close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • תמורות במשנתו הגאו-פוליטית של זאב ז’בוטינסקי בראי שירתו

    ניקולא יוזגוף-אורבך | הומאז' | התפרסם ב - 02.09.19
    "עוֹד שַׁלֵם נְשַׁלֵם לְךָ, קַיִן – אֶת נִשְמוֹת צְעִירֶיךָ נִטּוֹל!"...

    “עוֹד שַׁלֵם נְשַׁלֵם לְךָ, קַיִן – אֶת נִשְמוֹת צְעִירֶיךָ נִטּוֹל!”

    בחייו ובמותו, הותיר ז’בוטינסקי רושם עז על היישוב העברי. דמותו נתפסה ונתפסת בעיני רבים כדמות לוחם הנאבק ללא פשרות למען רעיונותיו. משנתו העיקשת ביחס לערבי ארץ-ישראל, לגבולות הארץ ולשמאל הציוני נתפסה בתודעה הציבורית, אז כמו גם כיום, כמערכת תפיסות עולם מוצקה, עיקשת וניצית  שליוותה את מנהיג הימין הציוני למן ראשית פעילותו הפוליטית ועד מותו. ברם, ספק רב אם ז’בוטינסקי בראשית ימי עלומיו היה מזדהה עם משנתו ורעיונותיו של ז’בוטינסקי לעת שׂיבה. כברת דרך ארוכה עבר הנער הגלותי שנמשך אל רעיונות הסוציאליזם, הילל את אחוות העמים וחלם בצרפתית ובאיטלקית1. למעשה, כה ארוכה ורצופת מהמורות היתה דרך זו, עד כי שינתה ועיצבה מחדש את אופיו ורעיונותיו של הנער, והובילה אותו למה שכינה “התפכחות.”

    ביומנו האוטוביוגרפי כתב ז’בוטינסקי כי אין הוא נוטה מטבעו לרגשנות ולטיפוח רגשות רומנטיים לגבי אתרים גאוגרפים2. בנעוריו ובראשית ימי עלומיו נקשר ז’בוטינסקי, כפי שהעיד על עצמו ביומניו, לעיר מולדתו אודסה, ולאחר-מכן נקשר רוחנית לאיטליה, בה שהה בתקופת לימודיו3. בתקופת שהותו בנכר פרסם ז’בוטינסקי (1898) שיר כיסופים תוגתי-רומנטי למולדתו- “מולדת היהודים”. שיר שחושף את ז’בוטינסקי בצורתו הראשונית והבלתי-מלוטשת, כפי שרבים מהציבור הישראלי לא הכירוהו רגשן, חולמני, רך ופייסני. הליטושים והחיספוסים שעבר בחייו, בייחוד למן הצטרפותו לתנועה הציונית ועד הגעתו לארץ-ישראל, הובילוהו לשינוי תפיסתי ורעיוני ביחסו למושגים גאו-פוליטיים, כגון: לאומיות, מאבק, שטח וגבולות. שינוי זה משתקף היטב בשירים שחיבר בשנים 1920-1938, שירים אשר שונים בתכליתם הרעיונית משיר הכיסופים שכתב בנעוריו. עדות לשינוי במשנתו הגאו-פוליטית של ז’בוטינסקי ניתן למצוא על דרך ההשוואה בין שניים משירי אהבת ציון שפרסם – שירו הראשון (1898) ושירו האחרון (1938). השוואה זו מאפשרת לקורא להתרשם מהתמורות הפואטיות והפוליטיות שחלו ביחסו של ז’בוטינסקי למרחב הארצישראלי.

    ימי הנעורים: “עיר שלום”

    לאורך ימי נעוריו ועלומיו המוקדמים של ז’בוטינסקי, ניכר היטב חִיפוּשׂוֹ אחר מולדת וזהות שישמשו לו כאב ואם לאומיים. בהשפעת רוח הלאומיות האיטלקית, שממנה הושפע בעת לימודיו ברומא, ובהשפעת רוח הלאומיות האירופית בכלל, ששררה ברחבי היבשת בשלהי המאה ה-19, התפתחו ניצני תודעתו הלאומית-ציונית של ז’בוטינסקי וכבר בשנת 1898 בהיותו בן 18 התפרסם בירחון היהודי-רוסי “ווסכוד” שיר כיסופיו לציון: “עיר שלום”4.

    עִיר שָׁלוֹם/ ז. ז’בוטינסקי

    דֹּם מֵעַל לִמְדוּרָתֵנוּ                                    קוֹל בַּסֵתֶר מִתְיַפֵּחַ                    הֵם גָּלוּ מִן הַמּוֹלֶדֶת,
    מַכְחִילָה כִּיפַּת-שָמַיִם                                 וּבוֹכֶה בָכֹה וָרֹן                        וְגָלָה מֵהֶם כָּבוֹד:
    חֶרֶשׁ נָם בִּקְצֵה הָאֹפֶק                                 צֵל אִשָּׁה צָחוֹר כַּשֶּׁלֶג                רַק אַחַת לָהֶם הִצִילוּ-
    צֵל חוֹמוֹת יְרוּשָלַיִם.                                  מְרַחֵף מֵעַל צִיון.                      אֱמוּנָה מִימֵי אָבוֹת.

    מַדְרִיכִי שֵיךְ אִיבֵּן עַלִי                                שֵיךְ, הַבֵּט, הַגֵּד לִי מַה-זֶּה!
    צֶאֱצָא רוֹזְנֵי עֲרָב,                                      הוּא הֵקִיץ וְלֹא עָנָה לִי:
    מִסְתַּכֵּל בִּצְבָא שָמַיִם                                  חִיל יִרְאָה פִּתְאֹם הִכְרִיעַ
    וּבוֹדֵק בְּכוֹכָבָיו                                         אֶת בִּרְכָּיו שֶל אִבְּן-עַלִי.

    “עֵת-חֲצוֹת” – הוּא שָׂח בְּלַחַשׁ,                    “עִיר שָׁלוֹם” קוֹרְאִים מִקֶּדֶם
    מִתְנַמְנֵם וְנָע בְּקֶצֶב.                                   לַדְּמוּת הַלְבָנָה
    תַּרְדֵּמָה סָבִיב בָּעֵמֶק                                  יֵש אוֹמְרִים: נִשְמַע מִפִיהָ
    רַב הָאֵלֶם, רַב הָעֶצֶב…                              שִיר קִינָה מִדֵּי שָנָה.

    שֶׁקֶט-מָוֶת מַפְחִידֵנִי:                                  מִזִּקְנֵי עַמִּי שָׁמַעְתִּי:
    לִי נִדְמֶה כִּי שָׁם בַּגַּיא                                 בְּיָצְרוֹ כָּל עַם וָשֵׁבֶט
    קוֹל-לֹא-קוֹל גּוֹנֵחַ חֶרֶשׁ                             אֵל נָדַר, כִּי פֹה בָאָרֶץ
    וּמַגִיעַ לְאָזְנַי.                                           עַם עִבְרִי יִזְכֶּה לָשֶבֶת.

    בשיר הכיסופים “עיר שלום”, בא לידי ביטוי קולו המיוסר של המשכיל היהודי האירופי בן המאה ה-19, שכמיהתו ואהבתו לארץ הרחוקה נותרה איתנה וחזקה גם לאחר אלפי שנות גלות. ז’בוטינסקי תיאר בשירו לא רק את כמיהתו של היהודי אל המולדת היהודית, אלא, בעיקר את כמיהתה של המולדת היהודית לבניה ולבנותיה. ז’בוטינסקי הציג ב”עיר שלום” את כיסופיה של ירושלים לתושביה היהודים. הוא דימה את העיר לאישה שצלה הוא לבן (סמל לטוהר וזכות) והיא מתאבלת ומתייפחת מדי שנה על אובדן עמה: “קול בסתר מתייפח”, “יש אומרים נשמע מפיה:/ שיר קינה מדי שנה.” שייח’ עלי, התושב הערבי המקומי, מוצג בשיר כמדריך המתוודה בפני המשורר כי אבות-אבותיו הודיעוהו כי בירושלים העם היהודי הוא זה אשר יזכה לשבת: “אל נדר כי פה בארץ/ עם עברי יזכה לשבת” – למעשה, בדרך זו, ז’בוטינסקי מעניק בשירו לגיטימציה והכרה בשם הערבים (באמצעות הדמות של שייח’ עלי) להתיישבות יהודית בארץ ישראל ובירושלים.

    השיר נכתב על-ידי ז’בוטינסקי הנער ביודעו כי היהודי לא יכול בסוף המאה ה-19 לתבוע בעלות על ירושלים ועל שטחה של ארץ-ישראל, אך ירושלים (ובעקיפין גם ארץ ישראל) יכולה לבקש את בניה ובנותיה היהודים לשוב אל מולדתם. הבקשה של ירושלים לשיבת היהודים, אינה בקשה כי אם קינה, מכאוב ואבל רב שנים – בתארו את כאבה של ירושלים כך, מבקש המשורר להעצים את חווית הגלות והנטישה. המולדת בשיר “עיר שלום” מרגישה! (האנשה). היא חשה כאב עז, ומחויבותו של היהודי היא לשוב אל מולדתו כדי למנוע את כאבה ולהשיב למולדת את היקר לה מכל – העם היהודי. באופן מרומז ז’בוטינסקי תוקף את העם היהודי על שהתמהמה במשך אלפי שנים ושרבב בשירו את המשפט: “הם גלו מן המולדת / וגלה מהם כבוד“. לשון אחר, כל עוד היהודי נשאר בגלות נשלל כבודו, וכדי להשיבו עליו לשוב למכורתו ההיסטורית. 

    השיר “עיר שלום” מגויס כולו למען קשירת קשר, הדוק ככל שניתן, בין העם למולדתו המרוחקת. זהו שיר הלל למולדת העברית, שמבטא במידה רבה את תחושותיהם של רבים מהיהודים הציונים במזרח אירופה בימים ההם.  דומה אפוא כי ז’בוטינסקי לא הסתפק בשיר בתיאור רומנטי-לאומי גרידא, אלא  בנוסף ביקש גם לחזק את הקשר בין העם היהודי למולדתו באמצעות הטיעון הדתי: “אל נדר, כי פה בארץ/ עם עברי יזכה לשבת“, שמוצג לקורא מפיו של שייח’ עלי (הערבי המקומי) שמודה בפני המשורר כי שמע שעוד מימי קדם הבטיח האל להשיב את עם ישראל לציון, ובבוא היום תתגשם הבטחתו.

    ביטוי נוסף לתפיסתו הרומנטית של ז’בוטינסקי הצעיר ניתן למצוא בכותרת השיר-“עיר שלום”. ירושלים, מושא כיסופיו של העם היהודי מתוארת כעיר של שלום – נקיה ממלחמות ומאבקים. היחסים השוררים בשיר בין הערבי לתייר הם שלווים והרמוניים. בשיר זה, בפעם הראשונה והאחרונה, ז’בוטינסקי התייחס לעיר ירושלים וגם בפעם האחרונה הזכיר את המילה “שלום”. יתר שירי הלאום שלו אופיינו ב”התפכחות” ובתפיסה פרקטית-מיליטנטית5.

    המנהיג הלוחם בשלהי ימיו: “כולה שלי”

    בשנת 1937 חבר בית”ר הצעיר, שמחה פלושניצקי, שם נפשו בכפו לאחר שמחלקת העלייה של הסוכנות היהודית מנעה ממנו קבלת סרטיפיקט. לטענת אנשי בית”ר, הסיבה לדחייתו של פלושניצקי היתה על רקע היותו חבר בית”ר6. אירוע זה כמעט והוביל למלחמת אחים של ממש בין שני המחנות הציוניים, אלא שברגע האחרון, מחשש כי סכסוך פנימי יעכב את תהליך סיום המנדט ואת הקמת המדינה היהודית, הוחלט על מאבק ציוני משותף של כל הפלגים להרגעת הרוחות ביישוב העברי. ברם, ז’בוטינסקי הפגוע שנכפה עליו לנהוג באיפוק למען המטרה הלאומית המשותפת, ביקש למצוא (ומצא) לעצמו אפיק שדרכו יוכל לבטא את זעמו ואת זעם המחנה הימני. אפיק שבו ביקש לבטא את רחשי לבו בלא מורא וצנזורה, ואכן כך היה,  ותגובתו הבלתי-מרוסנת של ז’בוטינסקי לא איחרה להגיע ומצאה לה אפיק –  לא בנאום, לא במאבק מזוין או בהשתלחות מעל דפי עיתון, אלא בדמות שיר – “כולה שלי”. השיר נכתב כתגובה יצרית של ז’בוטינסקי לאחר התאבדות הצעיר הבית”רי ונערך מספר פעמים על ידי המשורר ופורסם בנוסח הסופי והמרוכך שלו, בחלוף מספר חודשים, בשנת 1938.        

    בשיר “כולה שלי” מתוארת מערכת היחסים הסבוכה בין מחנה השמאל ומחנה הימין (שז’בוטינסקי נציגו). השיר חושף, שלא במתכוון, ארץ שסועה ומפולגת, ארץ בה בני עם היהודי מבקשים איש את נפש רעהו, ובני עם אחר מבקשים את נפש היהודי. בשונה מיתר שירי הלאום של ז’בוטינסקי, שיר זה נכתב בשעת סערת רגשות ומחלוקת עזה ביישוב העברי. הדרישה לנקמת דם, שמובעת באופן מפורש בשורות השיר, אינה הולמת את אופיו ומשנתו של ז’בוטינסקי, אך בהחלט מצביעה על החרפה והקצנה בעמדותיו וכן ביחסו לשמאל הציוני. תוצריה האסתטיים של כתיבה משולחת כל רסן זו הם: כתיבה שטחית, אנטי-אסתטית ובמידה מסוימת אף רדודה וחסרת ברק וחן, שמאפיינים את שירת הלאום והכיסופים של ז’בוטינסקי.   

    כֻּלָּהּ שֶׁלִּי/ ז. ז’בוטינסקי

    מִן הַיּוֹם בּוֹ נִקרֵאתִי לַפֶּלֶא                                                     טַל מַפְרֶה, טַל חַיִים – טַל הַמֶּרֶד…
    שֶׁל בֵּיתָר וְצִיוֹן וְסִינַי,                                                           הוֹי, רָוְתָה כָל אַרצֵנוּ טַלִי!
    יַד אַחִים הִסגִּרַתנִי בַכֶּלֶא                                                       נוּמָה, עֵמֶק, מֶרְחַב הַתִּפְאֶרֶת,
    וַתִּנְעַל בֵּית אִמִּי לְפָנָי.                                                          יִתְנַשֵׂא גַּם עָלֶיךָ דִּגְלִי.

    הַשָׁרוֹן וְהָעֵמֶק לֹא לָנוּ,                                                         כִּי אֲנַחנוּ שָׂדֶיךָ נָטַענוּ-
    לֹא קָצִיר, לֹא קָטִיף, לֹא בִּנְיָן –                                             בַּגָּלוּת, מֵעַכוֹ עַל גַרְדֹם
    אֱלֹוהִים, לְיָגוֹן בְּחַרְתָּנוּ,                                                       אֳלֹהִים לַשִלְטוֹן בְּחַרתָּנוּ
    וַתִּבְחַר אֶת אָחַי לְתַליָן.                                                        עַל לָבָן וְתָכֹל-וַאָדֹם.

    זֶה הָרִיב – לֹא נִגמַר הוּא עֲדַיִן
    בֵּין אָדֹם לְלָבָן-וְתָכֹל.
    עוֹד שַׁלֵם נְשַׁלֵם לְךָ, קַיִן –
    אֶת נִשְמוֹת צְעִירֶיךָ נִטּוֹל!

    כִּי סוֹפָן – אוֹ לַבּוֹץ רִקָּבוֹנָה,
    אוֹ לִמְרוֹד בִּיְרוּשַׁת הַקָּלוֹן,
    אָנוּ מֶרֶד נִקְרָא – וְתָבֹאנָה
    עִם הָעֵמֶק הַזֶּה לְפִדיוֹן.

    הבית הראשון בשיר “כולה שלי” משמש הן להצגת הביוגרפיה של ז’בוטינסקי, הן לתיאור השתלשלות המאורעות שהובילו לכתיבת השיר והן להצגת מלחמת האחים הראשונה בהיסטוריה האנושית (בהשאלה). הבגידה שחש ז’בוטינסקי מצד ההנהגה הציונית  נתפסה לדידו כבגידה אישית ומפלגתית.  ההאשמות העולות בשיר אינם האשמות בעוון שיתוף פעולה, אלא כהאשמה ברצח. ‘בגידת השמאל’ (לתפיסתו) באחים הציונים מימין, נחשבה בעיני ז’בוטינסקי המשורר כהריגת קין את הבל (פלושניצקי הצעיר). אי לכך, המשורר בוחר לקשור בשירו בין כעסו ותחושת תבוסתו האישית כמנהיג בית”ר לגורלו המר של פלושניצקי הצעיר, שמעומתים בשיר לא מול הערבים או הבריטים, אלא  מול ‘האח המסגיר’ היהודי  (שבהמשך תוסב דמותו לדמות קין המקראי). התמזגות דמות ז’בוטינסקי המנהיג בדמות הצעיר הבית”רי והאחדתן בשיר נועדה ככל הנראה להעצים את התחושה שמבקש המשורר לטעת בקורא ולפיה דינו של הזוטר שבחברי בית”ר כדין המנהיג, ופגיעה בזוטר הזוטרים כמוה כפגיעה במנהיג וגם בכל אחד ואחד מחברי בית”ר – ועל כן חמורה במיוחד הפגיעה בשמחה פלושניצקי ויש בה משום פגיעה בבית”ר כולה.

    אם נקבל את הפרשנות הראשונה, לפיה מתוארת בשיר הביוגרפיה של ז’בוטינסקי, ניתן להבין את הבית הראשון באופן הבא: עם ייסוד תנועת בית”ר על-ידי ז’בוטינסקי (1923) ופרישתו מההסתדרות הציונית, אנשי השמאל הציוני פגעו בו והסגירו אותו. חשוב לציין בעניין זה, כי לכלא נכנס ז’בוטינסקי ב-1920 לאחר מאורעות תר”פ בירושלים, ללא כל קשר לאחיו (אנשי השמאל), אך מספר חברים בתנועת בית”ר הוסגרו ונכלאו לאחר שדיווחו עליהם “אחיהם”7. נעילת “בית האם” אליבא דז’בוטינסקי, מייצגת נעילת שטחים, מקומות תעסוקה ומניעת גישה למשאבים ולתרומות ברחבי ארץ-ישראל (האם) לכל אלו המזוהים והמשתייכים לבית”ר, על-ידי אנשי ההסתדרות הציונית, שלהשקפתו של ז’בוטינסקי רצו לנכס לעצמם את “בית האם” וחסמו את הגישה אליו.

    לפי הפרשנות השנייה, שבה מתוארת בשיר השתלשלות העניינים בפרשת פלושניצקי, הבית הראשון אפשרי לפענוח באופן הבא: הצעיר שהתפעל ממצע המפלגה הרביזיוניסטית התפקד ומיד פעל במלוא עוזו לעלות ל”ציון”, אך “יד אחים” (אנשי ההסתדרות הציונית) מנעה זאת ממנו (לא אישרה סרטיפיקט) והסגירה אותו בכלא (שהייה בגלות – הגלות פעמים רבות תוארה על-ידי ז’בוטינסקי ככלא), וכך נמנעה מאותו צעיר (המייצג את צעירי בית”ר בגולה) הגשמת החלום לעלות ל”ציון” – לבית-אימו (בית היהדות).

    את הפרשנות השלישית, לפיה מתואר בשיר סיפורו של האח המוסגר, ניתן להבין רק לאחר קריאת השיר כולו. רק אז מתאפשר לקורא לרדת לעומקה של דמות האח המוסגר שמוסבת בבית השני לאח הנרצח ולבסוף נגלית לקורא בבית השלישי כדמות הבל, אח קין הרוצח. התשתית המקראית המשובצת בשיר מלמדת על האופן שבו ז’בוטינסקי רצה שהקורא יתפוס את היחסים בין המחנות הפוליטיים בציונות: בדומה לקין, האח הבכור, גם מחנה הפועלים (השמאל) הגיע ראשון לבית-אמא (לארץ ישראל) ורק לאחר-מכן הגיע האח הצעיר הבל, הלא הוא מחנה הימין הרביזיוניסטי. קין (מחנה השמאל) מקנא בהבל (מחנה הימין) הצעיר והתמים ורוצח אותו (מונע ממנו גישה לבית אמא מחשש לביסוס מעמדו ביישוב העברי ובעקיפין גם אחראי להתאבדותו). במידת-מה, אפשר בהחלט שהקורא היה מאמץ את גרסת ז’בוטינסקי, אלא שמיד לאחר תיאור הימין (הבל) כקורבן, מופיעה קריאה (מטעם הבל) לנקמת דם, לרצח ולמרד. קריאה זו אפוא מערערת על התמימות וההתקרבנות שניכס ז’בוטינסקי למחנה הימין בהצגתו כהבל בן המאה ה-20.

