה משטרה.”

    עולם הבא עולם הבא. הוא מסתלק.

    אני שומעת את התקתוק. אומרת לעצמי טוב עוד כמה זמן יימאס לו והוא יפתח טלוויזיה. עובר זמן. הוא לא יוצא מהחדר.

    בארוחת הצהרים אשאל אותו מה הוא כותב. מתחילה אצלי סקרנות. מה יש לו לספר ולמי. איזה חיים כבר היו לו.

    כשהפשטידה תהיה מוכנה אני אקרא לו לצאת.

    שוב צלצול בדלת הכניסה. הוא כמובן לא שומע. שוב עומד שם ישיבה בוחער. “ומה עכשיו?” אני שואלת. כתיבת ספר תורה לזכרו של רב הוא אמר את השם.

    “מי זה?”

    “צדיק גדול.”

    “יש יותר מדי ספרי תורה. גם לי יש.”

    “לא הוא אומר, “הגברת טועה. ספר תורה על קלף שסופר סת”ם כותב ויש לכל האותיות סגולות.”

    “אני לא מעוניינת.”

    “זאת סגולה לבריאות ופרנסה טובה ואפילו בעזרת השם יש בזה שכר לעולם הבא.”

    “לך מפה.”

    אלה חושבים את עצמם שליחים של האלוהים. תשובות יש להם. יודעים מה קורה בעולם הבא.

    “אתה בא לאכול?” אני שואלת מחוץ לדלת הסגורה.

    הוא נאנח עונה לי “רגע”. רגע אצלו יכול להיות גם חצי שעה.

    אני מוציאה את הפשטידה מהתנור. הוא מתקתק אבל נראה לי שהקצב איטי יותר. אולי סיים את הכתיבה והוא רק מתקן שגיאות.

    אני עומדת מחוץ לדלת. “נו מה הסוד? תפתח אני לא אסתכל.”

    “אני תיכף מסיים.” הוא עונה בקול שנשמע לי חלש.

    “די כבר תפתח את הדלת, מה אתה עושה?” אני אומרת לו בתקיפות.

    הוא לא עונה.

    “ולמי תשלח אותו?” אני עומדת מחוץ לדלת ומדברת. לא להפסיק לדבר.

    הוא לא עונה.

    מה לעשות עכשיו?

    לקרוא למישהו?

    לטגן קצת בצל ושום ולפזר מעל הפשטידה. זה הוא אוהב. אני הולכת לחתוך את הבצל. העיניים שלי ישר מתמלאות דמעות. אני מטגנת. הריח ייכנס לו לחדר ויוציא אותו משם. אני לא מכירה בן אדם שריח של בצל ושום מטוגנים לא פותחים לו את התיאבון.

    למי ישלח את הספור? אולי גם הוא יכתוב ספר משפחתי כמו שכמה מהחברים שלנו עשו והביאו לנו מתנה והיינו חייבים לקרוא את קורות החיים שלהם וגם לטלפן אחר כך להגיד כמה זה היה מעניין.

    אולי בכלל אין סיפור.

    הטלפון הנייד מצלצל.

    זה שלי? לא זה הטלפון שלו. אני אומרת לו “תענה כבר הטלפון שלך מצלצל.”

    הוא לא עונה.

    אני לא שומעת את התקתוק.

    “אתה שומע? תפתח את הדלת.”

    אני מטלפנת לטלפון שלו הוא לא עונה.

    אני יכולה לחשוב מה לעשות אני יכולה לעשות משהו-

    אני יכולה לתאר לעצמי מה קרה. אני לא טיפשה.

    שנים הוא אמר לי שזה מה שיעשה בסוף כשירגיש שהוא עוד יכול. למי לטלפן? הדלת נעולה.

    הבצל נשרף. לכי לכבות את האש. תתקשרי לבן שלך. אל תתקשרי לבן שלך. תתקשרי למגן דויד. “אני מבקשת ממך לצאת. האוכל מוכן.” אני ככה דופקת ודופקת על הדלת והבן אדם לא פותח. “סיימת את הסיפור?” אני שואלת אותו. הוא לא עונה. אני מה יש לי לעשות עכשיו? שנוני יבוא לפרוץ את הדלת. מה ימצא שם? עדיף ככה לחכות. אני אשב ואחכה. אני אפתח טלוויזיה ואראה איזו תכנית שאחר כך נוכל לדבר עליה.

