תזכירו לי מה חסר לי? דליה רביקוביץ כתבה פעם: " אֲדוֹנִי, אַתָּה בְּכָל הָעוֹלָם, / בְּכָל הָעוֹלָם, וְרַק לֹא פֹּה." (בתוך: תהום קורא, 1976). אני קוראת את שתי שורות השיר הללו ושואלת את עצמי אם מה שמניע אותנו הוא תחושה של חֶסֶר ולאן אנחנו מובילים את החוסרים הללו. האם למקומות טובים או למקומות פחות טובים, האם אנחנו שוקעים לתוך חֶסֶר או צומחים ממנו. וכיצד מפיקים משמעות מכל הכאוס הזה. החיים עצמם נמצאים בפער בין הציפייה לשלמות לבין ההתמודדות עם הכישלון. החיים הם אבקת הזהב הדקה הממלאת את הסדק, האור הקטן המציץ בין השברים. אין לנו יותר מזה. כך אנחנו. כך הגורל היהודי.
הגורל היהודי עולה בהתרסה גם בשיר "טענה" מאת דן פגיס, בן דורה של רביקוביץ: "קוּם, סַבָּא, קוּם, כְּבָר מְאֻחָר מִדַּי! […] הִבְטַחְתָּ לָנוּ שֶׁתַּסְבִּיר מַדּוּעַ / כָּל מָה שֶׁשָּׁתַקְתָּ אָז הִתְגַּשֵּׁם" (בתוך: מילים נרדפות, 1982). שתיקת הדורות היא גם שתיקת השמיים. הסבא ששתק לא מנע מנכדיו את החזרה הכפייתית אל האסון האורב בפתח, לא יכול היה למנוע מהם את שיבתם השטנית אל תוך גיהנום השנאה השמור רק כלפי יהודים כבר אלפיים ומשהו שנים. אלא שהשתיקה כניסיון למנוע את היווצרות הטראומה הבין-דורית לעולם אינה משיגה את מטרתה שכן מעשה הפשע חקוק לא רק בזיכרון הגנטי של צאצאי הקורבן אלא גם בזיכרון הגנטי של צאצאי התוקפן. פתרון המדינה היהודית לעם היהודי לא הצליח למרבה הצער לרפא את שני הצדדים. בנימין שבילי כותב שנים לאחר מכן: " תֵּן לִי וַאלְיוּם אֱלֹהִים אוֹ הֲמִיתֵנִי בַּמָּקוֹם בְּלִי / כְּאֵבִים אֲנִי פָּגוּעַ מִפִּגּוּעַ שֶׁלֹּא הָיִיתִי בּוֹ" (בתוך: מילון חדש של יסורים, 2004).
ה"סבא" של פגיס, הוא הוא "אדוני" של דליה רביקוביץ – ושניהם מייצגים את הגילומים הבלתי אפשריים להכלה של האל השותק, תודעת האל הנעלם, האל המלנכולי המסתורי, המסתיר את פניו, שהלך והתכנס לתוך עצמו כמו שבלול של עצב, והותיר את מאמיניו חבולים פה על פני האדמה הזו, נדהמים בכל פעם מחדש על אף התסריט הידוע מראש. משוררים ישראלים שלא מפסיקים לדבר אל האל – בכעס, בתוכחה או ביראה – הנוכח הנעדר הגדול והעוצמתי ביותר אי פעם.
תודעת ההיעדר היא התודעה החזקה ביותר והיציבה ביותר שלמד האדם לפתח לעצמו לאורך כל ההיסטוריה והיא מלווה את העולם בבטחה הרחק אל תוך עומק המאה העשרים ואחת. התודעה הצרכנית לימדה אותנו לצרוך ללא הכרה שטיפת מוח של פרסומות שמשדלות אותנו להזדקק למוצרים שכלל לא ידענו שיש צורך בקיומם. התודעה הפוליטית לימדה אותנו לחפש ללא הרף את חוליי השלטון ולימדה את השליטים שלנו לחפש את טובת עצמם ולהתבוסס בתוך מדמנות של שחיתות מוסרית. התודעה התיאולוגית לימדה אותנו לחפש ללא לאות את מה שלכאורה נלקח מאיתנו – אדמה קדושה, הבטחה אלוהית, אפילו העולם הבא עטוף בצלופן של חֶסֶר – אם לא תעשה כך וכך לעולם לא יהיה לך כך ואחרת. הנה כי כן, ההיעדר פולש אפילו לתוך ספקולציית העולם הבא, ההיעדר הוא מה שהאתאיסט מתגאה בו והמאמין מתבייש בו.
העם היהודי נולד לתוך היעדר. תחילה היה עם ללא אל וללא חוק. משהיה חוק לא היתה עדיין ארץ. משקיבל ארץ חסר לו מנהיג מלך. ואז המלך נפל והארץ נלקחה ממנו. ולאחר שחזר אל הארץ לא היתה לו שפה דבורה. ואז היו שפה ותרבות אך לא היתה עצמאות. ואז היתה עצמאות אבל לא היה שלום. וכן הלאה וכן הלאה. כבר אמרנו, חזרה כפייתית. בכל פעם שהאדם משיג משהו זה מיד מזכיר לו את החֶסֶר הבא בתור. פרויד קרא לזה, בצדק, "תרבות של אי נחת", מתוך ההבנה שאי הנחת היא תופעה חיובית שגורמת לאנושות להתקדם. כפי שכתבתי בתחילת דבריי, החֶסֶר הוא מנוע מוטיבציה על טורבו כפול.
אז תזכירו לי מה חסר לי? מה חסר לנו? אמנה רק את הדברים שהם לחלוטין ברי יישום ותלויים בנו: חסרה לנו דרך ארץ. חסר לנו חזון משותף. חסר לנו סדר יום חברתי. חסר לנו סדר יום תרבותי. חסרה לנו יכולת הכלה הדדית של קבוצות שונות בחברה הישראלית. חסרות לנו ענווה וצניעות. תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.