מבוא: במהלך כ-1800 שנים, בין המצביא שמעון בר-כוכבא שעמד בראש צבא יהודי מורד בקיסרות רומי (בשנים 135-132 לספירה) לבין יעקב דורי הרמטכ"ל הראשון של צה"ל (במלחמת תש"ח), שפיקדו על צבא יהודי מדינתי, לא היו יהודים אנשי צבא משמעותיים בתולדות העם היהודי המפוזר בגלויות השונות. אמנם, במאתיים השנים האחרונות מתוארים חיילים יהודים פשוטים, קצינים זוטרים ואף כמה וכמה קולונלים וגנרלים של שדה, יהודים, בצבאות זרים באירופה, במערב ואף בצבא העות'מני – אולם, אף לא אחד מהם היה רמטכ"ל צבא! היוצא מן הכלל היחיד הוא שמואל הנגיד שפיקד על צבאה של מדינת גרנדה המוסלמית במשך קרוב לעשרים שנים רצופות במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה בספרד המוסלמית (ראו במקורות, פנסלר).
הספרות המחקרית על כל גווניה עוסקת בהרחבה בדמותו של האיש הזה מזוויות ראייה רבות ושונות: מנהיגות יהודית; ראש וראשון למשוררי תור הזהב, בעיקר שירת החול; איש רוח ומעש פורה בתחומי הדת (ספרות תורנית ורבנית), כלכלה וכספים, מדעים, דיפלומטיה ומדינאות; סופר וכותב רב-לשוני ורב-תרבותי; וזיר מדינת גרנדה המוסלמית שנושא הצבא והמלחמה היה רק חלק 'קטן' בתוך שלל תפקידיו החצרניים – אולם, מעולם לא נשאלה השאלה הפשוטה (שכאילו נזנחה) המורכבת מזר של קושיות ותהיות: כיצד הפך יהודי זה (מוכשר ככל שהיה) לאיש צבא מקצועי ומקצועני ברמה כה גבוהה, שמונה לרמטכ"ל צבא מוסלמי למשך שני עשורים של מלחמות בלתי פוסקות? באיזה גיל הפך ללוחם וקצין, ואחרי איזו הכשרה (באותה תקופה, ובכלל בגלות, יהודים לא עסקו בענייני צבא ומלחמה) ועל ידי מי? האם אכן היה מצביא שטח או אולי גנרל -דמה? מה הייתה רמת החיילות והמצביאות (אסטרטגיה, טקטיקה, תחבולנות, כישורי קרב, ועוד) שלו? איך השפיעה יהדותו על צבאיותו? מה הייתה השפעת זוועות שדה הקרב על אישיותו, רוחו, יחסיו עם המלך, עם הלוחמים המוסלמים, עם הקהילה היהודית ועם בני משפחתו?
ניסיון סקירה היסטוריוגרפית רחבה ומעמיקה שעוסקת בפן הצבאי של הנגיד (לא תובא כאן) – בוצעה – אך העלתה חרס! (על הסיבות לתופעה הזאת של מיעוט חומרים משמעותיים יש לעמוד בנפרד, אך לא במסגרת הרשימה הזאת). למזלנו, הנגיד כתב שירת מלחמה, תופעה ייחודית וחד פעמית בהיסטוריה של היהודים בגולה. לפיכך, במוקד המאמר הנוכחי יעמוד הניתוח הספרותי בקריאה צמודה, תהליך של חיטוט, נבירה וחילוץ בתוך ומתוך הקורפוס השירי המיוחד הזה. עיקר העיסוק יהיה בתוכן ופחות בצורה. השתמשתי בפרשנות עקיפה והסקה ספקולטיבית, שהרי שירת מלחמה אינה דו"ח יבש על קרב שהסתיים לא מכבר ואינה מכילה 'הקלטות רשת קרבית' בזמן אמת, היא גם לא יומן מלחמה שנכתב בזמן האירוע או אחריו, כזיכרון. כמו כן התעלמתי (באופן יחסי) מפנים אחרות של השירה הזאת כמו למשל, הקשר לשירת המלחמה הערבית, ההקשר החברתי-פוליטי- מדיני, ועוד. למעשה, כוון זרקור בלעדי לעבר גילויי הצבאיות ומאפייניה, בניסיון לענות לפחות על חלק מצרור השאלות והתהיות שהועלו בפסקה הקודמת.
אם כן, בתשתית המאמר עומדת שירת המלחמה של הנגיד כפי שמופיעה בדיואן שלו (ראו במקורות, ירדן). היא מכילה 41 שירים עם כותרות-אקדמות היסטוריות-ביוגרפיות שהועלו על הכתב על ידי יהוסף הבן. מתוכם נבחרו קרוב לעשרים שירים שנותחו על פי סט קריטריונים שהוגדרו מראש, ויפורטו בהמשך.
ובנימה אישית משלי – גילוי נאות: לתחושתי, ארוכת השנים, הפן הצבאי של הנגיד, גומד, נשכח ונזנח, כולל ובעיקר ובמפתיע בתקופת הציונות ומדינת ישראל. הסיבות לתופעה הטרידוני וצרמו לנשמתי: האם היה זה מכוון מצד המוסלמים? הנוצרים? או היהודים, כל אחד ממניעיו השונים ואף סותרים? האם מדובר, סתם, בשרידות מזערית מקרית של מקורות? האם הנגיד באמת ובתמים היה או לא היה רמטכ"ל אמיתי? האם זה הפריע למאן דהוא שהאיש הגאוני הזה שרת דווקא צבא ערבי מוסלמי? תמיד הפריעה לי העובדה שהציונות ומדינת ישראל הבליטו את יהודה המכבי, את בר-כוכבא ודומיהם והצניעו או התעלמו מהנגיד (אני כמובן מתייחס אך ורק לפן הצבאי). תמיד חשתי שמדובר בקיפוח מכוון, אולי פוליטי, אולי עדתי ואולי סתם סתום מבינתי? – אלה הם ה'מקורות' למוטיבציה שלי לחטט דווקא בקרן-הזווית הזאת.
***
כמה מילים על חייו ודמותו של שמואל הנגיד (1056-993) (ראו במקורות, לוין: משם הציטוטים בקטע הזה): שמו המלא, שמואל בן יוסף הלוי אבן נגרילה. הוא נולד בעיר קורדובה למשפחה יהודית אמידה. "ילדותו שפרה עליו ולא ידעה מחסור ומצוקה […] חינוכו מרובה צדדים היה… הצטיין בלימודי היהדות, בכלל זה בתנ"ך ובתלמוד… צירף לבקיאותו את הגישה העיונית, המדעית והכשיר עצמו לחקר הגמרא. אף הלשון העברית הייתה לו לנושא ללימוד מדעי, שלט בה ונתפרסם כמדקדק. אך בעולם שהבשיל כבר הישגי מדע ואמנות חייבה השלמות בחינוך את הכניסה להיכלות התרבות הכללית. וכניסתו של שמואל נועזת הייתה ורבת תנופה; תרבות יוון בלבושה הערבי הקנתה לו ידיעה רחבה בפילוסופיה, וכוחו רב לו בחכמת-ההגיון. במדעים המדויקים הצטיין במתמטיקה וביחוד באסטרונומיה. שליטתו בשפות רבות הפליאה את בני דורו והבאים אחריו, ונראה כי שלט בשבע שפות. שליטתו בשפה הערבית עוררה התפעלות הרבים והיא שפתחה לפניו את השער הראשי למלכויות הרוח והמדע ולאוצרות השירה של עמי האימפריה המוסלמית" – האיש מיזג בהשכלתו האדירה את "היהדות, היוונות והערביות" – ברם-אולם, אפס מידע על חינוך צבאי וחוץ מזה היה בעל יכולת להיות, יועץ, איש כספים וכלכלה, דיפלומט, וכמעט כל תפקיד חצרני באשר הוא כולל וזיר, חוץ מלהיות מלך! והוא גם עשה לביתו ולקהילתו: "הירבה בנסיעות, אף לא נרתע מפני סכנות המסע בים", עשה חיל במסחר והפך להיות עשיר ובעל מעמד קהילתי רם… כשהוא בן פחות מגיל עשרים! ואז – "באפריל 1013 פלשו הברברים לקורדובה ונתנוה למשיסה […] הקהילה היהודית נחרבה; רבים מבניה יצאוה אל גורל לא ידוע וביניהם היה גם שמואל הלוי בן העשרים לערך". במשך כמה וכמה שנים לוטות בערפל הוא הקים משפחה וישב בעיר מלגה כבעל חנות וסוחר ולעת מצוא השכיר את השכלתו וכתיבתו לכל מבקש וכך מגיע למסקנה שעט שנונה היא חרב יותר מוצלחת מחרבות המלחמה. הוא לאט לאט עולה לגדולה בחצרו של מלך גרנדה ואף של יורשו, ומדרגת סופר ויועץ הוא מגיע לבסוף לדרגת הווזיר הגדול כשבדרך הוא הופך לשר אוצר, שר הצבא ונגיד היהודים. האיש משמש את בית מלכי גרנדה במשך כמעט 30 שנים, מגיל 26 ועד למותו ב-1056. במהלך של קרוב לעשרים שנה האיש יצא מדי קיץ למלחמות עקובות מדם כנגד אויביה של גרנדה ועל כך מסופר בשירת המלחמה שלו. אחרי נפילת קורדובה ובית אומיה, התפצלה ספרד המוסלמית לעשרות ערי מדינה קטנות שנלחמו זו בזו, מלבד המלחמות בנוצרים מהצפון. ממלכת גרנדה הייתה הגדולה והחשובה מבין אותן ערי המדינה השונות. הוא התחתן בגיל מאוחר, נולדו לו שלושה בנים ובת אחת. בנו בכורו, יהוסף, הצטרף לאביו במסעות המלחמה ואחרי מותו אף ירש את משרתו לזמן מה, והוא שכתב בפועל את רוב יצירתו של האב; הבן השני , יהודה מת בהיותו ילד קטן; הבת נפטרה ממחלה באחד ממסעות המלחמה שלו; הבן הצעיר, אליסף שנולד לאביו חמש שנים לפני מותו וגם הוא עסק בהעתקת יצירות אביו. לאורך כל דרכו הפוליטית האיש הגן בחירוף נפש על קהילות היהודים ולא חשש להתעמת עם מוסלמים שונים שרצו לנקום ביהודים באשר הם יהודים.
