שני שירים בעקבות פנחס שדה  (והרקע לכתיבתם) 

מאז מותו של פנחס שדה, אני נמנה על קבוצת משוררים, שפוקדים את קברו ביום השנה (יארצייט) י"ז בשבט.  למען האמת, בעודו חי, לא חשבתי מעולם שלאחר מותו של שדה נקיים משמרת של משוררים שפוקדים את קברו, ושעליי תהיה המשימה לקרוא את האשכבה המסורתית לזכרו ואת הקדיש. בדרך כלל, הרצל אחי התאום מסייע לי בקריאה המסורתית של "פתיחת אליהו", אלפא ביתא, האשכבה והקדיש.

פנחס שדה, עיצוב: תפארת חקק

כשהייתי רואה אותו באירועי ספרות בחייו, חששתי לגשת אליו ולשוחח איתו. הוא שידר ריחוק. עיניו הכחולות היו חסרות סבלנות. לא האמנתי אז שהוא מעוניין בשיח עם בני אדם סביבו. כשקראתי את "החיים כמשל", היה זה כמה שנים, לאחר שיצא במהדורה מכובדת בהוצאת "שוקן" (1968), עשור לאחר המהדורה החובבנית שיצאה  בהוצאת "ששת" בדפוס שחר גלילי בתל אביב. קראתי את הספר בשנות לימודיי באוניברסיטה העברית, כנראה ב-1974. אולי אני טועה וזה נכתב קצת לאחר 1974.

הקריאה הראשונה הייתה מרתקת. היה זה אז ספר פולחן, שכל הצעירים קראו. אבל, הנימה התיאולוגית של הבאת הגאולה דרך הביבים קוממה אותי. הרמיזות הפרנקיסטיות ביצירה יצרו התנגדות. כתבתי אז את השיר "החתן שהכזיב", ולא פרסמתי בשום בימה ספרותית. הייתי אז בראשית דרכי הספרותי: ספר השירים "במזל תאומים" (1970) קיבץ בתוכו בכריכה אחת שירים שלי ביחד עם שיריו של הרצל חקק, אחי התאום. הקלדתי את השיר הביקורתי על פנחס שדה במכונת כתיבה "הרמס" ושלחתי לעיתונים שונים, אך השיר לא פורסם.

השיר נשאר באוגדן טיוטות של שירים שלא פורסמו. לאחר מכן יצאו לאור מספר ספרי שירים שלי: "ספר אורות האהבה", "יער כלולות" ו"ואז בקץ היוחסין". השיר לא התחבר לשום נושא בספרים אלה ונדחק לשוליים. ב-1998 יצא לאור ספר שיריי "מצב החומר מצב הרוח", ושם כללתי מחזור שירים בעקבות סופרים שונים, בשם: "מצב אנשי המילים". בהיותי בהכנת ספר זה, המצב היה שונה ויחסי לפנחס שדה השתנה לחלוטין: בשנה זו לא היה פנחס שדה בין החיים: הוא נפטר בי"ז בשבט תשנ"ד (1994), וסמוך למותו כתבתי שיר שני על דמותו, והפעם היה זה שיר מפויס יותר: "סוף הזיכרון של פנחס שדה". השיר פורסם בכתב העת "מאזניים" ( גליון 5, פברואר 1995 ), ונכלל גם בקובץ השירים שלי "מצב החומר מצב הרוח".

כל מי שקורא את שני השירים, מבחין מיד, שהם נכתבו בזמנים שונים. ותמורות הזמן ניכרות בהם. את השיר הראשון "החתן שהכזיב" כתבתי בשנות השבעים (אולי 1974), מתוך עמדה ביקורתית כלפי פנחס שדה. ספרו "החיים כמשל" גרם לי טלטלה רוחנית כאדם שגדל על ברכי חינוך מסורתי: קוממה אותי  הנהייה  להביא את הגאולה דרך תעלות השופכין, לערבב את הקדושה והחולין, הטומאה והטוהרה. כאמור, השיר השני "סוף הזיכרון של פנחס שדה" נכתב סמוך ליום השנה לפנחס שדה והוא מפויס יותר. אולי קל יותר להתפייס עם יוצר לאחר מותו.

הנה שני השירים:

החתן שהכזיב

                 משל לפנחס שדה

זֶה הַמָּשָׁל עַל הֶחָתָן שֶׁשּׁוֹרֵר כָּל יָמָיו אֶת בּוֹא כַּלָּתוֹ הַמַּלְכָּה וְלֹא יָדַע

לָשֵׂאת אֶת יְפִי הַחַיִּים בְּהִתְגַּלּוּתָם:

הֶחָתָן, שֶׁיָּדַע כִּי בָּאָה כַּלַָּּתוֹ הַמַּלְכָּה, לֹא יָדַע נַפְשׁוֹ מֵרֹב תִּמָּהוֹן. לֹא

הֶאֱמִין כִּי אֵלָיו תָּבוֹא מַלְכָּתוֹ בְּבֶגֶד כְּלוּלוֹת. וּמַה יִלְבַּשׁ עַתָּה. כָּל בְּגָדָיו

צוֹאִים וּבְלוֹאִים. אֵיךְ יִלְבַּשׁ מַחְלְצוֹת מַלְכוּת, שֶׁשָּׁלְחָה לוֹ אֲהוּבָתוֹ

הַמַּלְכָּה.

הֶחָתָן, שֶׁעַד בּוֹאָהּ שֶׁל כַּלָּתוֹ הִתְמַהְמַהּ וְגָרַף בּוֹץ וּמַיִם עֲכוּרִים, מַה יַעֲשֶׂה

עַתָּה. מַה יַעֲשֶׂה בְּהִגָּלוֹת חֲלוֹמוֹ. לָבַשׁ הֶחָתָן כָּל בִּגְדֵי מַלְכוּתוֹ הַנָּאִים,

אֵפוֹד וְאַחְלָמוֹת עַל בְּגָדָיו הַצּוֹאִים. וְאֶת פָּנָיו הָעֲכוּרִים רָחַץ הֶחָתָן בְּמַיִם

צְחוֹרִים, לְהָסִיר הַכְּתָמִים הַמָּרִים אֹדֶם שָׁנִי. וְהַמַּלְכָּה מַלְכָּתוֹ הַיָּפָה בָּאָה,

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שְׁקוּפוֹת. עֲטוּרָה שׁוֹשַׁנִּים יָפוֹת רֹאשָׁהּ, עֲנָפִים יְרֻקִּים

שַׂעֲרוֹתֶיהָ. הוֹשִׁיטָה לוֹ אֶצְבְּעוֹתֶיהָ דַּקּוֹת. וְהוּא נָשַׁק. הוֹשִׁיט לָהּ הֶחָתָן

אֶת הַגָּבִיעַ, וְנָגַע הַיַּיִן בִּשְׂפָתֶיהָ. דַּם עֲנָבִים יָצַק לִשְׂפָתֶיהָ הָרַכּוֹת.

דַּם עֲנָבִים דַּם בָּא אֶל שְׂפָתֶיהָ

צָבוּ שְׂפָתֶיהָ   צָעֲקוֹ    שְׂפָתֶיהָ

דַּם                    דַּם      אָלוֹת

דַּם בַּעֲנָבִים           לֹא    יַיִן

דַּם כְּתָמִים   בְּהִנּוּמַת כְּלוּלוֹת

סוף הזיכרון של פנחס שדה

פִּנְחָס שָׂדֶה הוּא יֶלֶד עַל חוֹף הַשָּׁנִים פָּנָיו לַיָּם

פִּנְחָס- הוּא יֶלֶד בְּחוֹף בּוּגְרָשׁוֹב חָסוּם בְּמֶלֶט

בּוֹדֵד בְּחוֹף הוֹמֶה אָדָם

כּוֹתֵב עַל הַחוֹל אֶת נְבוּאַת הַיֶּלֶד.

מִתֵּל אָבִיב נוֹדֵד לִירוּשָׁלַיִם הַמְּשׁוֹרֵר הַדַּל

לִכְתֹּב סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, מָשָׁל אַחַר מָשָׁל.

פִּנְחָס עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם, רֵאשִׁית חָכְמָה 6

כּוֹתֵב בַּעֲלִיַּת גַּג אֶת זְמַן הַמְּשׁוֹרֵר.

כָּל עִקְבוֹת הַזִּכָּרוֹן הוּא רוֹשֵׁם בָּאֵשׁ

בְּעִפָּרוֹן מִתְפּוֹרֵר,

בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ.

הוּא כּוֹתֵב אֶת הַמָּשָׁל

עַל הַיֶּלֶד הָעוֹלֶה מִן הַגַּלִּים וַיְּהִי לְנַעַר

הוּא שָׁר בִּירוּשָׁלַיִם

עַל הַנַּעַר שֶׁהָיָה לְאִישׁ

וְהָאִישׁ כָּל יָמָיו נֶחְבָּא אֶל הַשַּׁעַר.

כָּל יָמָיו זוֹרֵם עִם שִׁירָיו כַּמַּיִם

הוֹלֵךְ בִּתְעָלוֹת הַבִּיּוּב לְמַלְכוּת יְרוּשָׁלַיִם.

עֵינָיו הכְּחֻלּוֹת עֲיֵפוֹת מַבָּטָן נֶאֱדָם

עֵינָיו שֶׁשָּׂבְעוּ שֵׁנוֹת רַבּוֹת

זוֹכְרוֹת חֲלוֹמוֹת שֶׁשָּׁכַח מִלִּבּוֹ

תּוֹהוֹת עַל מַצָּבוֹ שֶׁל הָאָדָם.

בְּסוֹף יָמָיו חוֹזֵר הַמְּשׁוֹרֵר לְמַלְכוּתוֹ

לְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרִיתוֹ.

הַמָּוֶת רוֹכֵב אֵלָיו כְּאִשָּׁה  יָפָה

עוֹלֶה בְּחַלּוֹנוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה.

מֵחַלּוֹנוֹ נִשְׁקָפִים לוֹ גְּנָזִים שֶׁל יִפְעָה

שְׁאֵרִית נֶצַח צָהֹב בְּאֹפֶק הַשְּׁקִיעָה

שֶׁאָפַל.

וְשָׁם בִּרְחוֹב הַנָּגִיד הַמְּשׁוֹרֵר

וְשָׁם מוּל מִנְזַר רַטִיסְבּוּן בִּירוּשָׁלַיִם

אִישׁ שָׂדֶה נָפַל.

שַׁבָּת, י"ז בִּשְׁבָט תַּשְׁנָ"ד –

עַכְשָׁו חוּט אַחֲרוֹן שֶׁל חֶסֶד

שִׁירִים מִתְפּוֹרְרִים, מַלְכוּת מִתְבּוֹסֶסֶת.

חוֹף בּוּגְרָשׁוֹב מְחוֹז יַלְדוּתוֹ

מַשִּׁיר פֵּרוּרֵי חוֹל

שׁוֹטֵף אֵלָיו מִמֶּרְחַקִּים בּוֹכֶה עַל מוֹתוֹ.

רוּחוֹ חָפְשִׁיָּה עַכְשָו, נִשֵּׂאת כְּצִפּוֹר מַיִם

נוֹגַעַת בָּאַגָּסִּים הַצְּהֻבִּים הָרוֹטְטִים.

גּוּפוֹ (קְלִפָּה בִּלְבָד) בַּחֲדַר הַמֵּתִים

נִשָּׂא אֶל הַר הַמְּנוּחוֹת בִּירוּשָׁלַיִם.

זְמַן הַמְּשׁוֹרֵר אוֹזֵל כְּיַם נִשְׁבָּר

אוֹזֵל הַיָּם כִּזְמָן כְּנָהָר.

זוֹרֵם יַם יַלְדוּתוֹ בְּגִלְגּוּל מְחִלּוֹת

אֶל הָרֵי יְרוּשָׁלַיִם

זוֹרֵם אֶל מְעָרַת קְבוּרָתוֹ

לְלַטֵּף אֶת פָּנָיו הַתּוֹעוֹת

אֶת יָדָיו שֶׁאֵינָן כּוֹתְבוֹת עוֹד.

אוֹזֵל הַמְּשׁוֹרֵר וְגַם הָעִפָּרוֹן.

גִּבְעַת שָׁאוּל, חלקה ו', שורה ב' קבר 10.

פָּשׁוּט כְּאֵב אַחֲרוֹן.

סוֹף הַזִּכָּרוֹן.

תמונות פנחס שדה, עיצוב: תפארת חקק