    בסוף הוא יוצא. “מה המהומה?”

    אנחנו אוכלים.

    הוא שוכב על הספה לנוח, אני מול הטלוויזיה בכורסה.

    בארבע הוא קם שותה קפה שחור כמו בכל יום. הוא שואל מה אני רוצה לשתות ועושה לי תה. אחר כך הוא אומר שהוא נוסע לים.

    “מה יש לך לעשות בים?” אני שואלת.

    “קיאק.”

    “למה?”

    “אני עוד זוכר את התנועות.”

    כבר שנה שלא הלך לחתור. מה פתאום היום? גם הסיפור שכתב, גם קיאק. הוא הרי לא נעשה צעיר יותר.

    “מה להכין לארוחת ערב?”

    הוא עומד מול הארון כאילו שכח מה חיפש.

    “אני שואלת כי בצהריים אכלנו חלבי.”

    “לא משנה.”

    הוא יוצא.

    אני יושבת לראות סרט שהתחלתי לראות אתמול. “גט”. הכל קורה בבית דין רבני. היא רוצה גט הוא לא נותן לה. פשוט. הזמן עובר היא תקועה אתו. יש רוח חזקה. בחורה עם אומץ. למה נתת לו ללכת לים במזג אוויר כזה?

    הסרט מסתיים. אתמול הוא אמר שיד שמאל שלו כואבת. הוא עוד לא חזר. כבר מתחיל להחשיך. אני סוגרת את התריסים. יש רוח בחוץ.

    אני פותחת את המקרר. מה להוציא?

    צלצול בדלת. מי עכשיו בא אלינו?

    “אמא?”

    “נוני!” אני פותחת את הדלת. “מה קרה?”

    “את לא עונה כבר שעתיים אני מטלפן ואת לא עונה. מה קרה לך?”

    “לא ראיתי אולי התקלקל לי הטלפון.” אני בודקת ובאמת יש שיחות נכנסות אבל לא שמעתי כלום אני בטוחה.

    “איפה אבא?”

    “בים. ויש רוח חזקה…”

    “סבבה. ככה אני אוהב אתכם, עושים חיים.”

    “אתה רוצה משהו לאכול?”

    “לא אמא אני חייב לזוז.”

    אני עומדת ומסתכלת בו בגבר הזה שפעם היה תינוק. ממהר כל הזמן. הוא הולך ואני חוזרת למקרר. אם קרה משהו. אדם בן שבעים ותשע נעלם בחוף הים. אני מוציאה ירקות מתחילה לחתוך סלט. עוד מעט הוא יגיע ונשב לאכול ארוחת ערב.

     

    רחל היימן

    רחל היימן, כותבת לבני נוער ולמבוגרים. מלמדת תיאטרון וספרות בתיכון אזורי בגבעת ברנר. עוסקת בהדרכת מורים. סיפוריה פרסמו ב"קשת החדשה", "מאזניים", "עיתון 77", "פטל", "בגלל" וכתבי עת מקוונים. ספריה "לגופה של אהבה" ו"אין נסיכים בנתניה" ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים.

    מה דעתכם?

    • 1
    • 3
    • 15
    • 8
    • 20

    תגובות


    2 תגובות על “תפתח את הדלת    ”

    1. שיר הגיב:

      מילים שהופכות את הבטן. איכשהו מצליח לגעת לכל מי שקורא בנקודות הרגישות הכי פרטיות שלו.. מדהימה!

    2. יורם אורעד הגיב:

      סיפור המצליח לבטא בצורה מרשימה חששות ופחדים.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הַמַּאֲפֶה

    רז סופר
    הַמַּאֲפֶה נִפְתָּח כְּבֶטֶן הַמְּנֻתַּחַת עֵרֶךְ הַשְּׁטָר נָקוּב בַּעֲרָבִית, אֶת פְּצָעֵינוּ נַחֲבֹשׁ...

    המומלצים לילדים

    מערכת סלונט
    המומלצים לילדים פברואר 2018

    אחרי עידן הסמרטפונים

    יורם אורעד
    האם עידן הסמרטפונים קרוב לקיצו? ואם כן, מה יחליף אותם?* סמרטפונים...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית