במהלך ארוחת צהרים עם אורחים בביתי לפני שבועות אחדים שאלה אותי מישהי למקור של כפית קטנה מוזהבת, שידיתה עשוי פורצלן עליו עיטור פרחים כחולים על רקע לבן. סיפרתי שלפני שנים, שוטטתי ערב אחד בחנות כלבו גדולה בטוקיו ליד תחנת שיבויה. עברתי בין הקומות, אך לא מצאתי בגד שמשך אותי לקנות, היה קטן מידי, או יקר מידי, או קטן ויקר גם יחד. לצאת בידיים ריקות לא רציתי, אחרי הזמן שהשקעתי שם, וקניתי שתי כפיות קטנות, מוזהבות, עם ידית פורצלן לבנה ועיטור כחול.
אמש, יום רביעי, חזרתי מהופעה בהיכל התרבות הקרוב, מרחק חמש דקות הליכה מביתי, משירי נעמי שמר. המנחה גיל שוחט, שגם אילתר בנגינה על פסנתר במהלך ההופעה, תזמורת קטנה, זמרת-שחקנית זלצמן, ואורח נוסף, המוזיקאי והזמר אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, ניגן ושר וסיפר אף הוא. שכני לכיסא הצטרף בקול רם למדי לשירה מהבמה, הצטרפתי בשקט בפזמונים החוזרים כשניתן אות לכך. היה ערב נעים. שכנתי משמאל שבאה איתי מחתה על השכנים המזמרים.
חזרה בביתי לקחתי לאכול רסק תפוחי עץ בצלוחית פלסטיק קטנה, בעזרת כפית מוזהבת בעלת ידית לבנה וכחולה. כשסיימתי והנחתי אותה ליד הכיור השגחתי שאיני רואה את הכפית השנייה, לא בכיור, לא במתקן לייבוש כלים, לא במגירה, לא במדיח הכלים ולא בשום מקום אחר. התפלאתי. עלה בדעתי שאולי כיוון שזרקתי לפח בחוץ מוקדם יותר אותו יום, שתי שקיות אשפה, אולי הכפית שם? כבר היה מאוחר וקר מכדי לצאת החוצה. פינוי הפחים נעשה בימי שלישי ושישי, כך שהנחתי שהפח לא ירוקן ביום חמישי בבוקר.
בבוקר יצאתי החוצה. בפח הירוק היתה עוד שקית גדולה ולא כבדה, הוצאתי אותה, לקחתי את שתי השקיות שלי אל חניה הסמוכה. חששתי פן יראני מישהו נוברת באשפה. לבשתי כפפות פלסטיק: חיפוש קל בשקית הראשונה לא העלה דבר. חיפוש טוב יותר בשניה, עדיין לשווא. חזרתי לשקית הראשונה, לחיפוש יסודי יותר, ואמנם, נגלתה צלוחית פלסטיק ובה הכפית המוזהבת הלבנה כחולה. שמחתי במציאה, ושוב חזרו שתי הכפיות להיות בכפיפה אחת.
תגובות