שיחת הרעים בין אבינועם לשכנו נסבה שוב אודות עצים. ועל מה ישיחו שניים שזה עתה בנו בית קטן על חלקת אדמה המעטרת אותו, וחצרותיהם נוגעות זו בזו?
האחד הציע לנטוע דווקא עץ זה בעונה זו של השנה, חברו הביע דעתו על תכונותיו של עץ אחר ועל דרך הטיפול בו.
באחת השיחות ביניהם ציין כל אחד מהו הפרי המועדף עליו. אבינועם ניסה לשכנע את חברו בטעמו המשובח של האפרסק הלבן הקטיפתי, ואילו פינטו שיבח את סגולותיו של השזיף לב אדום-בורדו.
מעת לעת גלשה השיחה למחוזות ילדותם. שניהם זכרו את התותים שגדלו על עצים נישאים, עליהם הרחבים שימשו מאכל לתולעי המשי שהיו מגדלים בקופסאות נעליים מחוררות. לא שכחו את מתיקות פריים השחור-סגול שהיה מכתים את הבגדים. טעמם טעם ילדות.
לפעמים גלשו זיכרונותיהם לעץ השקד שאת פירותיו הירוקים היו מפצחים בשיניים, וצחוק גדול צחקו כשנודע להם ששניהם לקחו חלק בגניבת תפוזים מפרדסי השרון.
במהלך אחת השיחות גונב לאוזנו של פינטו, שיש פרי אותו רונית – אשת אבינועם, חומדת מאוד. לדעתה, אין בעולם כולו פרי אשר ישווה לו במתק טעמו.
"אתה יודע שעצי תאנה קיימים בארץ עשרות אלפי שנים?" הפגין אבינועם את ידיעותיו.
"לא מזמן קראתי שליד חברון גילו שרידים של תאנים מלפני 12 אלף שנים."
"האמת, גם אני משוגע על תאנים. מאז שהייתי ילד. אגב, מתי יום ההולדת של רונית?"
"ביום האחרון של החודש הבא. למה אתה שואל?"
"הפתעה."
"נדמה לי שאני מנחש."
"לא כל כך קשה."
"שתיל של…"
"הפרי המתוק."
"כמה נדיב מצידך."
"רק אבקש ממך לשמור זאת בסוד."
בבוקר יום הולדתה, כשפתחה רונית את דלת הכניסה, הופתעה לגלות בחצר קופסת פח חלודה מלאה עד מחציתה אדמה תחוחה. בתוכה נח בשלווה שתיל תאנה. כשהתקרבה הבחינה בכרטיס ברכה.
עוד באותו יום נשתלו השורשים בחלקה אשר בפאתי החצר האחורית. באותה חלקה שנותרה גלמודה, מלבד עשבי בר וקוצים עקשניים שבחרו להשתלט עליה.
למרבה המזל, התינוק החדש לא היה מפונק ולא הקשה על מטפליו. מלבד השקיה מרובה בשבועות הראשונים לחייו, לא הטריד בדרישות מיוחדות.
יום-יום עקבה רונית אחר צמיחתו של השתיל.
אהבה להתבונן בירוק אשר מעליו היו משייטות פיסות עננים לבנים. מבין עלעליו שלבלבו היו נשלחים אליה זהרורי אור.
בסתיו הראשון לחייו, בהיותו רך בימים, השיר את עליו ונותר עירום וכחוש. כל עלה על חמש אצבעותיו הרחבות קמל ונאסף למרגלות העץ הצעיר.
בסבלנות המתינה רונית ליום בו יבשילו הפירות ויפציעו מבין העלים.
בתום שלוש שנים, בתחילתו של הקיץ, כשהביטה בהדרו השקט של העץ, גילתה בין ענפיו תאנים בודדות שחנטו פגיהן. מיום ליום התרבו הפירות, התעגלו והבשילו. צבען הסגול הכריז מתיקות. אז ניגשה רונית אל העץ, קטפה בעדינות תאנה אחר תאנה, שטפה, ליטפה וטעמה. התענגה על מתיקותה ועסיסיותה של כל אחת מהן. אף לא תולעת או כנימה אחת כרסמה בהן. כולן היו שלמות ללא פגם, ללא מום. הניחה אותן בקערת זכוכית מעוטרת והגישה לשכנה.
"אנו חולקים אותה אהבה." הודה בחיוך.
משנה לשנה העמיקו שורשי העץ והתפרשו ענפיו עד שסככו על חלקת החצר האחורית.
רונית היתה משקיפה עליו בחיבה והוא היה מחזיר לה מבט של ידידות.
נפשם של רונית ואבינועם נקשרה לעץ וגם פינטו היה עוקב אחר גידולו ומשבחו. העץ התנשא ועמידתו איתנה. היה מביט מעל עד למרגלותיו, כאומר לצמחים שנשתלו בשכנותו: זכות ראשונים-לי היא.
כעבור שנים אחדות נמכר ביתם על יופיו והדרו וכל אשר סביב לו. צער רב הצטערו על שנאלצו לעקור הרחק משם. רונית ואבינועם שבו לחולות השרון. לאזור בו נולדו ובגרו. ביקשו להיות בקרבת ההורים שהזקינו ובסמוך למקום העבודה של אבינועם.
בכל שנה, בתחילת הסתיו, התמידו להבשיל התאנים הסגולות. עמוסי אשכולות הצטופפו על ענפיו המסועפים של העץ.
זוג הקשישים הערירי שרכש את הבית הותירן מרקיבות בין העלים, נופלות ומכתימות את האדמה הלחה. זאת בישר להם פינטו, כאשר התקשר לאחל להם שנה טובה.
סיפורו שמקפל בתוכו תום ואהבה – בין בני אדם ובין אדם לאדמתו והצומח עליה. הסוף אינו מכה בך אלא צובט את ליבך. מעורר מחשבות על שנותינו על האדמה הזאת. אנחנו חולפים אך התאנה נשארת.
סיפור מיוחד ומעורר מחשבה.
סיפור שמעורר געגוע לימים בהם התענגנו על טעמו של פרי שנקטף מהעץ,ימים בהם תאנה היתה נושא לדיון ורעיון למתנת יומולדת, ימים בהם קשרים היו קשרים ושכנים היו שכנים.ספור מקסים על מה שנותר ועל מה שחלף.
סיפור תאנים הוא סיפור על תקופה נשכחת,על תום ואהבת הארץ,על צמיחה והתפתחות לאורך מעגל חיים,מומלץ בחום לקרוא ולהנות מהכתיבה האישית והמיוחדת של דפנה חיימוביץ
ספור מקסים ומרגש, מעורר זיכרונות ילדות , זיכרון של תקופה ההולכת ומתרחקת מאיתנו, תיאור לבלוב התאנה ממש כציור, לראות בעיניך ולטעום על שפתיך , לחוות את הצמיחה ומתנת הפרי העסיסי אך גם להבין שזהו מעגל החיים .