close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • שנות השתיקה של שושנה שבבו

    הרצל חקק | הומאז' | התפרסם ב - 23.06.20

    הצדעה מאוחרת לשושנה נשכחת


    כמה מילים על סופרת, שהיתה הסנונית הראשונה של הפרוזה העברית הנשית, חלוצה ופורצת דרך. שני רומנים קסומים – והיעלמות כואבת משדה הספרות העברית. סלונט קם לתת כבוד לסופרים נשכחים, זה הזמן להאיר את מקומה של שושנה שבבו בהיכל הספרות העברית, ומדובר במקום בכותל המזרח.

    במשך שנים שושנה שבבו הורחקה מן הזיכרון הספרותי. התייחסו אליה ככותבת שולית, בפינה די נידחת. שושנה נשכחת. גורלה כואב ומדובר בעוול ששבר את לבה.

    שושנה כתבה על עולם אחר, הצבעים והניחוחות היו שונים, הגיבורות שלה היו פורצות גדר. ממרחק שנים ברור, שהספרות העברית שכחה אותה. למרות היותה במשמרת החלוצות של הספרות העברית, מקומה נפקד. בלקסיקונים ובאנתולוגיות לא מצאו לה מקום, וזה הזמן להחזיר לה את הכתר – ואת היהלום.

    לשוּב אל שושנה שבבו לאחר שנות דור, לא דבר פשוט. הדֵי התקופה לא חלפו, הרשימות עליה בשנים האחרונות לא שוכחות את הרעשים, והלב חש את ההחמצה.

    שושנה שבבו. עיצוב תמונה: תפארת חקק

    שני רומנים – שתי גיבורות פורצות דרך

    שושנה שבבו נולדה בזכרון יעקב, באוקטובר 1910. עיקר הפרסום שלה היה שני רומנים: “מריה” – רומן מחיי הנזירות בארץ, שנת 1932 ו”אהבה בצפת”, שנת 1942. הקהל חש שזו רוח חדשה, משב מרענן. ייתכן, שראו בה כמי שאינה מיישרת קו עם הכתיבה המסורתית או הכתיבה המקובלת.

    ייתכן שהקדימה את זמנה. יצירותיה נחשבו לפורצות גדר, וראו בהן קריאת עידוד לבת המזרח המבקשת חופש: נוצרייה ערבייה ב”מריה”, צעירה ספרדייה ביישוב היהודי בצפת.

    עטיפת הספר “מריה”, בהוצאת בימת קדם לספרות

    מריה מגלה באמצעות סיפורי אהבה שקראה, כי משפחתה כולאת אותה בדרך חיים, שאינה לרוחה:
    “עד אז לא ידעה את האהבה. רמזיה נודעה לה מתוך הספרים. אך לא ידעה לא לחיצת יד עצומה, ומכל שכן שפתיו של גבר על בשרה. אך היא השתוקקה לאהבה. עלומיה הרעננים תבעו את סיפוקם. אך יראה…אסור, חטא הוא…” (“מריה”, הוצאת בימת קדם לספרות, עמוד 23).

    מריה ברומן הראשון, אסתר ברומן על האהבה הצפתית – שתי צעירות שלא מסכימות לכלוא את רוחן. שתי הנשים רוצות לבחור להן את בחיר לבּן. הרומנים היו אכן שונים בדגשים ובעולם הרוחני מן הסיפורת של דור הסופרים בשנות השלושים והארבעים. הכתיבה של שבבו לא חשה מחויבות ל”אידיאה מכַוונת”, להשתלבות בסיפורי החלוציות, לבטא מציאות של יישוב חדש בארץ ישראל.

    כמעט בכל הרשימות גם בעשור האחרון, המשיכו לדוש ברכילויות סביבה, המריבות הספרותית, שגרמו לה לחוש מושפלת. מכתבו של יהודה בורלא, שחולל הדים, וכמובן – תשובתה הנרגשת של שבבו, שחשה פגועה.

    הרומן הראשון שלה “מריה” קיבל ביקורות עוינות – והמכה המכאיבה מכולן היתה אכן  מן המורה שלה, יהודה בורלא. המורה שלה יישר קו עם הקבוצה המובילה, והותיר אותה פצועה בשטח. בורלא הציג את הרומן שלה כ”רומן למשרתות”.

    שושנה שבבו כתבה לו מביתה בזכרון יעקב מכתב רטוב מדמעות. בין השורות כתבה לו:
    “אודיעך בגלוי…אמרת לנדותני משְׂדֵה הספרות וחשבת, שאחרי פניני הבקורת ה’כנים’, כאשר סתמתָ גולל על כתיבתי ומִהרתָ להגיש לי ‘תנחומין’ בצורת מכתב מלא זיוף, אולם אבטיחך, שהוצאת את חִצֵי אשפתך לריק….מאמרך וכן מכתבך, לא שברו את רוחי ועוד אוסיף לכתוב כמה וכמה יצירות גדולות וקטנות ביתר עוז וביתר שאֵת, והעתיד ישפוט בינינו.”

    מכתב זה משנת 1932 היה קרוב בזמן לצאתו של הספר “מריה” לאור. – והסופרת אזרה כוח וכעבור עשר שנים הוציאה לאור את הרומן השני “אהבה בצפת”. היחס העוין גם לספרה השני שבר, כנראה, את רוחה.

    גם ברומן השני ידעה שושנה שבבו לבנות דמות נשית הלוחמת על אהבתה, גיבורה שאינה מקבלת את חוקי החברה, מבקשת לסלול לה דרך משלה.

    עטיפת הספר “אהבה בצפת”, בהוצאת אחיאסף

    הרומן “אהבה בצפת” היה האחרון. בחמשים השנים עד מותה כתבה מעט רשימות, ולקראת הסוף כתבה דפי זיכרונות. התעלומה נשארה: השתיקה הספרותית שלה לאחר הרומן השני נשארה חידה, קשָה מנשוא.

    ואתה שואל עצמך האם ייתכן, שסופרת פורצת דרך באותה תקופה, בשנות השלושים, נשכחה ונודתה לאורך דור? מדוע לא זכתה למשבצת הראויה כמבשרת דרך בספרות הנשים בארץ?

    הייחוד של שושנה שבבו

    אנסה להציג קווים ייחודיים ליצירתה:

    ברומן הראשון שלה “מריה” תיארה שבבו קשר אהבה בין מריה, צעירה ערבייה, לז’ורז’ בן עניים – והעלילה חושפת ניגודים: זו אהבה בין בני מעמדות שונים, הקשר מסתבך בשל מאבקים על כבוד בין משפחות שונות. מריה גוזרת על עצמה פרישות במנזר, ולאחר תהליך מירוק, היא מסירה בגדי הנזירות ויוצאת למסע אחרי ז’ורז’, להוכיח לכול, שלא תוותר על רצונותיה, על ה’אני מאמין’ שלה.

    הסיפור המרתק משמיע זעקה נגד חלוקה בין מעמדות, בא לתבוע עלבונה של האהבה, ומעל לכול – הזכות לעולם משלך. השתיקה שז’ורז’ גוזר על עצמו בסוף היצירה נשארת תעלומה. רק לאחר שנים, כשנוכחנו, כי שושנה שבבו, נותרת מיוסרת, גוזרת על עצמה שתיקה ספרותית, משהו מן הדרמה שב אלינו בדרך אחרת, עטוף סוד מיוסר.

    כדי להבליט את ייחודה של שושנה, אתמקד ברומן “אהבה בצפת”, שכן הוא מאיר את עולמה הרוחני של שושנה שבבו בעיר אפופת סודות ומיסטיקה, צפת. עולמה של הגיבורה נקרע בין מחויבותה למשפחה לבין רצונה באהבה, ושבבו יודעת לרקוח דילמות אנושיות משבריות.

    אהבה קסומה בעיר משיחית

    אנו נשאבים לעולם צפָתי סוער וקסום, לחברה פטריארכלית החיה במעגלי אֱמונה וּזרמים משיחיים. בחברה המסורתית הזו, מנשבות רוחות של עולם חדש, שגורמות לסערה. 

    סיפורה של אסתר, גיבורת הרומן “אהבה בצפת”, מורכב ושובֶה לב. הצבעים המקומיים, הגוונים המזרחיים והספרדיים, המנהגים, הניחוחות – כל אלה מוסיפים לו את לווית החן המשכּרת. כפי שאמרו לא פעם – הלוקאלי הוא האוניברסלי. לסיפור מלא הניגודים והדילֶמות של אסתר יש משמעות אוניברסלית.

    לבּה של אסתר הצעירה יוצא אל סלמון לוי, צעיר שהגיע מדמשק. היותו זר ושונה מבני הקהילה – דווקא נוכחות זו היא מעלתו של סלמון: “דמותו דמות מלכים! איזו קומה ואילו עיניים…ושוב נתערפלו מחשבותיה…מי יתן והייתה מלכה שלו” (עמוד 10).

    אביה מעדיף כחתן דמות שתתאים לו, איש מן העולם התורני – האב מעדיף את חכם יוחנן, שמגלם באישיותו את הממסד הרבני המקובל, את העולם הישן.

    אנו מגלים לאורך העלילה, שאסתר מתקשה לנשום בתוך קורי העכביש שטווים סביבה. כגיבורת רוח, היא סוללת לה צעד אחר צעד דרך עצמאית.

    סימני המרי מתוארים בהדרגה ובעדינות – ואלה צוברים תאוצה. הפריצה החוצה מתוארת בדרך מיוחדת שיש בה שאיבה מטקסטים קדומים: ההליכה למעיין, לשאוב דליי מים, בראשית העלילה, מוטיב מוכר במקרא. וכך נמצא לכך ביטוי מיסטי בשילוב המוטיב המוכּר של “המעיין והלב” – מוטיב ידוע בספרות החסידית. המעיין הופך להיות סמל של חיבּור לבבות – וזה הופך לפואנטה בפרק האחרון.

    הלב של אסתר הולך אל המעיין: כל זה נעשה כדי להגיע לשעה, שבּה יגיע סלמון אל המעיין. רגשותיה של אסתר נחשפים בתיאור העץ והמעיין, ואנו חשים בלָשון הבראשיתית – מתבוששת, עירומים, לחש מפתה, ושברי מילים נוספות – כולן שאובות מגן עדן אבוד.

    קשרי הנפש בין האוהב והאהובה נטוווים בחוטים עדינים, ואין מדובר בעלילת אהבים זולה. המפגשים בין אסתר לבין סלמון כתובים ברצף של תמונות, שבהן הצעירה מתקרבת לחלומה ושוב מתרחקת, וכך בכמה מהלכים עלילתיים, שנראים כמו קפיצה של סייסמוגרף. מי שיעמיק לקרוא את הטקסט יווכח, שגם הדילוגים במצבי הנפש שאובים מהתכתבות עם טקטסים קדומים.

    האהבה לסלמון נקשרת ללשון שיר השירים ולביטוי “שירת המעיין” – ומכאן לאִפְיונים של צפת כעיר מיסטית, לַצופן הקבּלי בעלילה.

    אהבה חדשה במחוזות מגילת “שיר השירים”

    לשושנה שבבו כתיבה שיודעת לפרוץ גבולות, ובה בעת להתכתב בסיפור עם מקורות הקודמים. “שיר השירים” הוא לה כאבן שואבת:

    המפגש באפלה בין אסתר לבין סלמון מתואר כדיאלוג מאותה מגילת אהבים, שיר השירים. בסצנת האהבים היא מתרגמת זאת לדו שיח בין שיר לשיר, בין מבט למבט, וגם תיאורי האהובה המשוטטת בַּחוצות בשיר השירים – מקבלים חיים חדשים בסיפור האהבה הלוהט, שהיא רוקמת לפנינו.

    אסתר האוהבת מחכה ליד מעקה הבית, להשקות עציצי הפרחים, וזה האות לסלמון, המחזר הבלתי נלאה,  להתקרב בחשאי. האוהב הצמא למפגש יודע להפעים את רוחה: הוא שר לה קטע מבַּית של שיר אהבה, שמסַפר על נערה שיצאה אל הבּאר – ואסתר “שָׂחקה למשמע המנגינה הידועה לה, והשיבה בשיר תשובה – “דייךָ עלֹה  ורֶדֶת…מִפֶּתח ועד דלת”… (עמוד 40)

    ובהמשך, אנו חשים ששושנה שבבו לוקחת אותנו למסע במחוזות הכיסופים של גיבורת המגילה: האהובה יוצאת לחוצות לחפש את מי שאהבה נפשה: “הם סבבו בין סמטאות צרות ואפלות, ועיניהם תרות ובולשות את החשכה כארנבות נפחדות.” (עמוד 41)

    במפגש האסור מציג בפניה סלמון את מעלותיו, את היכולת שלו לתת לה נתיב לעולם אחר: למשפחתו חנות אריגים בדמשק, למד בכּותאב, בקולג’ של ביירות, “יודע הוא על בּוריין את השפות הצרפתית והערבית. ובקי בענייני חשבונאות. והנה התעודות לפניה” (עמוד 42).

    לאסתר שהלכה אל המעיין, רק כדי לפגוש בצעיר הזר שהגיע לעיר צפת, מתברר עתה, שסלמון הגיע מדמשק לעיר הקסומה רק כדי לפגוש בה. השליח מארץ ישראל, שהגיע לדמשק דבֵּר עם משפחת הצעיר “כמעיין מים חיים ומפכים” – על נפלאות ארץ ישראל, ועל… נפלאותיה של צעירה מיוחדת, הבת של שלמה גנון. סלמון חיכה ליד המעיין, רק עבורָה.

    אסתר מעיזה לומר לו את האמת:

    “עכשיו אספר אני. הלכתי במיוחד למעיין” (עמוד 44).

    המעיין הוא מקום החיבור – היא הלכה אליו, הוא הלך אליה, לבם ידע שזה מקדשם. המים לא יוכלו לכבות אהבה, והמוטיבים הקדומים: דמות הנערה השואבת מים מקבּלת גוונים תנ”כיים, והוידוי של סלמון מרגש אותה: “ראיתי את דמותה של רחל אמנו עֵת הלכה לשאוב מים”.

    ברצף המפגשים – הטֶבע מאיר את קסם אהבתם: עץ הצפצפה והמעיין שפגשנו קודם, מקבלים באחד המפגשים עיבוד של המוטיבים החסידיים-מיסטיים בדמות גן עדן חדש, ויש כאן שילוב מיתוס משתנה – עץ שאינו חלק מן המסורת של צפת, בצוותא עם פסוק מתהילים על הצדיק ה”שתול על פלגי מים”.

    העולם הישן כנגד העולם החדש

     מול האהבה העמוקה של אסתר וסלמון קמה התחברות אחרת, ברית שמעוצבת לפי כללי העולם הישן.

    שמחה, הנחשבת כזו שיודעת הכול, רואה מיד את קשר המבטים בין שלמה גנון, אביה של אסתר, לבין הצעירה זהרה פרחי היתומה, והסוד יוצא מן המסתרים: אביה של אסתר מבקש לו אשה שנייה, שתלד לו בן זכר, בן שיאמר עליו “קדיש”.

    קשר אינטרסנטי זה נשקף בכיעורו מול הקשר הטהור של אסתר וסלמון, והראשונה שחָשה בניגוד זה היא אִמה של אסתר: כאשר צופה האֵם במרגלית חברתה של אסתר, מנסה להתקרב לסלמון כדי לצוד אותו, היא חשה בחרדה אצל בתה: ברגע מכונן זה – מיטיבה היא לחוש מה פֵשר שתיקותיה של הבת: כמה אהבה יש בבִתה לסלמון, ומהו אותו רגש של קנאה. אותה תחושה מרה פוקדת אותה, כאשר היא מבּיטה בזהרה היתומה. הצעירה הזו תיקח את בעלה, היא זו שעומדת לרשת אותה. קנאת בת מול קנאת אם.

    מצב האם משפיע על אסתר וסלמון: בשלבים אלה של העלילה הקשר בין אסתר לסלמון יודע עליות ומורדות, ואסתר חשה, שהיא מחויבת להגן על אמה… “אסור לה להתעלם מן הרעה, אִמה היא” (עמוד 58).

    לפנינו נחשפת דילמה, שניתן להבין אותה בעולם, שבו המחשבה והרגש הם שונים, הסבך כולו מתפרש במושגים של משפחה מן המזרח. אסתר נקרעת: מצד אחד היא מחויבות לסלמון, מצד שני יש לה מחויבות לאמה, היצמדות לגורלה. לרגע היא חשה, שעליה לדבּוק באמה, וזאת מעל לכול.

    אותה אהבה צפתית נסוגה. אסתר השבורה מרכינה ראש: לא ללחום למען אהבתה, לא להרוס את עולם המוסכמות, לא לערער בשלב זה על הסֵדר החברתי. כבוד אמה מעל לכול.

    טקס כלולות כטקס קבורה

    טקס הכלולות של אסתר נראה הלקוח מעולם רפאים: אסתר מוּבלת אל המשך תהליך הנישואין, כמי שכפאה שד, ובשלל הססגוני של תיאורי החגים בעיר צפת, נשזר בחוטי קסם תיאור הכנת הכלה לחופה.

    האֵם דועכת וכך הבת אסתר. רק האם רואה, כי הבת שלה, הכלה, נשברת: אסתר איבדה את כוח המרד למול כל הכוחות שחָברו יחד.

    וזו רק הפתיחה לקראת הכלולות. תיאור החתונה נראה כסיפור של עולם רפאים, ואסתר – שכֹּה רצתה לנצח את המציאות, הופכת למריונטה בתיאטרון של שדים:

    “אסתר כחבל הנמשך אחר הדלי. אומרים לה לרקוד – רוקדת. לישב – יושבת. רוקדת בלבנוניתה בין שני הנרות הדולקים כנר חי” (עמוד 89).

    הכלה מובלת אל בית הכלולות, לביתו של החתן. זה פונה אליה בפיוט “בואי כלה”, שמבשר את הכלולות בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל – וּראו נא מה קורה. ציטוט:

    “חכם יוחנן אמר לה בלשון רמזים: ‘בואי כלה, בואי כלה’…
    “לבה נחבּט חבטה גדולה, כמו נעתק ממקומו. אזלה גם שארית הדם מפניה, בעוד עיניה נוצצות כחיה פצועה” (עמוד 92).

    החיה הפצועה מקבלת ממדים אחרים, כאשר החתן המיועד מבקש את גופה:
    “היא קפצה אליו כחית טרף”…

    הפרק לאחר עריקתה של אסתר מבית החתן הודף את העלילה הסוערת לבליל של נשמות פצועות, קרב המאסף קָרֵב אל סופו: אסתר – בודדה מול כולם: גורל אִמָה המושפלת, גורלה שלה, היותה מבוזה מעתה בעיני תושבי העיר, מה יהיה עליה? שתיהן מנודות – וכל זה כאשר זוהרה היתומה מצד אחד חומדת את הירושה.

    ברגע הנפילה – מגיעה הישועה

    אסתר הכלה ואמה הנבגדת – שתיהן בקוטב המנוצח, ונציגי העולם הישן מנצחים כל ניצן חדש, כל ניסיון של פריצת גדר. בעיר הצפתית שבה סודות ורזי נפש גוברים על המציאות, העלילה נסחפת לכיוון הגאולה.

    לבבות של אוהבים כנגד כל המשטר הישן. אסתר מנודה – והנה ובצד השני – יש תזוזה לטובה:

    האהוב סלמון בעֶברה השני של העיר, כמחולל הגאולה הוא לא מוותר, הוא מחכֶּה לאסתר.

    “יותר אין בכוחה לצעוק…אסתר יושבת ליד מיטתה…” (עמוד 97) – ובהמשך עיניה צופות את המוות, מנסָה לחזות, הַאִם מן העַז ייצא מתוק, להבין, מה הרוח הרעה ההופכת את הכול, מאין תיפתח הטובה:

    “היא רואה את אִמָה נאבקת עם מר-המוות, לבּה אומר לה שתמות…והחלום הנורא, שחלמה שלוש פעמים…יודעת אסתר – אִמָה מות תמות. והיא תתייתם. זה פירעון היתומה שקיללה תמיד”.

    סוף הסיפור אולי נראה כסוף הוליוודי, ניצחון כנגד כל הכוחות והשדים, אבל בידיה האמונות של שושנה שבבו – מקבל הפתרון העלילתי כוח של חשיפת סודות קדם, התחברות לעולם עליון: הכול נטווה בחוטים מיסטיים של אותו מעיין, ואותה צפצפה שהחלה את סיפור האהבה של הכלה הקסומה והחתן המהודר והטוב שכה רצתה בו. נשמתה רצתה בעולם אחר, אהוב שתהיה לו נשמה שיודעת לפרוץ גבולות, איש חובק עולם:

    “אסתר, רגלה צבה, מְדַדה לעבר המעיין. בשל אור הסליחה שזרח לקראתה, ובלבה. עוד רגע והיא מחלה לבני עירה על חֶרפָּתָה…נגלתה לפניה דרך הגאולה והיא נְכונה לָלכת בה” (עמוד 112).

    המעיין מקום המפגש הקבוע צופן ישועה. כמו באגדה התלמודית על המשיח, הנרפא מפצעיו וגואל את העולם (סנהדרין צ”ח, ע”א), כך נראה חזיון הישועה של אסתר, מהול בסבל, כרוך בפצעים מגלידים.

    אתה קורא את הסיפור הרוטט הזה, שיוצק לפנינו נשמות נלבּטות במחוז קסום של אמונות ומסורת, המתח בין העולם הישן לעולם החדש, הרצון המקודש לזכות בבן זכר כדי להציל את העתיד. שושנה שבבו, ידעה לעצב לנו עולם בעֵט פלאים, להקים לחיים נשמות תועות, לספר סיפור שובֶה לב.

    שושנה שבבו ביטאה כיוון רוחני אחר

    הכתיבה שלה שונה משל רוב המספרים בני דורה, ואכן היו מבקרים, שמצאו בסיפוריה הישענות על אבות רוחניים אחרים: ספרות ההשכלה, ספרות הרומאנס – וכמובן שאיבה מן העולם הרוחני היהודי-ספרדי.

    הרומנים, שכתבה שושנה שבבו, אכן ציירו מציאות אחרת, גיבורים אחרים, מארג צבעים אחר. ואל נשכח, הביקורת והקוראים – לבָּם נטה אל סופרי העלייה השנייה, אל יוצרים מזן אחר. אלה שידעו לשקף  בכתיבתם תהליכים חברתיים ואידיאולוגיים, שעברו על הארץ בשנות העשרים והשלושים.

    גל הסופרים, שהלך לפני המחנה בעת הקמת היישוב העברי לא רק ביטא מציאות, אלא גם תרם לכיוון הרוחני שלה, השפיע על עיצובה. הנפש נטתה אל יצירות שהציבור חש שהן ‘משלנו’. אלה זכו למבט אחר כפרקים בתולדות היישוב: סיפורים – שבהם רטטה עצמת המהפכה שעברה על המתיישבים החדשים בארץ, הלם הניסיון להתערות בארץ החדשה-ישנה.

    דווקא בעידן של היום, שבּו מדברים רבות על מאבק למימוש עצמיות, יש סיכוי להביט בשושנה שבבו – גם בשל כך – במבט מחודש. אפשר לצַפות לפתיחות רבה יותר לרומנים של שבבו – מאבק נגד מוסכמות חברתיות, מלחמה על זכותה של אשה לאהוב את מי שלבּה בחר.

    היום כעבור דורות, כולנו מסכימים, שעֵרך של יצירה אינו חייב להימדד, באותו אופן שנמדדה בעת כתיבתה.

    ראוי לנו כחברה לעשות מעשה של תיקון, לאחר השכָּחָה של שנות דור. המבט הספרותי הטהור מחייב בחינה מחודשת של מעמד היוצרת שבבו, ולו בהשוואה ליוצרות בנות דורה.

    יצירתה של שבבו מעידה על סופרת גדולה, מבטאת עולם אנושי מרתק, ויודעת להאיר זוויות אחרות, עולם רוחני אחר. אל נשכח את ד”ר יוסף הלוי, שהעמיק בחקר יצירתה, וכתב עליה בספרו “בת המזרח החדשה” את האמת, שזוהרת כפנינים יקרות: שושנה שבבו היא “מבשרת הסיפור הארץ ישראלי בכלל וספרות הנשים בארץ בפרט, שנדחתה בשעתה על ידי הממסד הספרותי מטעמים אידיאולוגיים, שלא היה להם דבר עם ערכּה הספרותי”.

    אכן התברכנו ביצירתה של שושנה שבבו, בספרות וברשימות שלה. זכינו באוצר יקר ערך: מכלול מְטַלטל וכובש לב, מעשה אמנות, שחשף  את המתח בין המסורת לבין המציאות המשתנה. העומק הרוחני של הגיבורות, של הסביבה הנאבקת בהם, מוכיח בבירור שמדובר ביצירות קסומות, לא רומן “למשרתות” אלא לנסיכות רוח.

    אסיים בשורה מתוך ספר הזיכרונות של שושנה שבבו: “כנראה נסחפתי ב’נבואתי’, ועליי לחזור למציאות” (נספח לקובץ “אהבה בצפת”, עמוד 165).

    הרצל חקק

    הרצל חקק, משורר, סופר ופובליציסט שימש יו”ר אגודת הסופרים בעבר (2005-2003, 2015-2011). ב-1965 נבחרו הוא ואחיו בלפור לחתני תנ”ך עולמיים לנוער (הרצל שימש סגן). פירסם עד כה 8 ספרי שירה, וכן בשיתוף אחיו התאום בלפור כתב ספר מחקר על ברדיצ’בסקי ולקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים. שימש עורך הביטאון של “דואר ישראל”.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 1
    • 0

    תגובות


    1 תגובה על “שנות השתיקה של שושנה שבבו”

    1. גאולה חמילבסקי הגיב:

      יישר כוח ליוזמה מקריאה ראשונה ניכר שהסופרת הייתה יוצרת שידעה לתאר את תקופתה, חבל שהספרות של ימינו לא עוסקת בה .

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    ירושלים החדשה

    דב בהט
    בירושלים התחילו לצלצל פעמוני הבחירות המבשרים לכל חי שהמרוץ לראשות העירייה...

    כשהייתי חיה

    שרון אפיאס
    פִּתְאוֹם הָיִיתִי חַיָּה. עָמַדְתִּי עַל הַרְרֵי רַגְלַי כְּדֹב   רֹאשִׁי שִׁדֵּר...

    המומלצים של ספטמבר 2020

    מערכת סלונט
    “המסע הגדול לבוצ’צ’ה” | נחמי דרימר | עולם חדש | 2020...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית