במחזהו הידוע "נישואי פיגרו", בומרשה שם בפי גיבורו רעיונות מתקדמים וביקורת על מבנה החברה הפיאודלית

אמנם, האסוציאציה הראשונה שעולה בהקשר ל"נישואי פיגרו" היא האופרה המופלאה של מוצרט, נכס צאן ברזל בכל רפרטואר אופראי, אך רבים אולי שוכחים כי היא מבוססת על מחזהו של פייר אוגוסטן בומרשה. המחזה נכתב על ידי בומרשה ב-1784, והמפיקים הממולחים דאז מיד ראו בו את הפוטנציאל המסחרי. הליברטו לאופרה נכתב תוך שישה שבועות, תורגם לאיטלקית, וב-1786 היא כבר הועלתה בבורגתיאטר בווינה.

בומרשה (1732 – 1799) תמיד היה מעריץ גדול  ונלהב של האמנות, ויש להניח כי התכונה הזו שלו הובילה אותו לחיים המלאים בהרפתקאות. כבנו של שען הוא הכניס חידוש חשוב במכניזם של שעון, מה שהפך אותו לשען אופנתי בפריז. לאחר שנישא לאלמנה עשירה, הוא קנה לעצמו את משרד המפקח על מחסנו של מלך צרפת, ומיד לאחר מכן שינה את שמו מקארון הפשוט לבומרשה הנעלה והמתאים לחצר המלך.

בומרשה היה מאוד כישרוני. קשה להאמין שבאדם אחד גולמו כל כך הרבה תחומי עניין. הוא היה מכונאי, סופר, ממציא, משורר, סוחר ודיפלומט. כל דבר שנגע בו – ניחן בו מגע המידאס שלו, כנראה בגלל שכמו גיבורו פיגארו, הוא היה יצירתי, אמיץ וממולח.

הקומדיה "נישואי פיגרו" זכתה להצלחה גדולה, אם כי היחס של הקהל אליה לא היה חד-משמעי. באותן שנים צרפת עמדה על סף המהפכה, והצופים מהאגף השמרני האשימו את בומרשה במתירנות יתר ובחוסר טעם; הצופים שהשקפת עולמם הייתה דמוקרטית צחקו במלוא הפה מהדמויות הקומיות.

שומר על אופטימיות

במרכז העלילה מונחת העוינות בין הרוזן אלמביבה לבין משרתו פיגרו, שלעומת הרוזן, כל מה שיש לו זה ניסיון חיים עשיר ויצירתיות. אך במהרה מתברר כי פיגרו הוא לא סתם פרחח עליז אלא אדם עם אופי חזק, הנאלץ להילחם כל הזמן על עצם קיומו. אך דבר לא יגרום לפיגרו לאבד את האופטימיות שלו.

פיגרו ואהובתו סוזנה, המשרתת של הרוזנת, מגיעים להישגים בחיים בזכות עצמם, הנשק שלהם הוא חוכמה, כוח רצון והמודעות לצדקתם. הם יודעים כי אדוניהם הם יצורים חלשים, אשר אינם יכולים להגן על עצמם; הם יודעים שהם חזקים בהרבה מאדוניהם, ולכן צוחקים ומתבדחים בגלוי עליהם. פיגרו אינו חושש להיות חצוף ונועז אפילו ביחסיו עם אדונו. בומרשה הכיר על בוריים את חיי האצולה, וכל מה שידע – שם בפיו של פיגרו בצורת הלצות עליזות, מבלי לפחד כיצד למעשה מתנהלת הממלכה.

עם זאת, פיגרו מעניין לא רק כדמות קומית, אלא גם כמבטא את רעיונותיו של המחבר. נראה כי בומרשה ממש מתמוגג מגיבורו, ושם בפיו הערות ביקורתיות מדויקות, שנאמרו כאילו אגב אורחא, אך למעשה נושאים בחובם משמעויות רבות. פרשנים חברתיים של המחזה גורסים שהעימות בין פיגרו לרוזן אלמביבה הוא למעשה מתקפה כללית נגד הסדר החברתי הפיאודלי.

ועם זאת, הנושא המרכזי של המחזה הוא לא פוליטיקה אלא האהבה. כולם מאוהבים כאן: פיגרו וסוזנה, הרוזן ורעייתו, אפילו הנער המשרת. האהבה אצל בומרשה היא רגש טהור ונעלה, המתבטא בעידון האופייני רק לצרפתים, וכל סצינות האהבה במחזה מלאות בשמחה ובאופטימיות.

הצלחת המחזה לא הצילה את בומרשה מרדיפות החברה האריסטוקרטית. הוא אפילו נכלא, אך שוחרר כעבור חמישה ימים. וביום שחרורו האולם רעד ממחיאות הכפיים, מחריש את דברי פיגרו: "הם אינם מסוגלים להשמיד את החכמה, לכן הם נוקמים בה כדי להשפילה."