***
שירי המלחמה של הנגיד מזווית ראייה צבאית:
ניתוח השירים בקריאה צמודה תהיה מאוד סלקטיבית, רוצה לומר, מינימום רעשי רקע יובאו לדיון ובלשון אחרת, תוך ניקוי מירבי של קטעי תפילות, בקשות, אזהרות, הודיות, חלומות וחומרים לא צבאיים. כמו כן נעשה מאמץ להצניע את ההשוואה המתבקשת לשירת המלחמה הערבית וללבוש היהודי של הטקסטים. ניתנה עדיפות מוחלטת לנושאים הצבאיים המובהקים בהתייחס לשני מקורות עיקריים שעוסקים במבנה ותפעול הצבאות הערביים של אותה תקופה ובמילים אחרות, תורות הלחימה דאז (ראו במקורות, אבן ח'לדון, לוי-פרובנסל).
קורפוס השירים הנבחר (המורחב) כולל קרוב לעשרים שירים שנבחרו כי הכילו 99% מהרמזים על מידע צבאי (וזאת לאחר ש'נותחו' כל 41 שירי המלחמה). מתוך אותם עשרים יש כעשרה שמהווים את החומר הגרעיני עליו מתבסס החלק הארי של גוף המאמר. מטבע הדברים הציטוטים יובאו מתוך הקבוצה הזאת (ראו במקורות, ירדן). סעיף ראשוני יוחד לאקדמות-פתיחות של השירים כי שם מצוי החומר ההיסטורי-כרונולוגי של האירועים הקרביים, ובהמשך כמובן ניתוח שירי המקבץ הגרעיני עם תוספות.
בשלב הראשון חוברה רשימה של קריטריונים (שגובשה על סמך הטקסטים הצבאיים הידועים מאותה תקופה) שעל פיה בוצע בפועל ניתוח השירים. הרשימה אינה קשוחה ונוקשה כי בשירים שונים קריטריונים שונים מודגשים יותר או פחות או חוזרים או בכלל לא, כמו כן, יש גם תוספות נקודתיות או הסתעפויות צבאיות יוצאות דופן וחריגות מרשימת הקריטריונים. הניתוח מוצג לפי רשימת הקריטריונים ולאורך השירים ולא כל הקריטריונים בכל שיר בנפרד.
רשימת הקריטריונים בצורה של 13 סעיפים: (א) הכנת צבא מדינתי למלחמה (באופן כללי כרמטכ"ל-וזיר, משנה למלך); (ב) הכנת צבא ספציפית לקרב ספציפי מבחינה פיזית ומנטלית; (ג) אווירה צבאית: רוח קרב, רוח מפקד, דוגמה אישית, וכדומה; (ד) תיאור פיזי של קרבות; (ה) סוגי החיילים והקצינים המשתתפים בקרבות; (ו) תיאורי האויב לפני, בזמן ואחרי הקרב (ממודיעין ועד לקחים); (ז) כלי הנשק שבשימוש; (ח) טקטיקות צבאיות: שטח פתוח, מעבר מכשולים (נהרות, גשרים, יערות…), מצור, מארבים, מרדפים וביצורים…; (ט) הטיפול במתים, פצועים, שבויים ונכבשים (של אויב וידיד), דרך תיאור שדות הקטל בשוך הקרב; (י) ניצחון מול תבוסה; (יא) זוועה מול חמלה, סובלנות מול נקמה; (יב) תקשורת צבאית לפני, בזמן ואחרי הקרב; (יג) נתונים ספציפיים על קרבות ספציפיים והגורמים למלחמות.
*
האקדמות-פתיחות בשירי המלחמה של הנגיד (מכאן ואילך הציטוטים הם מהדיוואן על פי ירדן, ראו במקורות): האקדמות לשירי המלחמה הן קטעים קצרים, סיפוריים-היסטוריים, המופיעים בתחילת כל שיר ונכתבו, קרוב לוודאי על ידי הבן יהוסף. להלן דוגמה אחת: האקדמות לשירים ג' ו-ד' שעוסקים באותו אירוע כרצף: "ראה היום" ו- "תהילה, הלי תעש", עמ' 16-15:
"וכאשר חסם איסמעיל בן עבאד את הדרך בפני המשנה אבי מנאד, יוקירהו האל, הופיע [הנגיד] בצבאותיו נגדו בערב יום החמישי בלילה השלושה עשר שחל בתשרי שנת שמונה מאות [4 באוקטובר 1039]. והתלקחה המלחמה ביניהם בקרבת נחל גניל ואמר [הנגיד] בתים אלה וקבעם במקום תפילת מנחה לאותו יום… והייתה תבוסת אנשי בן עבאד בערוב אותו יום ונהרג בן עבאד בתחילת ליל יום השישי ערב סוכות [5 באוקטובר 1039] ושר [הנגיד] את השירה הזאת וקראה: …".
מדוגמה זו וסקירת יתר האקדמות בקורפוס המורחב ואף בכל שירת המלחמה, כולל אימות הנתונים ההיסטוריים, הגיאוגרפיים ושמות האישים, אנו למדים כמה וכמה 'עובדות צבאיות' כדלהלן: הן כתובות כדוחות צבאיים אופייניים, בלשון לקונית והסברית פשוטה. הן מכילות תאריכים מדויקים להפליא לפי לוחות שנה יהודיים (כולל, ימים, חודשים וחגים), לפי לוחות שנה מוסלמיים ואף נוצריים. הן מסודרות באופן כרונולוגי בהקבלה לסדר האירועים המלחמתיים, פרט ליוצאים מן הכלל בודדים. הן מכילות שמות, תולדות, תארים ותפקידים ומקורות מדינתיים של האויב ואף של בן הברית שחשים לעזרתו. יש פירוט של שמות אתרים גיאוגרפיים בהם התרחשו הקרבות. הן, כמובן מכילות את התוצאות של המערכות וגם אירועים יוצאי דופן חוץ-מלחמתיים כמו, מחלות קשות של הנגיד, הבן והבת (ראו למשל, את האקדמות לשירים יד', טו', טז', עמ' 42-57). האקדמות, וכמובן גם השירים, נכתבים בתוך מחנות צבא, לפני, לעיתים קרוב ל-, ולרוב אחרי סיום המערכה. כמו כן נראה ששירי המלחמה לא נכתבו זמן ארוך לאחר מכן, כאילו על תקן של זיכרונות; בכלל, לשירת המלחמה של הנגיד אין נופך של זיכרונות של גנרל זקן בפנסיה, ואף לא של "שיח לוחמים" או תחקירים, אלא של דוחות בזמן אמת או קרוב לו, על מה שקרה כעת או אתמול וכדומה. בחלק מהאקדמות מצוין שהחומרים מועברים באמצעות יוני דואר או שליחים (ראו שיר יא', "שלח יונה מבשרת", עמ' 43-41). לפיכך גם ברור, שהבן המעתיק והמארגן את כתבי היד, לא ישב ליד אביו במחנהו בקרבת שדה הקרב, אלא במגמה אחורית כלשהי, לפחות ברוב המקרים.
***
קריטריון (א), הכנת צבא מדינתי למלחמה (באופן כללי כרמטכ"ל-וזיר, משנה למלך): לנושא הזה אין זכר בשירת המלחמה. הכנה כזאת קשורה לכלכלה וכספים, לוגיסטיקה וארגון ומנהל ברמה מדינתית. יש להניח שכל זה בוצע על ידי הווזיר (שנשא בכל התפקידים האלה בנוסף לרמטכ"לות), ולכך עדויות רבות במקורות אחרים (שלא הובאו כאן (ראו במבוא), ושירת המלחמה לא מוסיפה דבר, כאילו הדברים מובנים מאליהם. כמו כן, קרוב לוודאי שהנגיד סבר שאין זה מתפקידה של שירת מלחמה.