    בבית השני בשיר מוצגת, לראשונה בשיריו של ז’בוטינסקי, הגאוגרפיה הפנימית של היישוב העברי בארץ-ישראל:”‘השרון והעמק לא לנו, / לא קציר, לא קטיף, לא בניין”, ואילו בנוסח הראשון כתב המשורר: “ביתרים, המולדת לא לנו,/ לכמונו הנכר הנצחי”. בשנות ה-20 וה-30 למאה הקודמת ההתיישבות בעמק ובשרון נשלטה בידי מחנה השמאל. עובדה זאת שימשה את השמאל ככלי לניגוח במחנה הימין8. בשנינות מופלאה, ז’בוטינסקי תקף את קביעת השמאל משנות ה-30 למאה הקודמת, לפיה אנשי הימין עסוקים בדיבורים ולא בעבודה והבהיר כי הסיבה שאנשי הימין אינם שותפים למפעל ההתיישבות היא כיוון שהאח הגדול (השמאל) כלא את האח הצעיר (הימין) וגירש אותו מן הארץ, אלמלא כך היה הדבר , קרוב לוודאי היה גם מחנה הימין טרוד בבניין הארץ. ובכל זאת, בבית זה המשורר העלה לראשונה את תפרוסתו הגאו-פוליטית של מחנה השמאל (העמק והשרון), כאשר לפי הגרסא הראשונה תפרוסתו של מחנה השמאל חולשת למעשה על כל שטחי המולדת.

    הסיכסוך בין המחנה האדום (סוציאליסטיים) למחנה הלבן-תכול (רביזיוניסטים) טרם הסתיים לפי הבית השלישי בשירו של ז’בוטינסקי. בשורה השלישית אף נחשפת במלוא כיעורה המשטמה בין המחנות הציוניים: “עוד שלם נשלם לך, קין – את נשמות צעיריך ניטול!”. חתימת השורה האיומה בסימן קריאה הופך את האיום להבטחה לרצח, לנקמה ודאית. הבחירה בשיר לפגוע דווקא בצעירים אפשר שמקורה בקריאת נקם על החלטת ההסתדרות הציונית שהביאה לפגיעה בפלושניצקי הצעיר ובצעירים בית”ריסטים נוספים. בבית הרביעי קורא ז’בוטינסקי קריאה אנרכיסטית ומוצהרת למרד בהסתדרות הציונית. רק המרד לדבריו יביא לגאולת ה”עמק” מידי השמאל. בבית החמישי, מופיעה הבטחה נוספת שעוד יתנוסס דגל הרביזיוניסטים גם ב”מרחב התפארת, העמק“. נימוקו ללגיטימציה לשליטה ימנית על העמק הוא שאת שדות העמק חרשו הרביזיוניסטים בגלות, בכלא עכו ועל הגרדום – ומכאן גם זכותם לשבת בעמק. המשפט “נומה עמק, מרחב תפארת” הינו למעשה מובאה מתוך ספר שיריו של אלתרמן בו נכתב: “נומה עמק, ארץ תפארת”. אלתרמן התייחס ל”ארץ תפארת” בהקשר היופי הנופי והחקלאי ואילו ז’בוטינסקי התייחס ל”מרחב תפארת” בהקשר הגאו-פוליטי – לא רק שהמרחב מפואר אלא שהוא גם מייצר תפארת לאומית.

    ניגוד נוסף אשר בא לידי ביטוי בשיר זה הוא בין השייכות, לכאורה, של העמק והשרון לאנשי השמאל לבין האליטרציה (מצלול) והחזרה על הצלילים Li (שלי) ו-Nu (שלנו/אנו) לאורך השיר: בחרתנו, אנו, ארצנו, טלי, דגלי, אמי, אנחנו, נטענו, בחרתנו. באמצעות החזרה הניגודית על צלילי השייכות לאורך השיר, אנשי בית”ר כובשים ספרותית (באמצעות הצלילים) את העמק והשרון מידי השמאל. הכיבוש הספרותי מגובה בהבטחה למרד ולכיבוש ממשי של העמק מידי קין ועד להנפת דגל הרביזיוניסטים מעל העמק. תהליך הכיבוש של  העמק מתואר כלגיטימי ומוצדק וכגיבוי דתי ז’בוטינסקי מזכיר את בחירת האל בלבן-תכול, מסמלי היהדות ולא באדום -סמל השטן והכפירה באל.     

