close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • שמונה זה הרבה

    חנה קב רוט | סיפורים | התפרסם ב - 09.09.19

    כמו כולם ראתה בטלוויזיה איך עורך הדין הידוע, יעקב שמשוני, מובל על ידי שני שוטרים למעצר. ההאשמות נגדו חמורות ביותר. לא רק שמעל בכספי לקוחות שהופקדו בידו למשמורת, אלא היו אלה כספי פיצויים של ניצולי שואה. האיש, שהיה חביבם של פוליטיקאים ובעלי הון, נעצר ונאזק כאחרון הפושעים. איש מאלה ששיחרו לפתחו לא הסכים להתראיין ולומר מילה בזכותו. היא לא ריחמה על יעקב. מעולם לא חיבבה את האיש היהיר והנהנתן, שרכילות על בגידותיו באשתו ועל חיי הלילה התל-אביביים שלו מילאו את הצהובונים ומדורי הרכילות, אבל ליבה נחמץ בקרבה בגלל דניאל בנו, שלמד איתה בכיתה י”א בתיכון.

    כמו גיבור טראגי, חשבה לעצמה. באותו שבוע, לקראת לימוד המחזה “אנטיגונה”, דנה איתם המורה במאפייני הגיבור הטראגי. המורה אמרה, “אנו פוגשים את הגיבור הטראגי בתחילה בשיא הצלחתו, מרומם מעם, אהוב, יפה וככל שהוא נמצא גבוה יותר, כן עמוקה יותר וכואבת יותר הנפילה.”

    דניאל בהחלט התאים למאפיינים האלה. יפה תואר, אהוב, אתלט מחונן ותלמיד מצטיין. אבל, המורה אמרה שיש בגיבור הטראגי אשם. ובעיקר אשמת ההיבריס, חטא הגאווה, ואילו דניאל היה חף מכל גאווה. נכון, הכל בא לו בלי מאמץ. לא ראית אותו מזיע, לפחות לא זעה מטפורית. אבל דומה היה שהוא אינו מודע כלל לייחודו. לא היתה בו שמץ יוהרה, לא התנשא ובכלל היה איש רעים להתרועע. הבנות, כולל היא, אהבוהו בסתר, הבנים נעו בין הערצה לקנאה סמויה. אבל התנהגותו הלבבית באמת, ניטרלה מוקשים של שנאה וקינאה. אפשר בהחלט לומר שהיה אהוב על הכל. ועכשיו נפילה שכזו. איך ירגיש כבן לאדם שגנב כספים של ניצולי שואה? איך יחוש ביודעו שבגדי המותגים שלו, המכונית שמחכה רק שיוציא רישיון, ביתו היפה, נסיעותיו לחו”ל, מומנו מכספי גזל נקלה?

    למחרת, התגודדו תלמידי הכיתה ודנו בהתרגשות באירועים. חלק היו עצובים. בעיקר חבריו הקרובים, נדב ואריאל. אחרים היו נלהבים, ועמיחי, שהיה מלך הכיתה עד שהגיע דניאל, אמר: “נראה מה שיהיה לנער הזהב לומר עכשיו.”

    “סתום ת’פה,” אמר לו נדב, חברו הצנום של דניאל, ואחרי דין ודברים מהיר, התפתחה תיגרה שנדב, צנום וחלש בהרבה מעמיחי, יצא ממנה עם פנס בעין.

    “אל תשכחו,” היא אמרה לחברי הכיתה, “שדניאל לא אשם במעשי אביו.”

    “לא אשם אולי,” ענה עמיחי, “אבל בהחלט נהנה מהם. באיזה כסף קנו לו את המכונית המפוארת?” שאל.

    “קנאי אחד,” ענתה לו, “תמיד קינאת בו.”

    “מה אמרת?!” שאל עמיחי בקול מאיים.

    “שמעת בדיוק מה אמרתי,” התריסה נגדו. “אתה מתכונן להכניס לי בוקס בעין, כפי שעשית לנדב?  גם כן גיבור על חלשים.”

    למזלם צילצל הפעמון וכולם נכנסו לכיתה.

    לאחר שבוע ימים, הגיע דניאל לכיתה. הוא היה חיוור, חייך בגבורה, והתיישב ליד נדב. בהפסקה מילמל עמיחי משהו על ניצולי שואה ונדב, סמור כולו, קם מהכיסא.

    “שב מיד,” אמר לו דניאל. “סיכנת כבר עין אחת בשבילי, חבל לסכן את השנייה. תן לו לנבוח.”

    נדב הסמיק ושאל, “מי סיפר לך?”

    דניאל ענה, “סיפר מי שסיפר, לא חשוב. הייתי מנחש גם כך.”

    הפעם היה תורה להסמיק, כי היא סיפרה לדניאל איך נדב יצא להגנתו ואיך כל הכיתה גינתה את עמיחי.

    השנה הגיעה אל קיצה. בחופש לא שמעו דבר מדניאל. היו שמועות שאמו התגרשה מאביו, שהם עברו לבית קטן יותר ושמשפטו של יעקב שמשוני יתחיל בראשית השנה. בתחילת השנה שב דניאל לכיתה. לכאורה נהג כרגיל אבל משהו כבה בו וזוהרו הועם. התלמידים לא הציקו לו, גם עמיחי סכר את פיו. אבל הוא לא היה מוקף מעריצים כמיקודם וחדל להיות איש רעים להתרועע.

    המשפט התחדש כחודש לאחר פתיחת הלימודים. פרטים חדשים ומבישים התגלו בפרשה. היה נדמה לה שדניאל הולך ומצטמק לנגד עיניה וליבה יצא אליו. כאשר נעדר מהכיתה, טילפנה, יידעה אותו על מבחנים שעומדים להתקיים וחקרה את נדב ואריאל, איך הוא מרגיש, איך הוא מתמודד. אחר כך התחילו בחינות המגן, לקראת בחינות הבגרות, דבר שדחה כל נושא אחר בעיני התלמידים, כולל משפטו של אביו של דניאל, שהסתיים בהרשעתו ובמאסר ממושך. בפסח הסתיימו לימודי השמיניסטים וכולם התכוננו לבחינות הבגרות. לקראת הבגרות בהיסטוריה הצטרפה לחבורה של דניאל, נדב ואוריאל ועוד שתי בנות מהכיתה והם למדו והתכוננו ביחד לבחינה. דניאל, בתבונתו ובזיכרונו המצוין, עזר להם מאוד, והיא הרגישה שבאותם ימים כאילו שב אליו הברק הקודם. במסיבת הסיום, הופיעה אמו של דניאל והיא חשבה שזו אישה אמיצה מאוד. האם היתה מסבירת פנים ולא ניתן לראות את שברונה. הם נשארו, דניאל  ואמו רק לחלק הפורמאלי של המסיבה. דניאל לא הצטרף למסיבת הכיתה שאמורה היתה להתקיים על שפת הים. אבל לפני לכתו, פנה אליה ולעוד כמה תלמידים והזמין אותם במוצאי שבת לביתו.

    במוצאי שבת הגיעו היא ועוד שתי תלמידות, נדב ואוריאל ועוד שלושה תלמידים מהכיתה המקבילה. אימו הכינה כיבוד משובח ונעלמה באחד מהחדרים. בתחילה היתה מבוכה. דניאל אמר שהזמין אותם כדי להיפרד. הוא ואמו עומדים להגר לארצות הברית. הוא השתמש במילה להגר, לא בביטוי המקובל לרדת.

    “ומתי תשובו?” שאלה אחת.

    “אני לא חושב שנשוב,” ענה דניאל.

    עם האוכל נעלמה המבוכה והשיחה קלחה. רק בשלוש לפנות בוקר, עמדו החברים לעזוב. ואז אמר דניאל: “משהו אחד טוב יצא מכל…” הוא היסס, מחפש ביטוי, ולבסוף אמר, “משהו טוב יצא מכל ‘העניין’ הזה. היתה לי הזדמנות לדעת מי חברי האמיתיים. ואני רואה שמונה חברים טובים שאני יכול לסמוך עליהם, ותאמינו לי, שמונה חברים טובים זה הרבה!”

    ואילו היא ידעה שלא תראה אותו יותר. היא דיכאה במאמץ את הבכי שעלה בגרונה, עד ששבה הביתה.

    חנה קב רוט

    גמלאית של סמינר הקיבוצים ושל המדרשה לאמנות בבית ברל. כותבת לעת מצוא ומפרסמת מדי פעם סיפורים קצרים ושירים באתרי ספרות מקוונים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 4
    • 1

    תגובות


    8 תגובות על “שמונה זה הרבה”

    1. אלישבע הגיב:

      סיפור קשה ומציאותי מאוד במציאות שלנו העכשוית כאז. כתמיד כנראה. הקשר בין בני משפחה, ובין פרט והחברה, ומהי חברות אמת ואהבה ואחריות הדדית והשפעת ההתנהגות דל אדם על גורלם של מקורביו. כל כך הרבה בפלונטר האנושי הזה. כולנו רקמה אנושית וגו’
      והכתיבה שלך תמיד קולחת ומחייה יחסים בין בני אדם.

    2. חנה קב רוט הגיב:

      תודה רבה אלישבע.

    3. יעקב רוט הגיב:

      ספור נוגע בבעיה כאובה. המחיר שמשלמים ילדים על פשעי הוריהם. כתוב ברגישות!

    4. חנה קב רוט הגיב:

      תודה קובה!

    5. נגה הגיב:

      סיפור מרגש ומעורר מחשבות רבות. קראתי בנשימה אחת מרותקת. הכתיבה יפה וזורמת ומעוררת מתח ומעורבות רגשית הסיפור. מציאות קשה וריאלית, והשפעתה על כל מארג היחסים החברתיים. עורר בי זיכרון ישן. בהיות בתי בגן הילדים ראו בטלוויזיה את אחד האבות מצולם בקלקלתו ברמאות כלפי לקוחות. למחרת הביאה האם את בתה בבוקר לגן ועיני כל ההורים שהגיעו מוסטות במבוכה . זמן קצר לאחר מכן ההורים התגרשו. ובמשך שנים זכרו הורי ילדי הגן וכשבגרו גם הילדים את קלון האב והשליכו כלפי הבת בדרכים שןנות. אהבתי את סיפורך הנוגע ברבדים רבים כל כך.

    6. טל בלופרב הגיב:

      חנה יקרה, סיפור ככל סיפורייך ריאליסטי וסוחף. משורטט ביד אמן ועין רגישה לפרטי פרטים שהופכים את הדמויות בו לאמינות ומורכבות.
      נהניתי לקרוא כרגיל.

    7. חנה קב רוט הגיב:

      תודה רבה נגה יקרה. הרבה מעסיקה אותי המחשבה על ילדים של הורים שסרחו ומוקעים ברבים. איזה סבל נורא לילדים מתביישים בהורים.

    8. חנה קב רוט הגיב:

      טל בלופרב : תודה רבה על דבריך. נהניתי מתגובתך!

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    רשימות ממגדל האשפוז [1]

    אבי גולדברג
    ככל שהתמשכה השהייה במגדל האשפוז שברחוב ויצמן בתל אביב, ככל שהתרגלה...

    רורראגו ורורראגי

    דב בהט
    אני שונא את הסוואנה. זה קצת מוזר, שהרי הסוואנה מפרנסת אותי...

    על תגובות ותגובות שמנגד

    אוהד עוזיאל
    מחשבות | אוהד עוזיאל ערוץ השידור הממלכתי הנורווגי, NRK, הודיע לאחרונה...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית