close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • שניים מתוקים

    ניצה להט | סיפורים | התפרסם ב - 03.01.23

    הבת שלי שבעה והיתה מפויסת. נזכרתי שיש לי במקרר עוגת תפוחי עץ שהיא אוהבת וגם נוני אוהב, ואיתן מוכן לטעום. הנחתי אותה לפניה, כולה, עם הקפה.

    "אם כבר קראת את הסיפור ההוא," אמרתי לה, בלי רשות, אז יש לי עוד שניים בשבילך, קצרים ומתוקים, שתאהבי. אחד על הילדים ועלייך. השני על הבית שלנו, והם אמיתיים. לסיפור הראשון קוראים 'אושר' ולשני 'בית'."

    נתתי לה את 'אושר':

    "סבתושלח," קורא לי נוני מכיוון שער הכניסה כשהוא ואיתן אחיו עדיין בשביל, מוקפים בהמולה של הכלבים והחתולים, "תצילי אותו!". נוני מחזיק בכף היד הגדולה שלו גוזל ומושיט לי אותו. הגוזל קר וקשיח.

    "סבתא," אמרנו לילדים שיש לך כוחות," זה איתן, "שאת יכולה להחיות אותו."

    כן. אני מחייה אותם ולמחרת הם עפים לאמא שלהם. בעוד רגע, כשנוני ואיתן ישכחו, אני אזכור, והכוחות שלי להציל יפחתו עוד קצת. אני מרפדת קופסה קטנה בצמר גפן רך ומניחה בה את הגוזל, ונוני רעב. אני מתרחקת עם הגוזל והכלבים והחתולים ועם איתן, כדי שנוני יוכל לפתוח בשקט, בפרטיות, את דלת המקרר ולאכול, עוד לפני ארוחת הצהריים, חצי פיתה עם חומוס וגם קצת שוקולד שאבא שלו לא מרשה, כי שנינו יודעים שהוא חייב, מיד ובלי לחכות, עוד לפני שהסלט יעורבב והשניצל והפתיתים יתחממו, אחרת יטרוף את כל השולחן.

    נוני חום ויש לו שיניים לבנות וחיוך משגע וחריץ בסנטר כמו לאבא אבוטבול שלו, ששומר ומתאמן ויש לו גוף משולש, אבל הוא גבוה ושמן כמו רמון ויקיר, שניים מחמשת דודי אבוטבול שלו, שגובהם שני מטרים והם עברו ניתוח הצרת קיבה והשמינו שוב. גם איתן, אחיו הצעיר של נוני, הוא חום, עם שיניים בוהקות וסנטר, אבל רזה ונמוך וכאילו עדין, כמו אמא פרידמן הלבנה שלו, הילדה שלי, והפה שלו מעביר רק מיץ בחום הזה של תחילת הקיץ.

    נוני ואיתן נגררים אלי יום-יום מכיתה ג' ומכיתה א', אחרי יום לימודים ארוך. היום, בדרך אליי, הם ניסו לחבר ידיים ולהקיף גזע של אקליפטוס בן מאה ולא הצליחו, וקטפו חרובים מהעצים המאובקים המעוקלים שיש להם ריח חריף, וליד משוכת הצברים בפינה מצאו את הגוזל. התיקים שלהם ענקיים וכבדים והיום סחב נוני את התיק שלו, את התיק של איתן, את הגוזל, ושקית מלאה עבודות שהוא כל הזמן מכין, גם בזמן השיעורים, המורות כבר מרשות, גזירות נייר והדבקות ועלים וענפים וצדפים שאסף על החוף של נווה ים.

    איתן מניח על שולחן האוכל כדורגל בשקית שקופה ורובוט בינוני.

    "הם כאלה חמודים, הילדים," אמרה הבת שלי, "איך שאת תופסת אותם! זה יופי, רק הגוזל מיותר. תורידי אותו. אני צוחקת אתך. ככה אני אוהבת שאת כותבת."

    היא המשיכה לקרוא בקול רם:

    אני מחזיקה את העריסה עם הגוזל ונוני מתקרב ורותח. השיער השחור הסמיך שלו נוצץ מזיעה, השרוכים בנעלי ההתעמלות הרחבות הענקיות פרומים, והעיניים השחורות סוערות. הוא שוב שכח את מחברת החשבון והמורה השפילה אותו מול כל הכיתה, ואחר כך לא שיתפה אותו, תמיד היא לא משתפת, וגם הילדים. בהפסקה המורה אמרה ו לשחק מחניים עם הילדים והוא שיחק עם העלים של הצמחים בחצר של בית הספר, כי הם זזים ועושים צורות של יצורים מהחלל וגיבורי על, וכי הוא שונא פעילות גופנית וצריך את הלבד שלו.

    נוני התחיל לדבר בגיל שמונה חודשים ואינו חדל, אבל תכף ילעס את הסלט והשניצל והפתיתים ויבלע ויעכל וישתוק לרגע ויירגע, ואז איתן יוכל לספר בקיצור, בקולו הצרוד, מה עבר עליו היום. איתן כועס לפעמים ומאבד שליטה ואז הוא חורק בשיניו ומרביץ. היום בכיתה כעס וחרק, ספר עד עשר שלוש פעמים וזה לא עבר, ואז יצא החוצה ושתה מים והסתובב בחצר וחזר, ועדיין לא עבר, והמורה שלחה אותו למנהלת למרות שיואב נשך אותו. הוא מראה לי את היד הנשוכה הקטנה שלו: "כבר עבר לי."

    נוני יצא עוד מעט אל הגן שלי ויקטוף עלים ופרחים, כאלה שמותר וכאלה שאסור, ויברא אתם עולמות, ויהיה בלבד שלו, ואני אציל את הגוזל. בחושך, כשאיתן ויואב ישבו צמודים למסך עם ערים מבוצרות, אקרא לו לארוחת ערב של איש, "מרק עם כיסנים ודג וירקות מבושלים וקינוח. הוא לא ישמע אותי בהתחלה, אצטרך לקרוא לו כמה פעמים כי הוא יעבור בין עולמות וקשה לו לרדת בבת אחת, והוא ייכנס בעיניים רחבות, בפרצוף תוהה, ויתקלח שוב, כי השיער שלו מלא זרעם שנדבקים, ותולעת זוחלת עליו, המכנסיים הקצרים והברכיים מעופרים באדמה והנעליים כבדות מבוץ, הוא השקה במשפך כמה עצים עצובים.

    "סבתושה," אמר לי נוני אחרי ארוחת הערב בקול בטנוני. הוא לבש גופיית סבא של סבא אלכס שנמצא רוב בזמן בארצות רחוקות, ומכנסי התעמלות נקיים, והיה יחף וטרי וקריר. "למה לא באת אתנו בשבת לבאר שבע לסבא מוריס ולסבתא רינה?"

    "כי הייתי כבר מזמן מוזמנת ליהושועעים, אתה זוכר, זה העיוור שיש לו לברדור ו…"

    "אה. כי אנחנו דיברנו שם על השמות שלנו. סבא מוריס וסבתא רינה נתנו לילדים את השמות של ההורים שלהם שעוד היו בחיים, וזה סימן של כבוד. ואם מישהו במשםחה מת, אז זו בכלל לא שאלה, ממש חובה לקרוא על שמו, ככה מראים לו שזוכרים אותו ואוהבים אותו. את יודעת שלדוד יקיר קוראים יקיר כי אח של סבא מוריס חלה בשיתוק, ואז לא היה חיסון, והוא מת, ולדוד יקיר שינו את השם כדי שלא יסבול בחברה, כי לדוד שמת קראו עזעז שזה יקיר במרוקאית?" הוא נשם. "ואת יודעת שיקיר חושב המון על הדוד שלו, כמה שהוא היה מוכשר ויפה ומה הא היה יכול להיות אם היה חי…"

    "נוני, מה סבתא רינה הכינה לך לצהריים?" שאלתי מהר "היא אמרה לי שהזמנת…"

    הבת שלי הפסיקה לקרוא ואמרה לי: "הוא הזמין צלי עם שזיפים וקינמון. היא הכינה המון, לכולם, ועד שעצרו אותו הוא ניקה כמעט את כל…""אל תפסיקי עכשיו," אמרתי לה, "אין עוד הרבה. תמשיכי לקרוא":

    היא קראה:

    "אז למה את קוראת לי נוני ונוני ונוני. אני שונא את השם הזזה, רק את קוראת לי ככה. השם שלי נתנאל, וזה שם טוב ולא צריך לשנות אותו. ואמא סיפרה לי עליו, איך שהוא היה סוחב אותה שק קמח מבית הספר הביתה, למרות שהוא היה יותר צעיר ממנה אבל חזק, ושהיתה להם שפה סודית, ושהם היו עוברים לאותה מיטה אחרי שאתם נרדמתם והיו מדברים כל הלילה, ושגם הוא שנא שיעורי התעמלות…"

    רק אחרי כמה דקות שמתי לב שאני מחזיקה בכוח את העריסה הקטנה, כמעט חונקת את הגוזל. לא זכרתי שלקחתי אותה שוב, ונוני לידי בכיסא שליד שולחן האוכל, ואיתן ויואב עזבו את המחשב ובאו להקשיב וישבו צפופים על כיסא אחד מולי.

    הבת שלי סיימה לקרוא וכבר לקחה את התיק. נתתי לה את "בית":

    אבא של עמי, החבר הנוירולוג שלי, מת בשנת תשעים וחמש, שנה לאחר מות אמו של עמי, ועשרים שנה אחרי מות אחיו הצעיר בתאונת אימונים במילואים. כבר בזמן השבעה עמי ביקש ממני להסתכל בדירת הוריו ולחפש חפצים שארצה לקחת. הוא לא רצה לשמור כלום. סירבתי. די לי במאות החפצים הזרים שמצטופפים בחדרים בבית שלי ומפטפטים וצורחים אליי.

    אחרי כמה שבועות באתי לדירת הוריו של עמי כדי לבחור חפצים ומצאתי אותו שם, קבור עד ברכיו בעיתונים ישנים, מפרק מערכות כלי אוכל מוזהבות עם פרחים מחרסינה, מקיש על כוסות יין שקופות כדי לשמוע את צליל הבדולח, ובוכה, ורישומים עדינים, פורטרטים ועירום ונוף, זרוקים על השיש במטבח. היו שם תמונות של אחיו נואם ולוחץ ידיים במדים ובאזרחי, ומטביע כדור בסל בבגדי ספורט, והרבה קערות מזכוכית קריסטל, ושלט גדול חלוד עם פסי פלורסנט, מוסתר כמעט לגמרי בשטיח אפגני. היו גם תמונות שמן בצבעים חיים ושולחן סלוני מלבני עמוס במצעים ישנים, וספרים בגרמנית בכריכת קטיפה אדומה ואותיות זהב, גתה וקפקא, ובעברית המרד של בגין, וכתבי ז'בוטינסקי, אנציקלופדיה תרבות וחוברות בורדה ותקליטי בקליט. לא יכולתי לנשום, וודאי לא לבחור משהו, ויצאתי משם.

    אחר כך באתי שוב. הרהיטים של 'דניש' וקרמיקות תקופתיות נקנו ביוקר על ידי סוחרים בשוק הפשפשים, הספרים והצילומים המשפחתיים נזרקו, כלי האוכל והשתייה והסכו"ם מכסף שסבא וסבתא של עמי הביאו מפראג עוד בשנות העשרים מצאו להם בתים, ועדיין נותרו חפצים, אמר לי עמי, שהוא לא יכול לזרוק ואי אפשר למכור ואף אחד לא לקח. הדירה היתה שקטה וריקה ובחרתי מהר.

    לקחתי שלושה אלבומי בולים של אח שלו. כשהייתי ילדה שרוליק הביא לי מעטפות של מכתבים מכל העולם, עם בולים. הייתי משרה אותם במים, מקלפת בזהירות את הבולים, מייבשת בנייר סופג מקופל ומכניסה מתחת לצלופן: אלבום בולי אישים, אלבום צמחים ובעלי חיים, מרד ותקומה, נופים וארצות רחוקות. בשוק הפתוח על המדרגות הגדולות של אודסה, כשביקרתי את אלכס בפברואר אחד, קניתי במחיר מופקע אלבום בולים קטן מרוט מילד קפוא שעמד שם בין ילדים אחרים, ואחרי שקניתי הקיפו אותי הילדים האחרים והציעו שעון כיס ישן, עטים, משקפי רייבן. ילד אחד סחב בקושי קופסת קרטון גדולה ובה, מכוסה בשמיכה, שכב גור רזה של כלב סן-ברנרד. לא קניתי מהם דבר. הדפתי אותם וברחתי.

    לקחתי מן הדירה גם את השלט החלוד של 'בירה מילר' באותיות פלורסנט. עמי סיפר לי שהשלט היה תלוי בפתח של בר ברחוב הירקון בתל אביב, אותו ניהל אבא שלו בשנות הארבעים. אבא של עמי שמע את ז'בוטינסקי בעיר שלו בפולין ב-1933, הגיע לבדו לתל אביב כבר באותה שנה ופתח את הבר. הוא עמד מאחורי הדלפק, הקשיב למה שדיברו הקצינים האנגלים, בעיקר כשהיו שיכורים, ואחר כך סיפר לחברים מהאצ"ל. דאגתי לנקות ולחחט את השלט, והוא מחובר עכשיו לקיר המזרח בחדר השינה שחי. בשעות של חושך הוא מתחנן שאדליק אותו, וניאון חולה באדום וצהוס ממיס אותי. אני מאטה הארי של תל אביב, רוקדת צ'רלסטון עד כלות הנשימה עם הקצינים האנגלים בבר, נפגשת בערב עם הבחורים המלהיבים של הלח"י, כי האצ"לניקים משעממים ואת אלה מההגנה חבל להזכיר, ורצה הביתה אחרי חצות לנוח לפני הסמינר.

    בחרתי גם בשולחן הסלוני המלבני שהיה מכוסה קודם במצעים, רעוע ובעל שתי קומות. אבא של עמי הביא אותו מדרום אמריקה, כי אחרי שנסגר הבר הוא נעשה טבח על אונייה במי הסוחר העברי עד שגם זה נסגר. בקומה העליונה של השולחן, מתחת לזכוכית שרוטה, היו מרובעים גדולים כתומים-זהובים, ובתוכם עיגולים ומשושים ומתומנים מרהיבים באדום יין וסגול וכחול טורקיז וירוק איזמרגד. רק לאחר שראיתי, בקומה התחתונה של השולחן, עשרות פרפרים שלמים נעוצים, הבנתי שהדוגמה המורכבת בקומה העליונה עשויה מכנפים שנתלשו מאלפי פרפרים.

    שולחן הפרפרים המתים ניצב עכשיו, משופץ, בחדר של הילד שלי, המרווח מכל החדרים, וכאשר אני נכנסת אליו, רק אני נכנסת אליו, הוא מתמלא ברחש כנפי מיליון פרפרים בכל צבעי הקשת, ומי שלא הצלתי נעמד מולי, וחוסר האונים שבכל זה.

    הבת שלי הניחה את 'בית' על שולחן המטבח.

    "שכחת הרבה דברים," אמרה, "למשל הסמרטוט שתלית על שני המזלגות הארוכים בקצה של הקיר בסלון. הוא מסתיר את האור והוא קיטש אחד גדול. מה זה?"

    "זה לא סמרטוט. זו מפה מקרושה. סבתא של עמי סרגה אותה במסרגה אחת שנה שלמה. והמזלגות הם ידיים, עם אצבעות, וכופפתי אותם כדי שהוא לא ייפול. זו תנוחת הפייטה."

    "אני לא רוצה לקרוא את ההמשך."

    "נשאר קצת. זה עלייך."

    היא קראה: הבת שלי, שגם חדר הילדות שלה עמוס חפצים, אומרת שאני אנאלית, לא משחררת כלום. שאני מאושרת רק כשאני עצובה, במן מלנכוליה קיומית לא ממוקדת, בזכרונות של אחרים. ומה אתה, ומה עם הנכדים החיים, למה הם לא משמחים אותי. ומה עם כל מה שסיפרתי לה על השוד המאורגן של בית הילדות שלי, עכשיו היא מתייחסת לסיפור שלי לגמרי אחרת. אחרי מאה ועשרים, היא אומרת, היא תשבור ותקרע ותזרוק ותרקוד בין השברים והקרעים, ואני אסתכל עליה מלמעלה בתוגה פולנית שקטה.

    "או אמא, שני הסיפורים הם עלייך, ועלייך ועל נתנאל. בעצם לא עליו, רק עלייך,"  אמרה לי לפני שיצאה. "תמיד את מספרת אותו סיפור. תמיד אותו סיפור."

    *סיפור מתוך ספר הביכורים של ניצה להט "הכלב הזה הוא אדם עצוב" (2021) שהתפרסם במימון 'מכון הקשרים' בסדרת 'גומחה' של פרדס. 

    ניצה להט

    עד לפני שש שנים כיהנתי כפרופסור בבית הספר לרפואה של הטכניון, כמנהלת קבוצת מחקר ומעבדת שגרה לאימונולוגיה-וירולוגיה-ביולוגיה מולקולרית יישומית. בוגרת החוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה. "הכלב הזה הוא אדם עצוב" הוא קובץ סיפורים שיצא לאור בהוצאת פרדס (2021).

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    חשבונות באים והולכים

    בני כץ
    השעה היתה שמונה וחצי. כמו כל בוקר בשבועות האחרונים עמדתי ליד...

    המומלצים | ספרי שואה

    מערכת סלונט
    "שרלוטה" | דויד פואנקינוס | תרגום: לי עברון-ועקנין | כתר |...

    פסטיבל הסופרים ופורום הספר הבינלאומי

    מערכת סלונט
    הפסטיבל והפורום יתקיימו זה לצד זה תוך שיתוף פעולה ביניהם במשכנות...
    דילוג לתוכן