    גם כותרת השיר “כולה שלי” מאפשרת ללמוד על חזון הכיבוש הבית”רי את המרחב הארצישראלי שתיכנן ז’בוטינסקי. ההגמוניה השמאלית על המרחב הארץ-ישראלי ועל אורחות חיי היישוב העברי מבוקרת לאורך השיר באופן נוקב, מתוכנן נגדה מרד ולבסוף אף מובטח כי הרביזיוניסטים עוד ישלטו בעמק ובשרון. כותרת השיר “כולה שלי” מלמדת כי שאיפתו האמיתית של ז’בוטינסקי איננה שליטה המוגבלת לחבלי השרון והעמק, אלא כוונתו לשליטה רביזיוניסטית על כל המרחב הארצישראלי. אמנם קשה להעריך נכונה את כוונותיו של המשורר בעניין זה, כיוון ששירו נכתב בשעת כעס. הגם שקודם לכן ולאחר מכן, לא הצהיר (ספרותית ופוליטית) על רצון מעין זה או דומה לו, אף לא פעם אחת.  

    הערות

    1   לעיון ביוגרפיה הכללית של ז’בוטינסקי בימי נעורי ועלומיו ראה בעיקר: כץ, י. 1993: ז’בו, ביוגרפיה של זאב ז’בוטינסקי, דביר, תל-אביב עמ’ 50-79.

    2   ראה: ז’בוטינסקי, ז. 1947: אבטוביוגרפיה, הוצאת ערי ז’בוטינסקי, ירושלים, עמ’ 18-24 – תולדות חייו.

    3 ראה הערה 2 ובעיקר: כץ, י. 1993: ז’בו, ביוגרפיה של זאב ז’בוטינסקי, דביר, תל-אביב עמ’ 50-55.

    4  השיר מובא בנוסחו המקוצר, בשל חוסר רלוונטיות של אחדים מבתי השיר לנושא המחקר. לעיון בנוסח השיר המלא ראה: ז’בוטינסקי, ז. 1947: שירים, הוצאת ערי ז’בוטינסקי, ירושלים.

    5  לעיון ביתר שירי ז’בוטינסקי ראה: : ז’בוטינסקי, ז. 1947: שירים, הוצאת ערי ז’בוטינסקי, ירושלים.

    6    פרשת פלושניצקי הובילה לקרע עמוק שאף גבר על פרשיית רצח ארלוזורוב. לעיון בתוצאות התאבדות הנער  הבית”רי ראה: נדבה, י. 1986: זאב ז’בוטינסקי – האיש ומאבקיו, מכון ז’בוטינסקי, תל-אביב החל מעמ’ 65.

    7  לתולדות הסכסוך בין הימין הציוני לשמאל הציוני בשנות ה-20 וה-30 ראה: נדבה, י. 1986: זאב ז’בוטינסקי – האיש ומאבקיו, מכון ז’בוטינסקי, תל-אביב, עמ’ 56-58, 63-65.

    8 הטענה מופיעה במספר מקורות רב, מובאה ותמצות טענת השמאל מצאתי בספרו של מירון, ראה: מירון, ד. 2005: אילן מצל בגיא- זאב ז’בוטינסקי ושירתו, הוצאת מסדר זאב ז’בוטינסקי, תל-אביב עמ’ 111-128.

    9 ראה: כץ, י. 1993: ז’בו, ביוגרפיה של זאב ז’בוטינסקי, דביר, תל-אביב, עמ’ 20-30

    10 עיין בעיקר: נדבה, י. 1986: זאב ז’בוטינסקי – האיש ומאבקיו, מכון ז’בוטינסקי, תל-אביב, עמ’ 63-65.

    ניקולא יוזגוף-אורבך

    ניקולא יוזגוף-אורבך, יליד 1984. חוקר ומרצה לדמוגרפיה ולפילוסופיה. מלמד במכללה האקדמית צפת ובמכללה לחברה ואמנויות בנתניה. מתגורר בתל אביב.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 2
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    היחיד מול הכלל

    שי מרקוביץ'
    מדי שנה, ב-1 בינואר, שורה של ספרים, סרטי קולנוע ויצירות אמנות...

    מעדיפים אודיו

    שי מרקוביץ'
    על פי תוצאות מחקר שנערך באחרונה על ידי המכונים Triton Media...

    הטרילוגיה הגנוזה

    שי מרקוביץ'
    למי שעדיין היה ספק כי פוליטיקלי קורקט הולך ומכלה כל חלקה...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית