close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • תעשו חיים

    אבי גולדברג | מחשבות | התפרסם ב - 14.01.20

    בתחילת שנות השישים העליזות, שטף גל תיירות מחוף פרישמן את חופי האי של אפרודיטה.[1] אלפי צלייני מגהצי אדים משפלת החוף (חלקם גם מעפולה), ירדו בים באניות גדולות, בסירות הים יעברו מי עוברו ללא משוט? לא לים אילות אלא לרציפי לימסול.[2] חמושים ברשימת קניות, עטו על הסמטאות העלובות המקיפות את המבצר, בו שכן אי אז ריצ’רד לב הארי, ופרנסו את סוחרי האי ברכישת מוצרים שטרם הצליחו לחדור את חומותיו הבצורות של המכס הציוני. באותן שנים רחוקות לפני מחצית המאה, כאשר קברניטי המדינה הציונית הגאה החליטו להתיר ליושבי ארצם לשוטט בעולם ללא חשש כי ייעלמו ללא שוב, יצאתי לפאתי מערב, לארץ הגאלים עדי לוטציה, פריז משאת נפש לעמלי ציון המזיעה באתי.

    באותם ימים כלל הצי העברי אניות פאר צחורות ששייטו מנמל חיפה אל נמל מרסיי בשירות מי שהפרוטה מצויה בכיסו, ובעיקר פקידי הממשל הסוציאליסטי, שפרוטותינו נחו בכיסיהם. כלי השייט שיועד למסעי היה צנוע יותר ובהישג ידם של הורי, ואיפשר לעלם חמודות תל-אביבי להגיע לאחר טלטלות הים אל חופי צרפת.

    בטרם טיפסתי על כבש הספינה הטורקית איסקנדרון, התרוצצתי ברחוב נחלת בנימין, בין החייט שמעון, שתפר חליפות מסע, לבין סוכנות הנסיעות, שעסקה בהנפקת כרטיס השייט, אשרת יציאה ,אשרת כניסה והיתר להקצבת מט”ח.[3]

    בבוקר קיצי העפיל העלם המחוצ’קן, לבוש בחליפת שמעון ובידו מזוודת קרטון חומה, בכבש הצר לסיפון הספינה הרעועה. פמליית מלוויו שעמדה על רציף נמל חיפה נופפה בידה האחת נמרצות, ובידה השנייה מחתה דמעה, זועקת “תעשה חיים”. נופפתי לפמליה/פמילייה בטרם ירדתי כאורפיאוס, עמוק מתחת לסיפון החורק. מטה מטה אל שאול כלי השייט החלוד ששירת אי פעם בצי האימפריה העותומאנית, בטרם התכווצה כספוג ים לטורקיה גרידא.

    למעמקי גרוטאת הים ירד העלם בחיפוש תאו, קיתון צר שהכיל ארבעה דרגשי שינה. מבעד לצוהר סגלגל ניבט מפלס מי נמל עכורים וחלודת השדרה בצבצה פה ושם. את המעבר במים הרבים עשיתי בסופו של דבר על הסיפון באוויר הצח ,ספון בכיסא נוח ומכורבל בשמיכה בלילות קיץ זרועי הכוכבים, חולם על אדית פיאף.

    חלפו שנים, העלם בגר וגם ציון זקנה, איש אינו יורד בים בנתיב המים  מחיפה למרסיי. האלפים מעופפים במכונות מכונפות ברקיע הזוהר בין ענני הפוך. מסלול האושר מתחיל בנתב”ג חולף על-פני הדיוטי פרי, מטפס במעלות הטור אייפל, יורד לאוהלי תאילנד ויושב ישיבת לוטוס במקדשי בודהה. הכול נהיה ברצון הטייל ו”העיקר,” כפי שאמר הברסלבי כשהוא נס בבוצית מחופי עכו: “לא להיות כאן”. האושר מחכה לך במעבר הדרכונים, צוחק אליך ברחובות ניו-יורק ובמסעדות הודיות בלונדון.  

    גם היום, כשאני מודיע לזולת כלשהו שנבצר ממני לפגשו עקב נסיעה לניכר, התגובה אוטומטית, ללא היסוס וללא קשר לדרגת הקרבה בינינו היא “תעשה חיים”, חיוך רחב נמרח על פני הזולת המפרגן בהמתקת סוד.

    ניתוח מדוקדק ויסודי של התגובות לדורותיהן יניב שלל ארכיאולוגי מעניין הכולל: “תוכל להביא לי שאנל 5 לחברה”; או “אל תשכח להביא לי פקט מרלבורו”; “תגיד, אתה יכול להעביר לאחי בניו-יורק קפה עלית?”, “שוב דפקת את צה”ל ולא תעשה מילואים” ועוד כהנה, אבל “תעשה חיים” נותרה הברכה האולטימטיבית, המנטרה הישראלית, התגובה הישרא-פבלובית לנוסע.

    הרהרתי בכך בעודי יושב בבית נתיבות נידח בארץ האליגטורים וההוריקנים בזנבה של ארצות הברית, ארץ הביצות שהשמות “טאלהסי” ו”בוקה רטון” ו”קי ווסט” מרצדים על צג הטיסות המבוטלות, מסגירים את עברה הילידי, את ההיספאנים שבאו וגורשו ואת אביו המזוקן של  הזקן והים. בעוד הודעות על דחיית מועד הטיסות מרעימות והזמן הנוקף מרחיק את טיסת ההמשך, ניסיתי להבין את קסם הלא להיות כאן, את “התעשה חיים” העל דורי, את הכמיהה העזה לשהות בקרב גויי הים, תמיד, בכל תנאי ובכל תקציב, ובלבד שלא להיות כאן.

    מיד תורמנה גבות צדקניות. “מה אתה מדבר”, אומרים לי, “הכי טוב בארץ”. “האמריקאים אידיוטים, הצרפתים אינם מתרחצים והשבדים אנטישמים” , טרם משך הזועק את זעקת ארצו די אוויר לריאותיו, יוסיף בקול רפוי אך לוהט,  “יש דיל לא נורמאלי, שייט לקריביים חבל על הזמן” או “בשנה הבאה באשרם הבנויה.”

    יצר הנדודים הטבוע בדי.אן.איי. של מחזיק תעודת זהות כחולה כה עמוק, הכמיהה לחיים אחרים מוסתרת תחת שכבות הכחשה, “כן, הכי טוב אצלנו, אבל טוב שהבת הסתדרה בבוסטון”. הפרויקט הציוני הוא לב מושתל. ללא הלב הזה, מי יודע אנה אנו באים. אבל משהצליח ניתוח ההשתלה, למרות הכאבים והייסורים, והגוף הציוני חי קיים ומשגשג, מיד יוצאת נפשו מערבה אל הגולה, כָּמֵהַּ לסיר הבשר, לתרבות הערלים. הניתוח הצליח אלא שהכמיהה היהודית שרדה. כמו ציפורי נדוד המעבירות קוד גנטי מדור לדור ולעת סתיו, כשהצלסיוס יורד, הן פורסות כנפיים למחוזות חפץ קדומים. כך העם בציון, יושב על מזוודותיו, וברגע שחשבון הבנק מתאזן ,הוא נוטל את זו שלצידו ,את טַפּוֹ הרב ונודד לאורלנדו, לברצלונה ולאנטליה.

    בעוד הנוסע המתמיד מהרהר ומנסה לפענח את הגיגי, אסיים באמרת כנף של ידידי יוסף בדרוך רגלינו על אדמת וילהלם טל. בעוד הקור מעתיק נשימתו, קרא בהתפעלות: “רק ארבע שעות משכם.” ואני אומר: “סעו ותיהנו.”


    [1] שנות השישים של המאה העשרים להולדתו של ישו, היו פרץ של נעורים ומהפכה חברתית אינטלקטואלית של ממש בעולם המערבי וגם המדינה ששכנה לבדד על חופי הים הגדול, מוקפת   באויבים שאימצו את תורת מוחמד, נאלצה לסגל לעצמה מעט מהשינוי. אמנם, כניסת להקת החיפושיות לארץ נאסרה וגם מעט שידורי טלוויזיה, כמו גם שידורי הרדיו ותחנת השידור הצבאית, הוכתבו על-ידי מפא”י ז”ל .אך זרם הצעירים שבא מאירופה ומאמריקה אל המדינה הצעירה, כדי להתרשם מהישגיה ובמיוחד מהקיבוץ, המימוש האולטימטיבי של החזון המרקסיסטי, נשאו בתרמיליהם את זרעי הקנביס, מוזיקת הקצב ואינדיבידואליזם “ביטניקי”  .

    [2] אלתרמן :ספני שלמה המלך.

    [3] הקצבת מטבע זר ליוצא לחו”ל הייתה מזערית ועל כן השלמת רכישת המט”ח נעשתה על מדרכות רחוב לילנבלום בתל אביב, מידי ספסרי מט”ח שהיו חלוצי שווקי המטבע הפתוחים, סוכני הגלובליזציה ומבשרי המפץ הגדול שאירע רק בעשור שלאחר מכן.

    אבי גולדברג

    עו"ד, מחבר ספרי מתח ועורך אירועי תרבות, חברה ופוליטיקה ברחבי הארץ.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הוֹ סִיזִיפוּס

    חנה קב רוט
    הוֹ סִיזִיפוּס יָקָר כַּמָּה אָהַבְנוּ אֶת הַפָּנִים הָאֱנוֹשִׁיּוֹת שֶׁחָשַׂפְתָּ בְּלֵב הַמַּגֵּפָה,...

    אנסמבל “תמונע” מציג בכורה ישראלית של “השודדים”

    אנסמבל “תמונע” מציג בכורה ישראלית של “השודדים”, מחזה מאת פרידריך שילר,...

    עוֹד אָבוֹא

    דן אלבו
    עוֹד אָבוֹא בְּכָל דֶּרֶךְ אָבוֹא, אִם יְהֵא צֹרֶךְ אָעוּפָה גַּם אַחֲרֵי...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית