אתה מטייל עם אהובתך על שפת הים, אהובתך מטיילת איתך, שניכם מטיילים, אוהבים, נאהבים, ואוחזים בגלידה נמסה, בתורות. השמש מסמנת על עורכם גבולות חדשים. אתם נעצרים בנקודה מסוימת שנראית לכם הטובה ביותר לעצור בה, כזו שתהווה מפגש אולטימטיבי של מחסה וצל. לאחר חישובי גאות ושפל מדוקדקים – תניחו את התיקים במרחק מה מהשפה, ובכוריאוגרפיה של ריקוד מסורתי עתיק יומין תפרשו את הסדין על קרקע בוערת. מקץ אי אילו החלפות, אי אילו מריחות ואי אילו משפטים – גמלה בליבכם ההחלטה להיכנס. אתם נכנסים. תחילה חצי גוף. היא לא אוהבת שאתה מתיז עליה מים לפני שהיא מחליטה עצמונית לטבול גוף שלם. אתם נרטבים. מעמיקים. דגים מטביעים את עצמם לדעת. החפצים שהשארתם מאחור מתרחקים עד שמאבדים את זהותם, כבר קשה להבחין האם זו מגבת המשתלשלת מפתחו של תיק או לשון קרוקודיל שסועה. בפעם הבאה שתביטו על קו החוף – לא יהיה חוף, לא יהיו מתרחצים, אתם לבד בלב ים. בנשימות לא סדורות תנסו לאתר את כוכב הצפון, אבל אין גלגלי הצלה בשמיים, כפות רגליכם נעדרות קרקעית.

בכניסת אות מוסיקלי של סרט אימה, יתחיל לחוג סביבכם זנב, אחר כך יתבהר – של כריש! ראית פעם משהו כזה בנשיונל ג'אוגראפיק, גם קראת בעיתון, רק לא דמיינת שיום יבוא ומשפחת העמלצים תהיה קרובה כל כך. באבחת סנפיר הוא מצלחת אותך ארצה, בד בבד נוגח את אהובתך בראשו, מרשים במפגן קואורדינציה כרישי. אתה מנסה להיאבק אבל החיים לא הכינו אותך למאבק שכזה. אחרי שתלש את צווארך בשיניו, ראשך מתנתק מיתר גופך, מה שהיה שלך כבר איננו בבעלותך. בעינייך הצוללות למצולות אתה מבחין כי ידה של אהובתך צפה לפני שקיעה. אצבעותיה אצות בהילוך איטי. כוח הכבידה עושה את המוטל עליו. בנקודה מסוימת ידה תעבור על פניך לכדי ליטוף. בעוד מספר רגעים מלתעותיו ייסגרו על השלל שבזז מגופכם. בפעם הבאה שתצאו ממנו תהיו במצב צבירה נוזלי. בשן ועין אתם מנצלים את מומנטום הסעודה האחרונה לחתור את דרככם לחופשי. אתה חסר ראש והיא נטולת ידיים. בעזרת עבודת גוף משותפת תעלו על המזח. תוציאו אוויר. תכניסו. איבדתם חלקים ניכרים ממכם אבל לפחות אתם ביחד. תכניסו אוויר. תוציאו. היא שוצפת קוצפת זעם על איך לא אמרת לה קודם?! לפני שנכנסתם. "אף פעם לא נכנסנו לעומק כזה," אתה מתנשף מצדך.