close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • שרוולים לבנים

    טלילה קוש | סיפורים | התפרסם ב - 27.09.21

    שנים לפני שהתחתנה מיקה כבר ידעה איך תראה שמלת הכלה שלה. זה לא שהיא חלמה להתחתן, לא. היא היתה אז צעירה מאוד ונאה, ולא היתה לה שום סיבה לדאוג שמא תשאר רווקה (אולי רק חשש דקיק מדוק שריחף לעיתים סביב), אבל על השמלה היא החליטה כבר אז. לא היה בזה שום דבר יוצא דופן. נשים צעירות, נערות ואפילו ילדות חשבו על שמלת הכלה שתהיה להן. חתונה היתה חלק מובן מאליו מהעתיד שלהן, אירוע מתרים להגשמת חייהן; נשים נשואות, אמהות. מיקה התאהבה בשמלה ההיא ממבט ראשון, אבל זו לא היתה רק השמלה. זו היתה ונסה רדגרייב שלבשה אותה בסרט. הו, ונסה רדגרייב היתה נינה מופלאה, צעירה ויפה, נינה מאוהבת, מלאת כיסופים, עורגת להבטחה של אושר, לשינוי. בפניה היפות ומעיניה הכחולות של ונסה קרנו סערות הנפש של נינה, געגועיה, עוז תשוקתהּ לנשגב, לכנפיים, להיות שחף. בגופהּ החסון והעדין של ונסה רטטה נשמתה של נינה, כוחותיה נאצרו בו, ולתוכו קרסו עצמת השבר, האכזבה.  

    מיקה הכירה את סערות הנפש הללו. גם בה פעמה תשוקה למשהו שהיא לא ידעה לומר אותו, געגוע עמום לדבר מה מיוחד ומפעים שיקרה בחייה. כשראתה את הסרט, נדמה היה לה שהיא מכירה אותן. חשה קירבה גדולה לשתי הנשים הללו, ונסה ונינה, ואת השמלה הלבנה שלהן היא רצתה כשמלת כלה לעצמה. לכשתתחתן. השמלה הקסימה אותה בפשטות גזרתהּ, שהיתה בה בעת צנועה, מחמיאה ונשית, כפרית ואצילית. שמלה רומנטית. בדיוק לטעמהּ. לובן השימלה הבליט את יופין של ונסה ושל נינה ואת בערת התשוקה שבתוכן. ככה גם היא רצתה להראות כשתתחתן.

    בחתונה שלה מיקה עמדה מאוהבת תחת החופה. שניהם היו מאוהבים. ההחלטה להתחתן היתה משותפת, בלי סצנות גרנדיוזיות של הצעות נישואין. גם החתונה עצמה לא היתה גרנדיוזית. כמו השמלה של נינה, יפה בפשוטתהּ ובצניעותהּ. נמצא מקום נחמד, גינה של בית מלון קטן על מורדות הכרמל, והמשפחות הסכיימו על כיבוד. כששניהם הגיעו לראות את המקום, ריתקה אותם דווקא ברכת מים קטנה בגינה. שטו בה דגי זהב והיו בה עוד כל מיני בעלי חיים קטנים שעניינו אותם כסטודנטים לביולוגיה ימית. זה עורר צחוק סלחני אצל המשפחות, ושחרר קצת את המתח שהיה ביניהן (ההסכמות על הכיבוד לא היו כל כך פשוטות). אחר כך היו כמה דברים שהיא צריכה היתה לעשות.

    הביקור במקווה הפתיע אותה לטובה. האישה שקיבלה אותה לא הטרידה אותה בכל מיני שאלות על המחזור שלה ולא הקפידה בצפרניה. החשש שכינן בה התפוגג כשנכנסה לטבול בתוך אגן המים המרובע. קרירות המים נעמה לה. היא נתנה לכל גופהּ לשקוע לתוכם, ונדמה היה לה שמתוך המים היא שומעת את האישה ממלמלת משהו. היא עצמה את עיניה, כל גופהּ בתוך המים הקרירים והקשיבה לצלילים שהגיעו אליה כמו ממרחקים. השמלה הלבנה ריחפה סביבה כמלאך. את טבעת הם הלכו לקנות יחד, ומיקה בחרה בטבעת דקיקה מרוקעת שנראתה לה כעשויה מכסף. זה זהב לבן, הבטיח להם המוכר, זהב לבן טהור, אתם לא צריכים לדאוג, זאת טבעת נישואין במאה אחוז. היא בכלל לא ידעה שיש זהב לבן, אבל דווקא השקט הצנוע שלו מצא חן בעיניה. כשענדה אותה לאצבעהּ חשבה שהיא לא נראית טבעת נישואין, ואהבה אותה ככה.

    והיתה כמובן השמלה. השמלה של נינה! מיקה לא שכחה אותה ולא שינתה את דעתהּ. היא לא תלבש שום שמלת כלה לבנה ארוכת שובל, או שמלה מהודרת ותפוחה של נסיכה, שום מחשוף עמוק לא בא בחשבון. ממרחק השנים, היא ניסתה לשחזר בדמיונהּ את השמלה של נינה מהסרט ההוא. בד לבן נופל ברכות, מרמז על קווי הגוף, אך לא נצמד אליהם, שרוולים טפוחים קלות יורדים לאורך הזרוע עד לשקע המרפק, קו מותן מוגבה, שולי חצאית רחבים וקלילים. זאת השמלה שהיא תלבש לחופה. אמא שלה קנתה את הבד. בד כותנה. בד ערבי קראו לו אז. היתה בו רכות, אך הוא לא היה לגמרי לבן. היא הסכימה לוותר. הן הלכו יחד לתופרת בהדר שקיבלו עליה המלצות טובות. מיקה ניסתה להסביר לתופרת איך היא רוצה את השמלה, אבל היו לתופרת שאלות שהיא לא ידעה לענות עליהן. פרטים מדויקים יותר על אורך השרוולים והחצאית, על המיקום של הפֵּנְסִים, גיזרת המחשוף, על הגובה המדויק של קו המותן… פרטים חשובים כדי לתפור שמלה, אבל מיקה זכרה רק קווים כלליים ואת זוהר יופיין של ונסה ונינה. התופרת הקשיבה לה בחיוך, ואת החסר מילאה בעצמה. מיקה עברה אצלה לשתי מדידות, וניסתה בכל פעם לדייק יותר בפרטי השמלה, אבל לתופרת כבר היו מחשבות משלה, והיא אמרה למיקה שלא תדאג. היא תהיה יפהפיה בשמלה הזאת. כמו נינה? כמו ונסה? מיקה שאלה את עצמה, ולא התווכחה עם התופרת. בפעם השלישית כשהגיעה לתופרת לקחת את השמלה כבר היה לה ברור שזו לא בדיוק השמלה שהיא חלמה עליה. לא היתה בה מאותה הילה שקרנה מהשמלה וריחפה סביב נינה בסרט, אבל היה בה חן רב, ולא לשכוח, תהיה גם רקמה. אמא שלה תרקום על השמלה.

    לאמא שלה היה ניסיון עשיר בריקמה. היו להם בבית מפות שולחן נהדרות שהיא רקמה, ומיקה אהבה את שילובי הצבעים שלה. כשהיתה ילדה, אמהּ ניסתה ללמד אותה לרקום, הכינה לה פיסות בד קטנות עם שירטוטי דוגמאות לריקמה, אבל מיקה לא כל כך אהבה לרקום ופיסות הבד נותרו תמיד עם התחלות של ריקמה בלתי גמורה. מיקה השאירה אצל אמא שלה את השמלה של נינה וקיבלה אותה חזרה רקומה בפרחים עדינים שצמחו לאורך הפנסים בחלק העליון של השמלה, לאורך השרוולים ובשולי מכפלת השמלה. זאת היתה באמת רקמה עדינה, שהוסיפה לשמלה מאותה אוריריות קלילה. כשלבשה אותה ביום כלולותיה, והניחה על ראשה זר עדין של פרחי גבסנית לבנים, הרגישה את עצמה כמעט ונסה, כמו נינה.

    בתמונות שנשארו מהחתונה היא נראתה מאושרת. בגינה נתלו שרשראות של נורות שזהרו והאירו את הרחבה ואת שבילי האבן מסביב, שולחנות קטנים היו מפוזרים בגינה, האורחים ישבו סביבם או התהלכו על רצפת האבן שבמרכז הגינה לבושים בבגדי חג, חברים וחברות חיבקו ונישקו אותה, ברכות אמיתיות לאושר ולחיים טובים סחררו אותה. על רחבת הריקודים מיקה רקדה עם כולם וגם עם עצמה, בודקת מדי פעם את תנועות הגל של בד השמלה עם הריקוד. במבט מפוזר הבחינה בגושי שיחים ועצים גבוהים שעמדו בשולי הגינה, כמתבוננים בה מתוך החשכה. אחרי החתונה הם נסעו לטיול ארוך ומתוק. באמסטרדם, שם ישבה פעם ראשונה בחייה בכיכר גדולה של עיר ושתתה בירה, הם התארחו אצל חברה שכבר גרה בעיר הזאת כמה שנים וידעה להוביל אותם לכל מיני מקומות מיוחדים בעיר שתיירים רגילים לא הגיעו אליהם. בקופנהגן הם התמקמו עם אוהל קטן בקמפינג בשולי העיר ושכרו אופניים ועליהם רכבו מדי יום לעיר ולסביבתה. אחר כך נורווגיה, מאוסלו להרים גבוהים, שם טיילו כשבוע ברגל, עוברים מבקתה לבקתה, התקרבו למרגלות קרחון והלכו על שלג במכנסים קצרים וגופיית כותנה.  

    כששבו, המשיכו בחייהם ולכל מה שבא בהמשך. ונסה ונינה נמוגו מזיכרונה, גם כשמבטה נתקל מדי פעם  בשמלה הלבנה, שנשארה תלויה על קולב באפלת ארון הבגדים. חבל, חשבה מיקה, והחליטה לעשות בה כמה שינויים, להפוך אותה לשמלה שאפשר ללבוש אותה, שמלה של יום-יום. כל מה שצריך זה לצבוע אותה. גם השרוולים התפוחים כבר לא נראו לה כל כך. היא גזרה את השרוולים הלבנים, מעוטרים ברקמת הפרחים העדינה, ואחר כך צבעה את השמלה כולה בסגול. זה היה אז הצבע האהוב עליה, והיה גם השיר  על השמלה הסגולה ועל העיניים שזהרו באור כהה. באחת נמחקו מהשמלה רסיסי חלומות שבדמותם היא נתפרה. פרחי הריקמה נצבעו גם הם בסגול, ונעלמו לתוך סגוליות הבד. מיקה המשיכה ללבוש את השמלה, שמלת קיץ סגולה נטולת שרוולים עוד כמה שנים ואחר כך פסקה. כשנזכרה בה לאחר זמן, לא מצאה אותה. השמלה נעלמה מארון הבגדים שלה, ולא היתה גם בערמות הבגדים שהועלו למדף העליון של הארון בסוף הקיץ. כנראה שהעבירה אותה הלאה עם ערמת בגדים שנמסרו, בגדים שהיא כבר לא אהבה.

    שנים רבות אחר כך, במקרה, כשחיפשה איזה בד בתוך ארגז פלסטיק גדול שבו שמרה כל מיני בדים, אולי פעם תצטרך, מצאה בקרקעיתו שני שרוולים לבנים רקומים. הם היו מונחים שם, חנוטים מתחת לערימה של בדים וכיסוי מיטה ישן. שני שרוולים בודדים, מעוטרים בפרחי רקמה. שני גדמים לבנים.

    טלילה קוש

    טלילה קוש, חוקרת ספרות ותרבות במכללת סמינר הקיבוצים (בגמלאות), מלמדת יוגה וטאי-צ'י-צ'ואן. רומן ראשון שלה "המחברות של מרתה" יצא לאור בהוצאת כרמל באפריל 2021.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 6

    תגובות


    2 תגובות על “שרוולים לבנים”

    1. רונית מריאן קדישאי הגיב:

      נהנתי מהסיפור שריתק אותי – עדין, כמו הרקמה… מדויק ורגיש; נשאר איתי ועורר בי מחשבות על מורכבות החיים. תודה טלילה

    2. רחל דגן הגיב:

      אהבתי את “שרוולים לבנים” שסיפק לי חוויה מענגת – הצטרפות לשיח הפנימי של מיקה הנפרס כמו תמונות באלבום פרטי.
      דרך התמונות ופס הקול המלווה אותן קלטתי מבט בוגר, מפוכח ואף נוקב ועם זאת רך, נטול ציניות, חף ממרירות ואולי אף מלא געגועים לתום, לתמימות, לאידיאליזם, בתוך עולם של סטריאוטיפים, דעות קדומות והבנייה תרבותית.
      “באחת נמחקו מהשמלה רסיסי חלומות שבדמותם היא נתפרה”
      משפט כל כך עוצמתי בן שמונה מלים .
      חזרתי וקראתי אותו יותר מפעם אחת.
      אמנם אלבום פרטי אך מחייה מחדש אלבומים של רבים מאיתנו.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הנה החדשות

    שי מרקוביץ'
    סופרות צעירות ובלתי מוכרות תפסו את מקומן של קאנוניות ברשימה הסופית...

    השנים האחרונות של נתן אלתרמן

    בלפור חקק
    “וּפְנֵי… רוֹדְפָיו שׁוֹפְכֵי דָּמוֹ הִנֵּה צוֹפוֹת עַכְשָׁו מִתּוֹךְ צַלְמוֹ” (מִתּוֹךְ “שִׁירֵי...

    חֵרוּת

    איריס שגב
    פַּעַם הָיְתָה לִי חֵרוּת. אֱמוּנָה בְּרוּרָה שדָּבָר לֹא יָכֹל לְהָרַע אוֹ...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית