ב-23 באוקטובר לפני ששים שנה נולד איש שהיה אגדה. ב-25 ביולי 2008 הלך לעולמו. חשוב ביום כזה להעלות את זכרו של פרופסור רנדי פאוש, שמת בן 47 מסרטן הלבלב. בספרו האחרון “ההרצאה האחרונה” פרש סיפורי חיים, בבחינת צוואה רוחנית, מוסר השכל לדורות.

היום לפני 60 שנה נולד רנדי פאוש בבולטימור, מרילנד. בעיני רבים נשאר גיבור חלומות. את פרסומו קנה בראשית דרכו בפיתוח תוכנות מדהימות ואת האנימציה התלת ממדית. חייו עברו טלטלה כאשר בגיל 47 התגלה בגופו סרטן הלבלב. רנדי פאוש כבש לבבות והותיר אחריו חכמת חיים לדורות בספרו “ההרצאה האחרונה”. דמותו נשארה חקוקה לנצח בזיכרון האמריקני.

רנדי פאוש הציע עצמו לתוכנית “ההרצאה האחרונה” – שם העלו מרצים מאוניברסיטת קרנגי מלון בה לימדו תובנות מחייהם, ההזדמנות האחרונה שלהם להותיר מסר לדורות. כאשר התברר לפאוש, שהמחלה סופנית, נעתר לבקשה לתת את ההרצאה האחרונה שלו. אמריקה עצרה נשימתה, שכן כולם הבינו, כי רנדי פאוש אכן נוטה למות. פאוש נתן לדבריו את הכותרת “להגשים באמת את חלומות הילדות שלך".

רעייתו ג’יי ניסתה לעמוד בדרכו. “אולי זה אנוכי מצדי, אמרה לי ג’יי, אבל אני רוצה את כולך. כל זמן שתקדיש לכתיבת ההרצאה הזאת הוא זמן אבוד שבו לא תהיה עם הילדים או איתי."

רנדי חש, שזה חזק ממנו, והוא מתאר זאת כך: “ובכל זאת לא יכולתי להניח לרעיון ההרצאה. התחלתי לראות אותה כרגע האחרון של הקריירה שלי. כדרך לומר שלום ל’משפחת העבודה’ שלי. וגם מצאתי את עצמי מפנטז על הרצאה אחרונה, שתהיה המקבילה הנאומית לחבטת הניצחון האחרונה של שחקן בייסבול פורש, הממריאה ליציע העליון."

ננסה בכמה מילים לפרוש חלק מהתובנות שהעלה רנדי פאוש בספרו המצמרר “ההרצאה האחרונה” – ובה בעת להקסים אתכם בסיפור אישי מרתק. הנה לפניכם פניני תובנות, שיהיה קשה לכם לשכוח.

א. מורשת שקיבל מאביו.

משפט שכבש אותי בספרו, פרק בחינוך שנתן לו אביו. הנה אחת מאותן אמירות של אביו כאשר חינך אותו כילד:

“אבי היה אומר דברים כגון: ‘לעולם אל תחליט עד שתצטרך’, הוא הזהיר אותי שגם אם אהיה בעמדת כוח, בעבודה או ביחסים, עליי להקפיד להיות הוגן. ‘זה שאתה במושב הנהג’, היה אומר, ‘לא אומר שאתה צריך לדרוס אנשים'."

ב. ואל תשכח תורת אמך.

כאשר זכה רנדי לתואר דוקטור במחשבים, וסיפר לאמו על הבחינה הקשה, על התלאות שעבר, עד שזכה בתואר, אמרה לו אמו:

“אנחנו יודעים בדיוק איך אתה מרגיש, חמוד, ותזכור, שכשאביך היה בגילך הוא נלחם בגרמנים."

ג. ללמוד את היסודות.

כשהיה ילד, נשלח רנדי לשיעורי פוטבול, והמאמן ג’ים גראהם ערך להם אימון ראשון, והריץ אותם קשות. רנדי הופתע שכל השיעור מתנהל ללא הכדור ועל כך הוא כותב:

“והוא אפילו לא הביא איתו כדורים. לבסוף ילד אחד דיבר בשם כולנו: ‘סליחה, המאמן, אבל אין כאן אפילו כדור’. והמאמן גראהם ענה: ‘אנחנו לא צריכים כדורים’. שקט השתרר, בשעה שכולנו חשבנו על כך…
‘כמה שחקנים נמצאים על המגרש בכל זמן נתון?’, שאל אותנו.
אחד עשר בכל קבוצה, ענינו, כלומר עשרים ושניים.
‘וכמה אנשים נוגעים בכדור בכל זמן נתון?’, שאל.
ענינו, אחד מהם.
נכון, אמר, אז אנחנו נעבוד על מה ששאר העשרים ואחד עושים. יסודות, זו הייתה המתנה הגדולה, שהמאמן גראהם נתן לנו. ראיתי, שזה השיעור, שילדים רבים כל כך מתעלמים ממנו, מה שתמיד פועל לרעתם. אתה חייב לבסס את היסודות, כי אחרת כל המבנה המפואר לא יעמוד."

ד. חשיבותה של ביקורת.

מרתק לראות כיצד פרטים שוליים מובילים לתובנות גדולות, למשל, חשיבות המשוב. רנדי מתאר איך גראהם מקפיץ אותם, מוסיף תרגילים… ובקטע מסוים המאמן מטרטר אותו קשות. הזיכרון נשאר, ולימים הוא הבין מה למד מכל זה:

“המאמן גראהם נהג לטרטר אותי קשות. אימון אחד אני זוכר במיוחד. ‘אתה עושה הכל לא נכון, רנדי. לך אחורה! תעשה את זה שוב’. ניסיתי לעשות מה שהוא רצה, זה לא הספיק לו. ‘אתה חייב לי, אתה עושה שכיבות סמיכה עד סוף האימון!'.
כששוחררתי בסופו של דבר, ניגש אליי עוזר המאמן כדי לעודד אותי: ‘המאמן גראהם טרטר אותך חזק, הא?’, – אמר.
בקושי הצלחתי לענות, ‘כן'.
‘זה טוב’, אמר לי העוזר. ‘כשאתה מפשל ואף אחד כבר לא מעיר לך, זה אומר, שהתייאשו ממך'.
השיעור הזה נשאר איתי לכל החיים. המבקרים שלך הם לעתים קרובות אלה, שאומרים לך, שהם אוהבים אותך בכל זאת, ואכפת להם ממך, והם רוצים לעזור לך להשתפר."

ובהמשך:
“היום מדברים הרבה על הקניית הערכה עצמית לילדים. זה לא דבר שאפשר  ל ת ת. זה דבר, שהם צריכים לבנות. המאמן גראהם עבד באזור, שבו אין כניסה לפינוקים. הערכה עצמית? הוא ידע, שיש רק דרך אחת ללמד ילדים, איך לפתח אותה: תן להם משהו, שהם לא יכולים לעשות. הם יעבדו קשה, עד שיגלו, שהם יכולים לעשות אותו. ואתה פשוט תחזור על התהליך שוב ושוב."

ה. ללמוד מה המטרה הנסתרת.

אימוני הפוטבול אכן השאירו חותם עמוק, למשל, איך לקלוט את התגובה של היריב. גראהם מלמד אותם כל מה שמעבר לפוטבול, ובעצם זה שיעור לחיים:

“יש שני סוגים של הטעיות ראש. הסוג הראשון – פשוטו כמשמעו. שחקן מניע את ראשו על מגרש הפוטבול, כדי שתחשוב, שהוא ממשיך לכיוון מסוים, ואז הוא פונה לכיוון ההפוך. כמו הטעיה של קוסמים.
 המאמן גראהם נהג לומר לנו, שעלינו להתבונן במותניו של השחקן. ‘הוא ירוץ לכיוון, שאליו פונה הפופיק שלו’, היה אומר. הסוג השני של הטעיית ראש הוא הסוג  ה ח ש ו ב באמת. זה שמלמד את האנשים דברים, שהם לא מבינים, שהם לומדים אותם, עד שהם כבר נמצאים עמוק בתוך התהליך. אם אתה מומחה להטעיות ראש, המטרה הנסתרת שלך היא להניע אותם ללמוד דברים, שאתה רוצה שהם ילמדו."

ו. סוד המנהיגות האמיתית.

מהי מנהיגות. שאלה זו זכתה לבחינה בהמון ספרים, קולמוסים נשברו על הניסיון להבין אותה. רנדי פאוש לומד מהי מנהיגות מגיבור ספרותי-קולנועי: מדרך ההתנהגות של קפטן קירק, כאשר פיקד על ה”אנטרפרייז” בסדרה  “מסע בין כוכבים".

“אם צפיתם בסדרה, אתם יודעים, שקירק לא היה הבחור הכי פיקח על החללית. מר ספוק, הקצין הראשון שלו, ייצג את השכל ההגיוני תמיד. לד”ר מקוי היה כל הידע הרפואי… סקוטי היה המכונאי הראשי… אז למה קירק זכה לפַקֵד על הספינה? יש מערכת מיומנויות הנקראת מנהיגות. הוא היה התמצית המזוקקת של המנהל הדינמי. כזה שיודע להאציל סמכויות, שלהוט להעניק השראה – ושנראה טוב בבגדי העבודה שלו. הוא לא טען, שמיומנויותיו טובות יותר מאלה של הכפופים לו. הוא הכיר בכך, שהם יודעים מה הם עושים בממלכות שלהם. אבל הוא זה שיצר את החזון. את רוח הדברים. הוא היה הממונה על רוח הצוות."

רנדי פאוש כותב על קטע מסרט על הסידרה, שבה עוברים צוערי צי הכוכבים אימון סימולציה, איך יתמודדו במצב כמעט חסר סיכוי. בסרט מוסבר, שכאשר קירק היה צוער, הוא תכנת מחדש את הסימולציה, כי “הוא לא האמין בקיומו של תסריט, שבו אי אפשר לנצח”. 

ז. כיצד מלמדים עבודת צוות.

והנה הלקחים של רנדי פאוש על עבודת צוות:
“כשאני צריך לעבוד עם אנשים, אני מנסה לדמיין אותנו יושבים יחד עם חפיסת קלפים. הדחף שלי הוא תמיד לשים את כל הקלפים גלויים על השולחן, ולומר להם, ‘טוב, אז מה נוכל, בעבודה משותפת, להפיק מהקלפים האלה?"

איך מקרבים בין חברי צוות, רנדי פאוש מנסה לתת טיפים, ולדבריו זה ללמוד את היסודות, כפי שמאמן הפוטבול שלו לימד אותו, זה הזכיר לו את המאמן, שבא לאימון בלי כדור.

הנה חלק מן העצות של רנדי:
“מצאו נושאים משותפים: כמעט תמיד תוכלו למצוא מכנה משותף עם אדם אחר. משם קל בהרבה לטפל בנושאים שעליהם אין ביניכם הסכמה.
תנו לכל אחד לדבר: אל תשלימו לאנשים את משפטיהם. גם אם תדברו בקול רם או מהר, זה לא יעזור להבהיר את מה שרציתם לומר.
שבּחו זה את זה: מִצְאו דברים נעימים לומר, גם אם קשה לכם. אם תתאמצו מספיק לחפש, תגלו, שלרעיונות הגרועים ביותר יכולים להיות צדדים טובים.
נסו את אפשרויות הבחירה בצורת שאלות: במקום לומר ‘אני חושב, שאנחנו צריכים לעשות א’ ולא ב’ –  נסו לומר: מה אם נעשה א’ ולא ב’..?… זה מאפשר לאנשים להציע הצעות במקום להגן על בחירה מסוימת."

ח. להאמין באנשים, להיות סבלני.

“אם תחכה מספיק, אנשים יפתיעו וירשימו אותך… זה דורש סבלנות עצומה. אפילו שנים. אבל בסופו של דבר, אנשים יראו לך את הטוב, שנמצא בהם. רק תמשיך לחכות, וזה ייצא."

ט. אמירות שפוגעות בול במטרה.

רנדי מספר, שהוא רוחש כבוד לקלישאות, כי לעתים קרובות הן פוגעות בול במטרה. להלן כמה קלישאות שהוא מציג:

“תרקדי עם מי שהביא אותך: זו תזכורת לחשיבות של נאמנות והערכה."

“מזל הוא מפגש בין ההכנה לבין ההזדמנות – זו אִמְרה של סנקה פילוסוף רומאי מהמאה החמישית לפני הספירה, וראוי לחזור עליה.”

“אם אתה חושב שאתה יכול או לא יכול, אתה צודק."

“וחוץ מזה גברת לינקולן, איך היה המחזה?  זה מה שהייתי אומר, לסטודנטים כתזכורת לא להתמקד בנושאים פחותי-ערך על חשבון הנושאים החשובים."

רנדי פאוש מספר, שהיה מעריץ של סרטי “רוקי”, כי לרוקי לא היה אכפת, אם הוא ינצח בקרב, הוא פשוט לא רצה להפסיד בנוקאאוט. זו היתה המטרה שלו. רנדי לומד מזה כלל חשוב להתמודדות בחיים:

“רוקי הזכיר לי, שמה שחשוב אינו כמה חזק אתה מכה, אלא כמה חזק אתה חוטף, וממשיך להילחם."

רנדי מצטט כמה קלישאות שליוו אותו מעולם הספורט: “התמוגגתי לשמוע את הסטודנטים שלי אומרים, ‘זה לא רק אני, זה כל הקבוצה’, ‘קשה באימונים, קל על המגרש’, ‘המשחק לא נגמר עד שריקת הסיום’."

י. גאווה, התנצלות ודעה קדומה.

איך מתנצלים? הנה שיעור של רנדי האגדי:
“תמיד אמרתי, שהתנצלויות אינן מבחן, שעוברים או נכשלים בו. כל ביצוע, שנופל מציון מֵאה לא ישיג את המטרה. כשמתנצלים לא בלב שלם, או בחוסר כנות, זה לרוב גרוע מלא להתנצל כלל, כי אלה שבפניהם התנצלתם, יחשבו, שהתנצלותכם מעליבה. אם עשיתם משהו רע ביחסיכם עם אדם אחר, הדבר הזה נשאר שם כמו דלקת. התנצלות טובה פועלת כאנטיביוטיקה. התנצלות גרועה היא כמו מלח על הפצעים".

רנדי מציג את נוהל ההתנצלות, שחיבר לתלמידיו.

להתנצלות ראויה יש שלושה חלקים:
1  מה שעשיתי, לא היה בסדר.
2  צר לי, שפגעתי בך.
3  איך אוכל לשפר את המצב?
אסור להתנצל בנוסח: אני מתנצל, אבל גם אתה צריך להתנצל, על מה שעשית לי.

רנדי פאוש כותב: “סטודנטים שאלו אותי, ומה אם אתנצל ולא אקבל התנצלות בחזרה? – אני הייתי עונה, על זה אין לךָ שליטה. אל תיתן לזה לאכול אותךָ מבפנים."

יא. סולם הערכים, שחור או לבן.

“אנשים, שמכירים אותי מתלוננים לפעמים, שאני רואה דברים בשחור-לבן. אחד העמיתים שלי נהג לומר לאנשים, ‘אם אתם רוצים עצה בשחור-לבן, לכו לרנדי, אבל בשביל עצה באפור, הוא לא האדם הנכון’. בסדר, מודה באשמה. בעיקר כשהייתי צעיר. נהגתי לומר, שבקופסת הצבעים שלי יש רק שני צבעים – שחור ולבן. נראה לי, שזו הסיבה, שאני אוהב מחשבים. זה עולם, שבו כמעט הכול נכון או שגוי. כשהתבגרתי, למדתי לדעת, שקופסת צבעים טובה, מכילה יותר משני צבעים. אבל אני עדיין חושב, שמי שחי את חייו בדרך הנכונה, השחור והלבן ייגמרו לו הרבה לפני הגוונים הצבעוניים יותר."

יב. חינוך מעל לכול.

מדוע פנה לחינוך. לרנדי סיפור מאד כובש לב:

לקראת סוף לימודיו, לא חשב רנדי פאוש לפנות למסלול האקדמי כמרצה באוניברסיטה. ראש החוג שלו, שהיה האבא הרוחני שלו יעץ לו להיות מרצֶה, והסביר לו מדוע:
“הוא אמר, ‘כי אתה איש מכירות טוב, ואם תלך לעבוד באיזו חברה, הם ישתמשו בך כאיש מכירות. ואם אתה עומד להיות איש מכירות, כדאי שתמכור סחורה ששווה משהו, כמו חינוך’.” ורנדי מסכם: “על העצה הזו, אודה לו לנצח."

יג.  איך להתגבר על מכשולים.

לרנדי לקחים מרתקים:
“מוסר ההשכל הוא, אם אתה רוצה משהו מאד מאד, אל תיכנע, והַסְכם אפילו לקבל דחיפה מאחרים, אם היא מוצעת לך. לחומות לבנים בדרך יש סיבה. ואחרי שהצלחתָ לעבור אותן, גם אם מישהו היה צריך ממש לזרוק אותך מעבר להן, תוכל להועיל לאחרים בכך, שתספר להם איך עשית זאת."

יד.  לעזור לאחרים, אבל קודם כול לדעת לעזור לעצמנו.

“אחת העצות הטובות ביותר, נשמעת מפי דיילות האוויר בטיסה: ‘הרכֵּב את מסכת החמצן שלך לפני שתעזור לאחרים’. לפעמים אנו עסוקים כל כך בנתינה, עד שאנחנו שוכחים לטפל בעצמנו. וכשאנחנו תשושים גופנית או רגשית, אנחנו לא יכולים כבר לעזור לאף אחד."

התובנות של רנדי פאוש נשארו כלקחים נצחיים לכולנו. בהרצאה האחרונה שלו, ביקש רנדי פאוש להעביר את המורשת לילדיו, אבל החוכמה והאופטימיות שלו הפכו לנחלת מיליונים. רנדי טבע את המלים: “השתאות ילדותית מיופיו של היקום”. נזכור את המשפט שלו כאבן דרך. נלמד להשתאות, נלמד להשתנות.