*
קריטריונים (ב) ו-(יג'), הכנת צבא ספציפית לקרב ספציפי מבחינה פיזית ומנטלית; נתונים ספציפיים על קרבות ספציפיים והגורמים למלחמות:
שיר ב', "אלוה עז (שירה)", בתים 39-12 (עמ' 7-5): לפנינו דוגמה שירית טיפוסית בה הוא מתאר את הנסיבות הדיפלומטיות (הלא כל-כך שגרתיות) לפרוץ הסכסוך שהוביל למלחמה בין המלך זהיר, שליט אלמריה ("אגג, שוכן לחוף ים") ו- "משנהו, בנו-עבאס" לבין ממלכת גרנדה (בראשות המלך חאבוס ובהמשך, יורשו בדיס, אצל שניהם היה שמואל הנגיד וזיר ורמטכ"ל משנת 1025 לערך עד מותו), ששכנה באמצע החצי הדרומי של ספרד [ללא מוצא ימי, פרט לבת-בריתה, ממלכת מלגה; באותה תקופה, העילות לבריתות ולפריצת מלחמות בין הממלכות הקטנות (הגדולות והחזקות היו גרנדה וסביליה) בחצי הדרומי של ספרד היו: כלכלה, שליטה על אדמות וערי ממלכה קטנות, אך בעיקר, מאבקים בין שושלות ממוצאים שונים – ערבים טהורים, ברברים מצפון אפריקה, סלאבים (צאצאי נוצרים שנשבו, התאסלמו והפכו לבעלי מעמד) ובני תערובת – במונחים של כבוד, מסורת וכוח פוליטי. עם זאת, כולם היו מוסלמים בדרגות דתיות שונות]. באלמריה שלטה שושלת סלאבית ובגרנדה שליטים ממוצא ברברי. עילת הסכסוך (על פי שירת הנגיד, וזה לא תמיד מקביל לסיפור ההיסטורי שמופיע במקורות אחרים), הייתה "אנטישמיות" כלפי הנגיד ודרכו כלפי הקהילה היהודית הגדולה והעשירה של גרנדה, ובכלל כלפי המיעוט היהודי המפוזר בממלכות הקטנות – "ואמרו: איך תהי מעלה לעם זר [היהודים] עלי עם זה [המוסלמים] וממשלה אשורה?" (בית 16); "התדע כי שמואל לחיותו, בדתנו, עברה?" (בית 34). הנגיד מתאר את בני אלמריה כעמלק ואת מסע ההסתה והדה-לגיטימציה שניהלו נגדו ב'אגרות' שקריות ונוטפות דיבה וארס, בנוסח מגילת אסתר או סיפור המרגלים מספר יהושע. מלך אלמריה ומשנהו מציגים אולטימטום למלך גרנדה – "ואין שלום ואין שקט – נפש יהודי זה בתוך גופו נצורה! שלח אותו – ויסורו מדנים ומדינים, וקח עליו פשרה, ואם אין-דעה כי המלכים עלי מלחמתך קשרו קשירה" (בתים 37-35) – וזאת כתנאי לאי-התקפה. לפי הנגיד הפרובוקטור הראשי היה המשנה למלך אלמריה ("משנאי, צוררי"), מקבילו בתפקיד. לעומת הטענות של האויב, מתאר הנגיד את מלכו כאדונו (חאבוס שנפטר בתחילת הסכסוך) ואת תשובת בדיס היורש לאולטימטום – "וכה השיב בספרו: אם אמלא שאלתך – תבואני מארה! ואם אמסר ביד צריו משרתי – תהי נפשי ביד צרי מסורה!" (בתים 39-38) – סמל ומופת לנאמנות השליט לבני חסותו ועושי דברו. הנגיד הבין וגם ביקש ליצור את הרושם שכישלונו האישי יגרום גם לאבדן הקהילה היהודית – "ולא אותי לבד בקש להשמיד בדבתו אשר בדא וברא, אבל בקש להכרית לעדת אל שאר ונין ויולדת והרה" (בתים 23-22). מוטיב מנהיגותי-אלטרואיסטי זה מופיע בכמה שירי מלחמה נוספים. יש לזכור, מי היה קהל היעד של השירה הזאת: לא רק ממלכת גרנדה כולה כרובה אלא גם היהודים, רוצה לומר שמלחמותיו של הנגיד בשם המלך רלבנטיות גם למיעוט מתוקף זה שהוא בן לאותו מיעוט.
שיר ד', "הלי תעש (תהילה)", בתים 20-10 ו-27 (עמ' 18-16): השיר עוסק בסכסוך ישיר בין ממלכת גרנדה לזו של סביליה, כשנה לאחר המלחמה המתוארת בשיר ב'. תיאור הנסיבות מעט שונה אך לא בהרבה: "ואחרי מות בנו-עבאס, לביאת בנו-עבאד אחזוני חבלים. שניהם רדפוני אך בראש זה כליל מלכות [הפעם, בן-עבאד היה בנו של המלך וזה מן הטפלים [בנו-עבאס היה ב'סך הכול' המשנה למלך]". נראה כי הנגיד היה מודע היטב למעמדו כפקיד ממונה, בכיר ככל שיהיה, ולא בן מלכות, ומצד שני הוא השתתף ברצון המשחקי הכבוד: יותר מכובד להילחם מול בן מלך [מה עוד שבסביליה שלטה שושלת ערבית טהורה מבית אומייה, שטענה לכתר החליפות אחרי חורבן קורדובה] מאשר סתם רמטכ"ל מקביל לו. עילת הסכסוך מופיעה במשפט בודד, "ובין מלכי וביניו ריב וקנאה, וזה ומזה בארצותם בדלים" (בית 16), בלי יותר מדי הסברים, כאילו הדבר ידוע בציבור [ואכן כך היה הדבר על פי הסקירה ההיסטורית במקורות אחרים]. גם כאן הנושא ה'אנטישמי' מוזכר בהערת אגב: "להכרית את ישראל, ולהשמיד גביר ודל, ויונק גמולים" (בית 27). בהמשך נראה כי תיאורי הכוונות לדרכי השמדת היהודים דומים לתיאורי זוועות הקרב בין המוסלמים.
שירים ז', "שעה מני", ו-ט', "לבבי בקרבי חם" (עמ' 38-31): השירים עוסקים במלחמה עם ידיר שליט סביליה (קרוב רחוק של בדיס מלך גרנדה) שפלש לארגונה, בת-חסות של גרנדה. באשר לגורמי הסכסוך ישנם שני רמזים דקים: "וצר זה משאר מלכי – וכעת רחוקי תחסר מרע שארי" (בית 23) – אויב בן-משפחה יותר גרוע מאויב זר (רמז לריבים קבועים בתוך משפחות אריסטוקרטיות, על רכוש, כבוד ושלטון; "ויצאנו להדיחו – ויצא אלוהים והניאו בעבורי" (בית 26) – אנו (גרנדה), עיר הממלכה השלטת יצאנו כמובן מאליו לחוש לעזרת בת-בריתנו הקטנה, שהרי זה כלל ברזל בדיפלומטיה ומדינאות , שלא לדבר על אמינות בקיום הסכמים ובריתות.
שיר יג', "אהלל אשר (נגינה)", בתים 19-16, ו- 11-8 (עמ' 47-44): השיר עוסק ב'עונש' על מעשה בגידה כביכול של בן-חסות. אילולא האקדמה היה קשה לחלץ את עילת הסכסוך שמופיעה ללא שמות בבתים 19-16: "ואמרו משנאים: אין לזאת תקנה! בעת קום אשר הפר ברית נתנה וקשר, והקיף ראש, ועלי בנה, ובזה שבועתו, ואלה שנה, ועשה בלא דעת ומאין בינה, והביא קרוב מלכי [הזקן בן עבדאללה שליט קרמינה, בת חסות של גרנדה] לריב ולשטנה" – המסית היה אותו ידיר שליט סביליה היריב העיקש של מלך גרנדה. בשיר הזה מופיעה פסקה יוצאת דופן וייחודית בשירת המלחמה של הנגיד, כי מתארת בפעם כמעט בודדת, 'הכנה מנטלית לקרב' במובן הפילוסופי של השקפת עולם של מפקד מול פקודיו. בתגובה למי שלועג לו על כי בשעת צרה, "ותצעק בעיניים לאל תשעינה, ותלעג לבוטחים על חנית או צינה" (בתים 9-8; מה אתה מתפלל לאל בשעת צרה במקום לבטוח בנשק שלך!), מביע הנגיד את השקפת עולמו (רוח המפקד) כרמטכ"ל, אמנם יהודי: "בשלש, באיד, אבטח ואשענה: תפילה אקדם יום קרב-ראשונה, ושיר לאשר לי יעשה – אחרונה [שנייה], ולבב אשר ישחק לקול הרינה", (בתים 10-11) – הדבר השלישי אשר בו אבטח הוא ליבי האמיץ אשר שאון המלחמה, הרינה, הוא כשחוק בעיניו. זהו מעין מניפסט, אני מאמין, פקודת יום, של מפקד צבא שמכין את עצמו ואת צבאו לקרב: תפילה להצלחה (לא משנה למי מתפללים, כל אחד לאלוהים שלו ולמלך השליט במשותף); שירת ביטחון בניצחון ("לאשר לי יעשה": נפלאות הניצחון שהוא, האל, יעניק לי והרי זו צדקת הדרך); וכמובן, אומץ הלב האישי שלי ושל חיילי – היכולת הצבאית הכי טובה.
בשירים כד' – כו' (עמ' 88-74): שעוסקים באותה מלחמה שהשתרעה לסירוגין על פני כשנה לערך (מסוף 1047 עד אמצע 1048) – כמעט ואין אזכור של עילות (פרט למסופר באקדמות) מחוץ לרמזים עמומים פה ושם בנוסח: "והלכנו לגמלו על מרידות חדשות, אחרי רבות ישנות" (שיר כד', בית 9, עמ' 74) – כלומר, אותם תירוצים וגורמים למלחמות בתחפושות שונות.
באשר להכנות פיזיות ובעיקר מנטליות לקרבות ספציפיים: אין מוצאים כמעט דבר בכל שירי המלחמה. באף שיר אין תיאור של שיחת מוטיבציה, נאום הלהבה או נאום הניעה לעידוד רוח הלחימה, מצד המפקד העליון או קציניו (לא מדובר בקבוצת פקודות טכנית לפני הקרב; גם באלה, השירים דלים אם בכלל), בנוסח נפוליאון או גנרל פטון. האם הנגיד נאם בפני צבאו בנוסח המניפסט משיר יג' (ראה לעיל)? האם בדיס דיבר אל צבאו לפני הקרב (זה היה מקובל גם אז, על פי הסקירה ההיסטוריוגרפית (ראו במקורות)? האם קצינים חילקו דפי-קרב ופקודות יום? האם היו פוליטרוקים-קומיסרים שהלהיבו את החילות לפני הקרב? – אין בשירת המלחמה של הנגיד תשובות על שאלות אלה. סביר להניח שהוא כן התבטא בנוסח אמירתו משיר יג' או לפחות אימן וחינך לאורו, ולפחות נתן דוגמה אישית (את זה הוא עשה, על פי שירים אחרים כמו שיר יח' ו- כז', שעוסקים בתבוסה, מנוסה ושבי ובהם נדון בהמשך בנפרד). כאמור, אין אנו יודעים כיצד הפך היהודי הזה לאיש צבא מקצועי, אך משהפך, האם התנהג כמו כל מפקד מוסלמי אחר בצבאות הממלכות, לפחות בקריטריון זה של הכנה מנטלית? שירי המלחמה שסקרנו וגם האחרים, מכילים כמות עצומה של תפילות והודיות דתיות לאל היהודי בנוסח התנ"ך, אך אין כלל אזכור של האל המוסלמי, הקוראן והתנהגויות מוסלמיות בנוסח שירת המלחמה הערבית (שעל פי הדגם שלה נכתבו שירי הנגיד), ואולי צריך לזכור מי היו קהל היעד של שירת הנגיד.
*
קריטריונים (ג-ז), אווירה צבאית: רוח קרב, רוח מפקד, דוגמה אישית, וכדומה; תיאור פיזי של קרבות; סוגי החיילים והקצינים המשתתפים בקרבות; תיאורי האויב לפני, בזמן ואחרי הקרב (ממודיעין ועד לקחים); כלי הנשק שבשימוש.
קריאה צמודה בשירי הקורפוס (ללא האקדמות) מזווית הראייה של קריטריונים אלה מעלה כמה תצפיות ותהיות. כאשר מסירים את קליפות הבצל החיצוניות שמכסות על הליבה הצבאית [קליפות הבצל: תפילות, הודיות ובקשות לאל; התייחסות לבני משפחה; הפניות והשוואות לסיפורי התנ"ך; שימוש אדיר במטפורות של חיות והתנהגותן בטבע, וכדומה], מסתבר שתיאורי מהלכי הקרבות עצמם הם דלים בעוד שאת החלק הארי תופסים התיאורים של התוצאות, שדו הקטל עם שוך שאון הקרב, ובעיקר הנושא של קריטריון ט' (עליו בהמשך), שם מתחרה הנגיד בהגזמות של תיאורי האויב המובס והרצוח לעומת עזוז וגבורת החיילים שלך, כמקובל בשירת המלחמה הערבית. התיאור של צבא האויב כמעט תמיד זהה לתיאור צבאו שלו בהבדלי נוסח שמקורם ביריבות ובתרחישי הניצחון מול תבוסה. מבחינה מקצועית, ניתן לחלץ את מבנה-מהות מקצועות החיילות אך ורק מלימוד מגוון כלי הנשק ותפקודם הטכני (ראו בהמשך. אין תיאורים של מבנה הצבאות, אך ברור שעוסקים בצבא יבשתי, רגלי וממונע על גבי סוסים ומרכבות. על רוח החיילים, רוח המפקד והדוגמה האישית אנו למדים אך ורק מתיאורי הרמטכ"ל הכותב שירים בהטיה ברורה וטבעית (שהרי אין הקלטות של רשת קשר בין חיילים, קצינים ומפקדי-על). על חינוך צבאי ניתן ללמוד בקושי מקטע בודד בשיר יח', "שמואל קדמה", בתים 34-31, (עמ' 59): "והוכך לענות, עת קום מלכים, נגידים, משאול נפש משיבים, ועתותי שלומים – דת שלומים, ותחבולות, בעתותי קרבים, להבעיר אור קרבות, או לכבות במועצות קרבות כלהבים, ולדרך בחמת רוח משנאים, כמו דרך ענבים ביקבים" – נשמע כמו ניתוח אירועים בפו"ם (המכללה לפיקוד ומטה של צה"ל) והפקת לקחים לעתיד, כיצד לנהל מועצות-פיקוד וקרבות, בשום-שכל וקור רוח ולא בהתלהמות שרק תגרום לאובדן מיותר של חילות צבא.
מבחינת סוגי החיילים והקצינים ניתן להראות את הדברים הבאים, וזאת על סמך השימוש במילים שונות בתיאורים של הצבאות לפני הקרב, בזמן הקרב ובשדה הקטל בתום הקרב [מדובר בתהליך ההתאספות של הצבא, התארגנותו ופרטים לוגיסטיים: לדוגמה, שיר ב', "אלוה עז (שירה)", בתים 47-41 שם מתואר במפורט כיצד אבן-עבאס אוסף את צבאו ומכינו להתמודדות]. בשירים השונים הצבאות הם: "המון, חבורה, חילות, חברים". צבא האויב הוא תמיד "אויב, משנאים, צוררים, צרים". סוגי החיילים והקצינים מלמעלה למטה, במדרג היררכי, כוללים: "מלכים, שליטים" ו-"מצביא, משנה". אין אזכור או שימוש במונחים כמו מפקד צבא, מפקדים בכלל, המושג 'פיקודיות' אינו מופיע. החיילים מזוהים כ"אנשים, אישים" ובעיקר על פי מוצא: בני עמלק (סלבים); בני אדום (נוצרים); בני קטורה (ערבים); ערלים (נוצרים כנגד מוסלמים ויהודים שנימולים); סרני פלישתים (ברברים); ישמעאלים (ערבים טהורים). [יש להזכיר, הרוב המכריע בהרכב הצבאות דאז היה 'שכירי חרב' ולא אזרחים מתנדבים או מנודבים במובן המדינתי המודרני, שהרי במלכויות אבסולוטיות עסקינן. רק בפיקוד הבכיר ביותר היו פה ושם אנשים שהיו בני המקום]. אין אזכור של דרגות חיילים מול קצינים… מוצאים היררכיה דיכוטומית של שחור ולבן, כאשר מול החייל הפשוט האנונימי מופיעים 'קצינים': "שועים, גבירים, שרים, אלופים, אדונים, אצילים, סרנים וסגנים, ראשים, נסיכים" (שיר ז', "שעה מני", בית 24, עמ' 32); "והיו שם שניים מנסיכי ספרד… (על פי האקדמה] והיו עמו, ואצל ומופק ושניהם שרי צבאות ידועים מראשי האנדאלוס, עדת רמים ורוזנים" (שיר ט', "לבבי בקרבי רם", בתים 25-21, עמ' 37). בנוסף ל'מעמד' החיילים הפשוטים, יש את ה'עבדים' [לא מצאנו הגדרה מדויקת אבל ברור שמדובר באנשי שירותים למיניהם]; ויש את המרגלים, ה"תרים": "ותריו מהרו אליו במילים כמו סיגים, וכסבאים מהולים, ופתוהו בפחזותם ושקרם כאלו הם עלי נפשו רכילים, ובלע אל עצת שריו" (שיר ד', "הלי תעש (תהלה), בתים 40-39, עמ' 18) – אנשי מודיעין ולוחמה פסיכולוגית במונחים של ימינו. [מתקיימת הבדלה בין "רגלים" ל"רוכבי סוסים, פרשים", על כך בהמשך]. כמו כן, מוזכרים מדי פעם מבנים אנושיים צבאיים כמו: "גדודי הצמרי" (שיר ז', "שעה מני", בית 24, עמ' 32), דהיינו גדודי חיילים סלביים; או אזכור של 'חיילים מיוחדים': "וחזרנו [מהקרב] ולא נפקד אנוש מן חברינו ולא נבצר בצירה" (שיר ב', "אלוה עז (שירה)", בית 117, עמ' 12) – האם אומר הנגיד בלשון ימינו "כוחותינו חזרו בשלום ללא אבדות", או שאותם בני אנוש שלא אבדנו הם מיוחדים, או שמדובר באמירה כללית בלבד. אין אנו שומעים מפי הנגיד על המיקום של החיילים והקצינים ובעיקר של המצביא, בזמן ההערכות ליציאה לקרב, וזאת בניגוד לידוע ממקורות צבאיים היסטוריים (של אותה תקופה), שם ברור מיקומו של המצביא, בדרך כלל במרכז, בין חיל החלוץ לאגפים והעתודה שמאחור. האם כך נהג הנגיד? או אולי הלך בראש חילותיו [גם בימינו זה לא מקובל, הרמטכ"ל מנהל את המערכה מרחוק, רק מפקדי דרג השדה כמו מפקדי פלוגות, גדודים או חטיבות הולכים בראש המבנים שלהם], או עמד על גבעה רחוקה שצופה על שדה המערכה וממנה פיקד על הכוחות על ידי אותות, דגלים, תרועת חצוצרות ושליחים. יש לשים לב שבמובן הצבאי השירים כתובים ברובם ככולם בלשון "אנחנו" כדי לא לפגוע במעמד המלך ולהראות כי הם בסך הכול משרתי הכס. רק כשמדובר ביחסים עם האל או קהילתו הלשון היא "אני".
כלי הנשק שבשימוש: ועל פיו החלוקה המקצועית בין הלוחמים היא אחת התופעות הצבאיות הבולטות בשירי הנגיד. אנו עוסקים בצבא יבשתי מובהק של המאות 12-10 בחצי האי האיברי (צבאות ערבים-מוסלמים וצבאות אירופים-נוצרים). מבחינת כל י הנשק מדובר בחיל רגלים וחיל פרשים. הנושאים הם: נשק אישי להתקפה והגנה; תנועה על גבי סוסים ומרכבות; כלים מערכתיים לבניית ביצורים (חפירת תעלות, מנהרות, קירות מגן) או הריסתם; בניית גשרים או הריסתם; פריצת חומות של ערים או מצודות ומגדלים; כלים לחציית מכשולים טבעיים כמו נחלים ונהרות. לחלק מהנושאים האלה יש מעט אזכורים בשירים ולרוב בדרך עקיפה בלבד. אין כמובן אזכור לציוד ומקצועיות של צבא-ים. פה ושם מוצאים רמזים לנושאים לוגיסטיים בכמות מזערית. הקרבות נערכו בדרך כלל בקיץ-סתיו. המרחקים בין שדות הקרב לבין מרכזי הממלכות היריבות היו קטנים באופן יחסי, סדר גודל של עשרות ק"מ בלבד שהרי מרחקי הליכה של רגלים אינם מאפשרים תמרונים של מאות ק"מ. לפיכך לא היה צורך ביותר מידי הערכות לוגיסטית כמו, מזון, מלבוש, בהמות משא, תחמושת, רפואה. המחנות הקרביים היו ניידים והורכבו מאוהלים לכל היותר (אוהל ושינה בשדה מוזכרים בכמה שירים באופן אגבי).
מילים אחדות על "ארטילריה": אין בשירי הנגיד תותחים, פגזים, בליסטראות ושמן רותח (למרות שחלק מאלה כבר היו בשימוש באותה תקופה). יש הרבה אזכורים של "מים ואש", אבל על תקן של מטפורות בלבד. משהו שמתקרב למושג ארטילריה הוא החץ וקשת, בעוד שיתר כלי הנשק עוסקים בקרב מגע בין לוחמים או קרב הטלה. כדי להבין את המשמעות של מונחים אלה, יש להבהיר מושגים פיזיים של מהלך הקרב כפונקציה של תנועה והתקרבות לקראת התנגשות חזיתית, כאשר כלי נשק שונים משמשים במרחקים שונים באותה תנועה לקראת התנגשות גוף אל גוף. כאשר שני צבאות עומדים ערוכים זה מול זה, המרחק ביניהם היה לרוב של עשרות רבות של מטרים עד מאות, ובמצב זה יש יתרון לחץ וקשת. כמו בארטילריה המודרנית, החץ וקשת נועדו ל"מטרות נקודה" (ירייה אל לוחם בודד ספציפי בכינון ישיר, וזה קרה בדרך כלל ממרחק קצר, על תקן צליפה מתוך מסתור ובמארב), אך בעיקר ל"מטרות שטח": הטלת מטר חיצים על תא שטח בו האויב עומד או נע בתקווה ששטיח החיצים יפגע בכמה שיותר לוחמים עומדים או צועדים או אפילו רצים בצפיפות. לכן, הקשתים עמדו מאחורי חיל החלוץ וירו כלפי מעלה בזוויות שונות בדומה לירי מרגמות של ימינו ובדומה ל'מסך אש מתגלגל' של התותחנים דהיום. כאשר הצבאות התקדמו והמרחק ביניהם התקצר לעשרות מטרים בודדים הופיע "קרב ההטלה" – הטלה ידנית של כלים חדים שדוקרים וחודרים את גוף הלוחם. במרחק אפס, נכנסו לשימוש כלי נשק אישיים ל"קרב המגע". הדוגמה המעשית הקלסית למעבר ההדרגתי בשימוש בכלי הנשק השונים כתלות במרחק המתקצר בין שורות הלוחמים מתואר בסכמה הבאה: החץ (קל, עשוי עץ ובעל חוד מתכתי) שעף מרחוק ללא מגע עין > הרומח > הכידון > החנית > החרב והפגיון. המעבר ההדרגתי הזה מתבטא בהתקצרות אורך הקנה של כלי ההטלה (עשוי מעץ; ומכאן הקטנה הדרגתית במשקלו, מה שמקל על ההטלה) שבקצהו החוד המתכתי הדוקר-חודר. על פי הנתונים האלה נחלקו החיילים לסוגים מקצועיים וסידורם במערך המתקדם היה בהתאם לכך. בסופה של אותה התנועה התרחש "קרב המגע", גוף אל גוף והוא כלל את השימוש בחרב, בפגיון, באבן או באגרוף ודחיפה והפלה. מבחינה הגנתית מוזכרים כמובן "מגינים, צינות, גבות", שריון גוף וכובעי מגן, עשויים מעור, עץ או מתכת. "כלי נשק הגנתי" אהוב על הנגיד, בעיקר אצל אויביו, הם כמובן הרגליים עם ה"מנעלים", שעוסקים בבריחה, מנוסה וריצה משדה הקרב לאחור או לצדדים.
להלן כמה דוגמאות כלליות וגם יוצאות דופן: כאשר נוברים בשירים, רוב האזכורים חוזרים על עצמם בפחות או ביותר פירוט. מבחינת שמות הכלים מוזכרים לרוב: חץ וקשת, רומחים, כידונים, חניתות, חרב, סיף, סכין, פגיון, תער, שלח, מאכלת, מקבת, ועוד. כלי הנשק של הפרשים הם כמובן הסוסים, המרכבות, התנועה המהירה האוגפת וזריעת הלם הדהירה הדורסנית, אולם במובן האישי הם השתמשו באותם כלי הנשק של הרגלים…
שיר ב', "אלוה עז", עמ' 14-4: בית 50 – "אזי הריק חנית, רומח וחרב"; בית 52 – "ועמדו החילות מערכה, לעומת מערכת צר, בשורה" – תיאור צבאי מהודק של הגייסות עומדים בשורות זה מול זה; בתים 61-60 – "והסוסים ירוצון… כאלו הרומחים השלוחים" – הסתערות פרשים מצוידים ברומחים ארוכים; בתים 64-62 – "והחיצים כמו נטפי גשמים, והגבות כאלו הם כברה, וקשתותם בכפם כנחשים, וכל נחש בפיו יקיא דבורה, והחרב עלי ראשם כלפיד" – גשם של חיצים שהופכים את המגינים ("גבות") לכברה, והקשת היא כמו נחש שמקיא דבורים (חיצים); בית 115 – "וקרקרנו בנקם קיר טירה", רמז לשימוש בכלי ניגוח לניתוץ קירות וחומות של ערים ומצודות; בית 123 – "ואל עבר נהרות בא לרע לי – ובו גלח בתער השכירה" – האויב התקרב לנהרות שליד גרנדה וצבא השכירים שלי (של הנגיד) גילח אותו בתער כמו תספורת שיער בראש מגולח, עדות שירית לצבא שכירי חרב מצד אחד ולהתנהלות אכזרית (עליה נרחיב בקריטריון אחר בהמשך).
שיר ד', "הלי תעש (תהילה)", עמ' 26-16: בית 26 – "ולקחו כלי זין וקנו הנעלים" – מדובר ברמז יוצא דופן להתנהלות לוגיסטית של צבא שכירים (במקרה זה של האויב) – בחייל השכיר "קונה" ציוד על חשבון השלל שיפול לידיו אחרי הניצחון במערכה. הנושא של אחזקה ותחזוקה של צבא שכירים מוכר היטב מהמקורות ההיסטוריים, וכאן אחת הפעמים הבודדות בשירי המלחמה שמופיע רמז לסוג כזה של התנהלות. אפילו כאן, הנגיד מזכיר זאת אך ורק ככלי לעג לאויב וכדי לפאר בהמשך את הישגי צבאו; בית 32 – "וכל חוגר ביום חמה חגורה, וכל פושט למלחמה מעילים" – רמז לוגיסטי נוסף: החייל מוריד מעצמו ציוד אזרחי לא הכרחי ללחימה, כהכנה לקרב; בתים 37-33 – "חרבות, שריונים, מגינים, סוסים, חניתות, רומחים, שליחים… ובמצחות וכובעים עגולים" – כל הארסנל של כל ינשק התקפיים והגנתיים; בית 46 – "ובענות גבורה יתנו קול כחלילים" – בכמה שירים מופיעים שאגות קרב ("קול המון", שאון קרב) ככלי נשק כולל שימוש בכלי נשיפה כאלמנט מדרבן; בהמשך מופיעים כמה וכמה פעמים, רגלים, פרשים ומרכבות; בית 58 – "בקול שבעים דגלים" – דגלים וניסי יחידות היו חלק אינטגרלי מהופעת החילות בתוך שדה הקרב.
שיר ז', "שעה מני", עמ' 34-31, בית 37 – "וזמרותי לרופא, שם צרי על מקום הציר, והדיח צירי" – אמנם המטפורה היא לאל הרפואה, הרי לפנינו בכל זאת תיאור של איש רפואה שמטפל בכאב הפציעה ובהצלחה. אנו יודעים מכמה שירים ואקדמות שהיו רופאים בשטח כי מחלת הנגיד ומחלת בנו טופלו שם במקום; שיר ט', "לבבי בקרבי חם", עמ' 38-35, בית 30: מופיעה מטפורה יוצאת דופן – "ונס – יחשב כל עץ יבקש להרגהו, ועל כל צרור – חרב, זרועו מגדעת" – מדובר בהלעגה לבורחים משדה הקרב (במקרה זה של האויב) עם עדות מטפורית אורטופדית שמתארת פציעה שכיחה מאוד: קטיעת גפה במכת חרב (על נושא הפציעות בשדות הקטל נדון בקריטריון המיועד בהמשך).
שיר יג', "אהלל אשר אין", עמ' 47-44 — מופיע תיאור קרבי פיוטי מרשים ויוצא דופן: בתים 23-21 – "והפיץ גדודיו וחיליו מנה… להלחמו באנו בחרב יונה… וצרנו ולכדנו כרך ומדינה בעם רב ומרכבה לריב נכונה" – תיאור קצר ומהודק של הקרב ובו בולטת המטפורה האניגמטית "חרב היונה" [במקור, מופיעה פעמיים אצל ירמיהו: פרק מו', פסוק טז' ובפרק נ', פסוק טז'], עליה נכתבו תילים של פרשנויות כולל בעת המודרנית [ראו את ספרה של אניטה שפירא "חרב היונה" על מדיניות הביטחון של התנועה הציונית]. לכאורה מדובר באוקסימורון שהרי היונה היא סמל השלום והחרב היא סמל המלחמה. הנגיד כותב שבאנו להילחם בחרב יונה ואולי התכוון שמלחמה צודקת ומוצלחת מביאה לשלום… אבל לא נתפלפל כאן בעניין זה.
שיר יח', "שמואל קדמה", עמ' 61-57, בתים 40-39 — "וחיצים וחניתות, השלוחים כמו מטר, באוויר נערבים, ועל ראשים ורכבי סוס ושרים, חרבות פערו פיות רחבים" – דוגמה בהירה של תיאור ההבדל בין קרב הטלה לקרב מגע.
שיר כ', "מתי שכל", עמ' 79-74, בתים 35-32 – "ונלחמים בלי שריון וכובע, ורוכבי סוס ולא רוכבי אתונות. ותקעו הם – ותקענו בבקעה שתים מחנות בשתי מדינות וקמנו לעשות עמם בנשק וברומחים ארוכים, חשבונות, וערכנו קרבות בחניתות וכידונות, בשש עונות נכונות" – כשנלחמים בלי שריון וכובע מדובר בעדות לאומץ לב או יהירות ככלי נשק; במלחמה הלוחמים לא רוכבים על חמורים כמו עמך או פקידים זוטרים; לפנינו תיאור של קרב מגע עם שלושה סוגי נשק ותוך ציון שעה ואורך הקרב (בשש שעות, בצהרים).
בשירים: כה', "בליבי חם", עמ' 85-80, בתים 32-25; כו', "חיים בלא ריש", עמ' 88-85, בתים 35-29: מופיעים כלי נשק ותיאורים בהם המטפוריקה בולעת וממסכת את הצבאיות, ותיאור המובס בולע את האמת הקרבית – דוגמה אחת מיני רבות המעידה על הבעייתיות שבניתוח הצבאי של השירים: הרצון של המשורר להלל ולקלס או ללעוג יוצר מסך עשן מוטה המקשה מאוד על זיקוק הנתונים הצבאיים האמיתיים (על כך נרחיב הדיבור בדיון שבסוף).
*
קריטריון (ח), טקטיקות צבאיות: שטח פתוח; מעבר מכשולים (נהרות, גשרים, יערות…); מצור, מארבים, מרדפים, וביצורים.
להלן כמה מובאות מאבן ח'לדון (ראו במקורות): "צורת הלחימה המצויה בקרב בני-האדם מראשית בריאתם היא אחת משתיים אלה: צורה של התקדמות חזיתית בשורות וצורה של התקפה ונסיגה חליפית [… כאן יש דיון ארוך על הטקטיקות השונות והבדלים בין אירופים לערבים כולל שינויים שחלו עם הזמן…] בעניין המלחמה ראוי לקרוא את נאומו של עלי עליו- השלום, אשר בו המריץ את אנשיו ביום קרב ציפין (657 לספירה): 'עשו את שורותיכם כבניין מוצק. שימו את האנשים הנושאים מגינים בחזית, ואת החסרים שריון בעורף; נשכו את השיניים הטוחנות, כי זה מקהה את הלמות מכת החרב על הראש; כרכו על קצות רומחיכם חתיכות-בד, כדי לשמור על חוד השן של הרומח; השפילו את מבטיכם, כי בכך תיטיבו לשמור על קור-רוחכם ועל שלוות-נפשכם; הנמיכו את הקולות, כי בכך תגרשו את הכישלון, והשקט נאה יותר לכבודכם; שאו את דגליכם ברמה ואל תטו אותם כלפי מטה, ואל תתנו אותם אלא בידי האמיצים ביותר שביניכם; היעזרו בצדק ובכוח-הסבל שכן הניצחון בא לפי כוח-הסבל […] הגורמים לניצחון מצטרפים בדרך-כלל מגורמים גלויים ונסתרים. הגורמים הגלויים הם ריבוי הגייסות, שלמות כלי-הנשק וטיבם המעולה, ריבוי הלוחמים האמיצים, סידורו הטוב של המערך הקרבי, איתנותם של הלוחמים בקרב […] הגורמים הנסתרים הם משני סוגים: חלקם מסוג תחבולותיהם ותכסיסיהם של בני-האדם כגון הפצת שמועות כוזבות, השתלטות על מקומות גבוהים, תפיסת מארב בסבכי יער, בשטחי-ביצה, או תפיסת מחבוא מאחורי סלעים גדולים סביב מחנה האויב. גורמים נסתרים מסוג אחר הם עניינים שבידי שמיים […] על כן אמר הנביא מוחמד עליו-השלום: 'המלחמה היא תרמית' ופתגם ערבי עתיק אומר: 'לפעמים תחבולה במלחמה מועילה יותר משבט שלם'". הנגיד אימץ חלק מהמלצות אלה כפי שכבר הראינו בחלקן אולם סמך יותר על האל וייחס לו את הצלחותיו. בשיריו ניתן למצוא עדויות, שחלקן כבר הוזכרו, לכמה טקטיקות יזומות או כפויות, ולהלן כמה דוגמאות:
שיר ב', "אלוה עז, עמ' 14-4: בית 41 – "ולא נח עד אשר אסף חייליו, עמלק ואדום ובני קטורה, ואל שת מן ימי ראשית לנפלם בקריית מעין שוחה חפורה" [צבא האויב התמקם ליד עיירה בשם 'קריית מעין', כמה קילומטרים מגרנדה באזור מעבר הרים צר; בין גרנדה לאלמריה (האויב) מפרידים הרי סיירה-נברה] > בית 46 – "ותקע אהלו בהר בעבר, ותקענו בדרך העברה" [מדובר במעבר הרים צר, מיקום קלאסי למארב, הפתעה והקטנת יכולת ההתגוננות של האויב] > בית 52 – "ועמדו החילות מערכה, לעומת מערכת צר, בשורה" [כאן מופיע תיאור ארוך ומפורט של המארב והקרב שבו הוכרע האויב] > בתים 116-115 – "[סוף הקרב] ולכדנו מדינתם וארצם, וקרקרנו בנקם קיר וטירה, וירשנו פרזים עם כפרים וכבשנו בכוח עיר ובירה". לפנינו סכמה טקטית ברורה של מערכה מנוהלת היטב: צבא אויב שמתמקם ליד אתר מוכר באזור קרוב למעבר הררי צר> מארב קלאסי באזור המעבר הצר בו האויב נחות ביותר> הבסת האויב> מרדף עמוק אל תוך מרחבי ממלכתו ואז – הריסת ערים, כפרים וטירות, פריצת חומות וכיבוש הבירה עצמה ועד לניצחון מוחלט והכנעה טוטלית של הטריטוריה של האויב.
שיר ד', "הלי תעש", עמ' 26-16: בתים 44-42 – " ואמרו לו בשובנו: התשב בעיר מבצר ולא תרדוף כשלים? הלא תצא לשודד העיפים, הלא תאיץ לזנב בנחשלים? וחש לצאת ולרדוף…" – חלק אחד מצבא גרנדה מנהל קרב נסיגה. יועצי מצביא האויב ממליצים על מרדף אחרי הנסוגים הנחשלים כדי למקסם הצלחה וזה אכן קורה. בשלב הזה, הנגיד וחלק אחר של צבאו חשים לעזרת הנסוגים ואף בהצלחה כי: בתים 54-53 – "וראיתי בני חיל יראים, וגיבורים וכבירים זחלים, וראשים הלכו לקרב בכבד, והשרים להלם חדלים…" – הנסוגים אכן מתמלאים פחד ורעדה ובעיקר הקצינים ("ראשים ושרים"); אז הנגיד וצבאו מתערבים מהצד בהפתעה ובשם האל: "הרימותי בשם אל, המכבד והנורא בקול שבעים דגלים, לעת צרה הכינותי בליבי, לחלות בו פני שוכן זבולים, להתגבר עלי חיל צר בחיל צור, אשר ייקח חיילים בשעלים!" (בתים 60-58) – הנגיד נושא את 'נאום עלי' שלו (כמובן בשם האל) וגורם למהפך: הנרדף הופך לרודף ומנצח: בתים 75-74 – "ועת ראו, אשר רדפו, לנגדם – אזי נסו עלי שבעה שבילים! הלא זאת היא פעולת אל, אשר שם פעלתם פעלת הכסילים" – מבחינה היסטורית, הנגיד בצע תרגיל הטעיה ובתנועת מלקחיים גרם לאויב הרודף להיהפך לנרדף ולכוד וכך הציל את החלק של צבאו שהיה בנסיגה וגם השיג ניצחון מזהיר.
בשיר ז', "שעה מני", עמ' 33-32, בתים 34-22 – מתואר קרב ללכידת עיר מבצר על ידי הסתערות ללא מצור קודם. תיאור יותר טכני לטקטיקה זו מופיע בשיר ט', "לבבי בקרבי חם", עמ' 37, בתים 24-16: האויב מתבצר במצודה-מגדל " ונחנו בתחתיתו, והיו בעינינו אנשיו במגדליו… וקמנו ועלינו לראשו בסולם מן הקשתות, ומעליו חץ…" – טיפוס על סולמות בחומות, תחת מסך אש של חיצים שמאלץ את האויב להוריד את ראשו, ועל ידי כך מאפשר פריצה אל "ובאנו בחצריהם מבוא עיר מבקעת". בשיר ל', "מה לך אל צבי", עמ' 103-100, בתים 26-15: מופיע תיאור מפורט של מצור וטכניקת הסרתו שאינו מובא כאן מפאת אורכה של המובאה. בשירים י', יא' ו-לא' מתואר מצב נדיר שבו מערכה מסתיימת בניצחון ללא קרב כי האויב עוזב מפחד, עוד לפני ההתחלה ובאישון-ליל. הסיבה הצבאית ש היא שראו עדיפות מספרית גדולה מידי, אבל אצל הנגיד זהו כמובן נס אלוה
*
קריטריון (י), ניצחון מול תבוסה.
שירת המלחמה של הנגיד, בכללותה היא שירה על ניצחונות בלבד, ניצחונות של כוח ושכל צבאי או של נס אלוהי. שום מצביא אוהב לתאר את תבוסותיו כפי ששום מנתח לא יספר על כישלונותיו. ובכל זאת, שניים מן השירים עוסקים ללא כחל ושרק בכישלון צבאי, מנוסה, תבוסה ואף נפילה בשבי (אמנם בשני המקרים הסוף הוא טוב, של שבות והצלה). אין פלא ששירים אלה קרויים "תחינה" ו"תודה": שיר יח', "שמואל קדמה", עמ' 61-57 (שנת 1046 לספירה); ושיר כז', "אלוהים האריך לי", עמ' 95-89 (שנת 1049 לספירה). שני האירועים קורים במחצית השנייה של התקופה הצבאית שלו כשהוא כבר רמטכ"ל מנוסה. בשיר הראשון, בתים 9-6 – "ביום רדפו מלכים אחריך להורגך עלי סוסים רעבים, ויצאו מעקלקלות, נתנום לך מפה ומפה מארבים, וברחת ונפלת בנהר, גדותיו יגרו כיבי נדיבים, ובשו מאשר קוו, ושבו בפח נפש ובמרירות עצבים" – תיאור קצר ועמום של נפילה למארב, בריחה וזינוק לנהר בלית-ברירה, ולמזלו האויב לא ממשיך במרדף (אין תיאור של סיבה). בניגוד לשירי ניצחון אין כאן פירוט (אין במה להתפאר) ולעומת זאת, כל יתר השיר הארוך מוקדש לתודות, הודיות ותפילות לאל על ההצלה. עם זאת, בסוף השיר בבתים 34-31 מופיע לקח חינוכי יקר של התבוסה המשפילה, כאילו הנגיד מתרה ומזהיר שלא הכול דבש וניצחון ויש להפיק לקחים ובעיקר להצניע לכת. בשיר השני, בתים 75-67 – "ותפשו בי ביבים…" אחרי שהאל "נתנני ביד צר", אבל גם הצילני מידם בסופו של דבר. מבחינת הסיפור ההיסטורי, מדובר באירוע שבו עקב בגידת בן-ברית, מובס הנגיד ונופל בשבי. התיאור עצמו פשטני, עמום ולא צבאי בעליל ואין גם שום הסבר מתקבל על הדעת להצלה. גם כאן, רובו של השיר עוסק בגדולת האל כאילו האירוע היה בבחינת "עקדת יצחק" – האל מנסה את שמואל כדי לבחון את צדיקותו. עם זאת, עצם העובדה של גילוי הסיפור ראויה לציון, ומעידה על איש צבא מקצועי. מנוסה, בשל וצנוע שיודע כי אין במלחמה ודאות של ניצחון וצריך גם מזל ורחמי שמים.
*
קריטריון (יב), תקשורת צבאית לפני , בזמן ואחרי הקרב: החומר על נושא זה דל מאוד ורובו הוזכר בסעיפים קודמים: השימוש ביוני דואר, השימוש באותות מוסכמים וקודים על ידי דגלים ותרועות חצוצרות וכדומה, וכמובן שליחים רכובים על סוסים שנעים בין המצביא לבין הפקודים. קרוב לוודאי שגם טכניקה של חיקוי המפקד אחרי אימונים מרובים, וכדומה.
*
קריטריונים (ט) ו-(יא), הטיפול במתים, פצועים, שבויים ונכבשים (של אויב וידיד) דרך תיאור שדות הקטל בשוך הקרבות; זוועה מול חמלה, סובלנות מול נקמה.
נושאים אלה תופסים מעמד ונפח חשובים בשירת הנגיד. מבחינה כמותית הם שווי ערך ולעיתים דומיננטיים יותר ביחס לנושאים האחרים שנסקרו. בשירת הנגיד, התחום הזה הוא הכי קרוב למרכיבים אופייניים לסוגה של שירת הגיבורים הערבית (החמאסה). מתעוררת תהיה מסוימת: האם בכלל, איך, ואולי כלל לא, מתיישבת היהדות עם כתיבה כל-כך "קשה" כפי שנראה בדוגמאות בהמשך (מבחינה פיזית-אנושית ומבחינה אמנותית-שירית-מנטלית; ראו במקורות, לוין). האם הנגיד הפך להיות מקצוען צבאי קר ברוח הצבאיות הערבית? הרי במקרא לא חסרים תיאורים של זוועות, נקמות וחורבנות בשדות קטל ברוח התקופה העתיקה דאז – אז למה התהיה?; האם הנגיד אימץ מתוך אילוץ וכורח בל-יגונה את הדפוס ההתנהגותי הזה, ורק ניסה למתנו בשירה על ידי השימוש בדתיות היהודית והעמסת המשא הנורא הזה על בורא העולם שלו? או שמא הוא נשבה בקסמה של הצבאיות הערבית כפי שבאה לידי ביטוי בשירת המלחמה הערבית, והפך לגנרל צמא דמים, נקם וניצחון באמת ובתמים, בבחינת אסלאמיזציה של האמביציות שלו? או שאולי, היה לא רק וזיר ורמטכ"ל מוצלחים, אלא גם שחקן פוקר מצוין שבשורה התחתונה רצה בסך הכול בטובת עמו ולשם כך "הקריב את עצמו" (בנוסח המודרני: "התנועה דורשת את שרותי ואני מציית"), והפך להיות איש חרב מעולה ולא רק איש עט כמצופה? האם ייתכן שכאן טמון ההסבר לשאלת היסוד האניגמטית והבלתי פתורה באופן חלקי: כיצד הפך האיש לרמטכ"ל מקצועי (זאת עובדה שכך קרה) במובן של איפה סיפור ההכשרה? האם באמת צוו התנועה הוא שעומד מאחורי שורש המוטיבציה, ללא קשר להיותו איש מוכשר באופן נדיר? להלן כמה וכמה דוגמאות לנושאים שבכותרת:
שיר ב', "אלוה עז", עמ' 14-4: בתים 102-99 – "וראשי הגבירים באדמה – תאנים נמכרו אלף בגרה, והשרים במפלתם נפוחים כמו נאדות, כמו אישה עברה, והיו עם אגג מלכם כדומן בתוך שדה, ואין להם קבורה" – תיאור ראשוני של שדה קטל בצורה זוועתית ומבחילה, במין מבט -על, כאילו עין ניטרלית מתבוננת, מתארת תוך שימוש במטפוריקה רבגונית כדי שהקהל ירגיש את המראה ויחוש את גודל הניצחון דרך הזוועה: ראשים של גבירים (קצינים) באדמה (שכובים על בטנם כשהפרצוף "אוכל "חול, או ראשים כרותים שפזורים על פני הקרקע, או…) המזכירים תאנים זולות (בגרה: חלק העשרים בשקל כסף) רקובות וזרוקות על פני האדמה; גוויות של שרים נפוחים כמו נאדות מים או בטנים של נשים בהריון – גווייה מסריחה ששוכבת בשדה פתוח בימים חמים מתנפחת מגזים וגורמת בחילה נוראית. מדוע המראות האלה מזכירים לנגיד בטן הרה, סמל היופי האנושי? אין לי הסבר, פרט אולי לתחושת זוועה מועצמת עד אבסורד (עוד נחזור לדימויי נשים בהקשר הזה); המוות בשדה הקטל אינו מבחין במעמדות, עבד ומלך חד הם; כל הגוויות כולל של קצין ומלך מתוארות כזבל, כצואה, כדומן שהרי זבל בשדה אין אוספים כי הוא משמש כדשן; "ואין לו קבורה" – אין השפלה וביזיון יותר גדול, בכל התרבויות והדתות האנושיות בהיסטוריה, עד ימינו אלה, מאשר אי-קבורה של מתים-חללים של אנשים, לא כל שכן לוחמים. מאידך, על פי מקורות היסטוריים, היה מקובל שבתום הקרב, וללא קשר לתוצאות, שני הצדדים מפנים את המתים לקבורה על פי הטקס ואת הפצועים לטיפול (מעין 'אמנת ג'נבה' דאז). מכאן ברור שהתיאור הוא אותנטי לזמן שמיד אחרי הקרב, כי בהמשך שדה הקטל היה מפונה. בתים 114-107 – "עזבנום בערבה לצבועים… ותניח לגוריה כפירה" – לפנינו קטע ארוך (מפאת אורכו לא צוטט במלואו), אחד מקטעי השירה הקיצוניים ומעוררי -הקבס בשירת המלחמה של הנגיד. "עזבנום" – הלשון היא "אנחנו", והשאלה הנשאלת: האם מדובר ביוזמת המצביא, המלך או שניהם, או על פי דרישת ההמון, או כי כך היה מקובל בימים ההם? האם מדובר בכוונה מראש או היגררות ולית-ברירה? זה בוודאי לא נקמה יהודית חז"לית ואין ביטחון שזו נקמה מוסלמית מקובלת, ובכל זאת, לפנינו תיאור פגאני-פרימיטיבי נורא של חיות שונות ומשונות (שלחלקן אין כל קשר לספרד או למדבר הערבי) – הזוללות גוויות אדם בשדה הקטל לעין השמש. הרשימה הזואולוגית מדהימה: צבועים, תנינים, נמרים, חזירים, עיטים, אריות, זאבים ויענים. כמו כן, שימוש בוטה בנקבות וילדיהן כחלק מתמונת הזלילה: חזירה, בת שעירה, כפירה, גורים ונינים; הקטע רווי דם ובשר טריים בליווי אש ועשן שלאחר הקרב; שימוש בוטה ב"חזירה זוללת", חיה אסורה ביהדות ובאסלאם גם יחד – שיא של השפלה וביזוי האויב המת. האם הקטע הזה הוא יותר אסלאמי או יותר יהודי? האם דעתו של הנגיד השתבשה או הותאמה ואולי מדובר במטפוריקה שירית עזה ופנטסטית השואבת ממקורות תנכ"יים (חלק מהחיות שבשירים, מתוארות בהקשרים שונים בסיפורי הבריאה והתנ"ך). בתים 127-124 – "תפשתיו והביאותיו בחבלי לבית סוהר, ושמתיו במגרה, וראיתי באויבי תאוותי, ונקמתי בנפשו הארורה. וכאשר בתעודה החזקתי – וטוב לי סחרה מכל סחורה – כמו כן נהרג הרג נבלים בליל שמחת תעודה יקרה" – הקטע עוסק בהתנהגות הרמטכ"ל כלפי שבוי חשוב (בנו-עבאס, המשנה למלך אלמריה). הפעם הכתוב מדבר בלשון "אני" (למרות שסביר להניח שהכול בוצע על ידי חיילים וקצינים זוטרים שקיבלו פקודה ישירה מהמצביא); הרבה רגשות של תאוות נקם; והעיקר: תיאור של הוצאה להורג ללא משפט ("הרג נבלים" – לא מדובר במוות מכובד של לוחם בכיר אלא בצורת המתה משפילה שלא מתוארת בפירוט), דווקא ביום שמחת תורה ("תעודה"), דהיינו, הקהילה היהודית מאחורי שהרי הצלתיה מפוגרום! כי במקרה ההיסטורי הספציפי הזה עילת המלחמה הייתה אנטי-יהודיות מובהקת. ולראייה נוספת, בבתים 149-145, דורש הנגיד הכרזת 'יום פורים' נוסף (ציון תאריך היסטורי על ידי קביעתו בלוח השנה של חגי ישראל), והודעה לכל באי העולם היהודי דאז ("אפריקה, צען, פומבדיתא וסורא" – צפון אפריקה, מצרים ומסופוטמיה), ובבתים 142-137 – נדרש הקהל לשיר לכבוד הנגיד… ולסיכום, חטא הגאווה נודף בשיר הזה והשמחה אינה צנועה אלא שמחה לאיד. בנוסף לכך, ההתנהגות אל השבוי (פשוט או מצביא) אינה בדיוק לפי הכללים – גם לא של אז (לא נוכל להיכנס כאן לדיון בסוגייה זו, ראו במקורות ההיסטוריים).
שיר ד', "הלי תעש", עמ' 26-16: בית 38 – "ושבנו אחרי הכות ושרוף וידנו מלאות בשללים" – משפט פשוט שמסכם יום קרב: כוחותינו חזרו בשלום לבסיסם אחרי ששרפו הכול (אדמה חרוכה), ובעיקר המון שלל – זהו דפוס מקובל באותה התקופה ומופיע בחלק ניכר משירי הניצחון – שילוב של הרס ומוות עם ביזת רכוש וציוד. בתים 86-79 – "וראיתי מכבדים אסורים… וראשיהם בעפר כגללים" – מדובר בקטע ארוך (לכן לא מצוטט במלואו) בו בולט שוב ההבדל בשימוש בין "אנחנו" לבין "אני": כשמדובר בביצוע משימה זה "אנחנו" ("רדפנום", "הפלנו"), כאשר מדובר בהתבוננות וחשיבה זה "אני" ("וראיתי", "ונלאתי"). בקטע עצמו מדובר בעיקר בהתעללות בגוויות קצינים, הפעם ללא מעורבות חיות. יתר רובו של השיר עוסק בתהילה לאלוהים שמצילנו מידם (שהרי אנו ואני שליחיו בלבד), ומסתיים בשמחה לאיד בגוון יהודי: בתים 131-130 – "אנחנו נעשה סוכות בשמחה והמה מכלימתם אבלים, אנחנו נענה הלל בחדווה, והם עונים דבר קינים ואולים" – כאילו מדובר בניצחון של יהודים על מוסלמים ולא של מוסלמים על מוסלמים (האם המלך בדיס ראה את השירים?).
שיר ז', "שעה מני", עמ' 34-31, בתים 34-27: "מצאנום… וחללנום… ותמו כל לבד תשעה אנשים אשר נסו והוא עמם עשירי, ובקש עד אשר הובל כמו שי וכתשורה אלי מלכי בתשרי" – בשיר הזה , תיאור שדה הקטל הוא אנמי בהשוואה לקודמיו, פרט לשתי נקודות בולטות הראויות לציון: הראשונה, המרדף העיקש עד האיש האחרון (נשארו בסך הכול, תשעה חיילי אויב והעשירי הוא השר החשוב – בז'רגון הצבאי, יש כאן נחישות ודבקות לוהטים במילוי המשימה). השנייה, השבוי החשוב שמובא כמתנה למלך… תוך ציון העובדה שזה בחודש תשרי, חודש חגים וקדושה ליהודים – עדות לתערובת אקלקטית של צבאיות, גינונים מוסלמיים ודבקות יהודית.
שיר ט', "לבבי בקרבי חם", עמ' 38-35, בתים 27-25: "ושמנו אדמה מדמיהם מצבעת, וארץ בפגרי רוזניהם מבקעת, תהלך – ותרמוס רגלך גוו וגולגולת, ועל אוזנך נפש חללים משוועת, ונוטר ומתנקם ועמוס מלקוח – ואונק בחבורה מריקה ונובעת" – וריאציה נוספת על תיאור שדה קטל: אתה מהלך על פני אדמה רוויה בדם ועל משטח של גופות וגולגולות, אוזנך שומעת קולות של פצועים שפצעיהם נוטפים מוגלה, בעוד אתה עמוס בשלל… מסתבר שהטיפול בפצועים של האויב היה אפסי.
שיר כד', "מתי שכל", עמ' 79-74, בתים 59-44: "ומהרנו וכתבנו בעורם… יצוקי דם לחיק רכב וזונות? ואיך הנחת אישי הקצינות, ובמה שבת אל נשים קצינות? אנחנו העברנו את בניהם, כמו צאן, על ידי מונים ומונות ובטלנו מנשיהם, היום נכרך, שאר וכסות ועונות, והתגלו, בהתגלות קלונך וערוותך, בנות כבר לבנות, וכל אחת בביתה תבך, עלי בן ועל בעל, לבד, מאין שכנות, למען כי בבית זאת יש כאיד זאת, ועל ככה לבד, תשא בקינות" – זה אחד הקטעים היותר חשובים וגם היותר מגדריים ב'משנתו' הצבאית של הנגיד. רובו של הקטע עוסק במה שקורה למשפחות של חיילי וקציני האויב, ילדים ונשים, אחרי שוך הקרבות כאשר הן נותרות אלמנות (ויתומים) בוכיות. אין תחושות של רחמים ואמפתיה, אלא תיאור מתרונן על מצבן העגום. כמו כן, מוזכרת כאן בפעם יחידה, העובדה שהיו זונות במחנה האויב (אין ספק שגם במחנהו של הנגיד היו, שהרי אז זונות, רוכלים וסוחרים הלכו אחרי הצבאות כמעין צורך לוגיסטי). כאשר זוכרים את יחסו של הנגיד לבני משפחתו שלו (ואולי גם למשפחות צבאו; ראו בהמשך בשירים על בניו ומחלותיהם…), הניגודיות הזאת בולטת וצורמת (על כך בהמשך).
מעניין לציין העדר מוזר של שלוש נקודות בשירי הנגיד בהקשר הזה (בפסקה הקודמת): אין בשיריו התייחסות לאשתו אלא רק לבניו (בשירים שאינם שירי מחמה יש התייחסות רבה לאחיו ולחבריו); אין סיפורים על אונס והתעללות פיזית בנשים אחרי הכיבושים (למרות שמתוארת מדיניות של אדמה חרוכה בכמה מקומות, כולל אפילו בשיר הזה, כד', בתים 68-65); כמעט ואין עדויות על היחס לחללים ופצועים של הצבא שלו?! בשיר לא', "האעצר נחלי עיני", עמ' 108-103, בתים 31-25, יש חזרה אל הנושא הנשי: חוץ ממחזור של דם, בשר וחיות זוללות (הפעם נשרים), בולט הסיפור על האישה – "בואו נבכה נשיכם דם, ונגדירה תוך אוהליכם ממורטה ונקרחה" – אנו נהנה לראות את נשי חללי האויב מורטות שערן מצער ומתקרחות, מעין התעללות מגדרית לשמה. יש לזכור שבתרבות האסלאם דאז וגם ביהדות ובנצרות של אז, האישה היא רכושו של הבעל וסמל לכבודו, ומכאן החשיבה של הפגיעה בה או הגנה עליה. בשירים כה' ו- כו' ("בליבי חם", עמ' 85-80; "חיים בלא ריש", עמ' 88-85) מופיעים תיאורים חוזרים של חיות זוללות גוויות תוך הרחבה ניכרת של הרשימה הזואולוגית: איות, דיות, ארבה, ועוד. בשיר כה', בתים 43-40, מופיע רפרטואר של פצעי קרב, אך ללא אזכור של טיפול, אלא כחלק מתיאורי הזוועה והנקם: "לשחת בשרם… כוויות… חבורות… רקמות… ומחצים עלי עורם גזרים". יש, אם כן, בשירי הנגיד שפע של פצעים פיזיים ומנטליים אך ללא פירוט של טיפול, פרט לפצעי ומחלות הנגיד ובני משחתו שזוכים לטיפול רפואי אמיתי ובעיקר לצרי מידי האל.
שיר טו', "(מרתיה, קינה), גלי מעלי ראשי", עמ' 51-50: זהו שיר משפחה-מחלה-מוות שלכאורה אינו קשור לשירת מלחמה. באקדמה לשיר כותב הבן: "ומתה אחותי אחרי קומי מהשחין, והוא צמח זה הנזכר, והמלחמה חזקה, וכתב אלי ממקום המלחמה" – ציון שני אירועים משפחתיים אינטימיים קשים: מחלה קשה של הבן ומוות פתאומי של הבת – שניהם מתרחשים רחוק משדה הקרב והאב לא יכול להתפנות כי הוא מצביא שטח אמיתי שאינו עוזב באמצע מערכה קשה, ובכל זאת הוא 'נזכר' ומוצא זמן לכתוב משם, בבחינת מוטב זה מלא-כלום, מה עוד שהמכתב הוא מעין כתב אבלות-קינה מאוחרת. בבתים 10-1 מופיע תיאור קורע לב של האב המתאבל על מות בתו בתוך מהלך הקרב, מעין 'שבעה' בשלט רחוק. משפט המפתח של הפואנטה האנושית המרתקת שמתגלה בשיר, הוא בית 17: " – סור יגון מתים ויפוג – ותוגות מות אחים בלב לעד תקועות ומחות" – זאת הפעם היחידה שאיש הצבא הקשוח הזה מבצע השוואה אנושית אכזרית בין מוות של פקודים בקרב , למוות של בני משפחה (בת ואחות)! מוות של חייל או קצין בשדה המערכה משתכח עם הזמן, בעוד שמוות של אחות ובת (אדגיש: בן משפחה מקרבה ראשונה שמת הרחק משדה הקרב, אבל, אתה האב, עקב היותך איש צבא לא יכול להגיע, לעזור, לנחם ולהתאבל), נשאר חרוט וצרוב לנצח. בכל זאת, הפקודים שלך הם זרים (רובם חיילים מקצועיים, שכירי חרב, שהמוות הוא מטה לחמם מתוך רצון, בחירה ומקצוענות), ולכן נשכחים למרות ה"רעות" [מושג מודרני שקיים בצבאות של מתנדבים או מנודבים במשטרים דמוקרטיים], מה עוד, שיש שפע מלחמות בעתיד הקרוב., וזאת בשונה מבני משפחה קרובים שזכרם חי לעד. ההשוואה בין שיר זה לשירים שנותחו ועוסקים בחללי האויב ומשפחותיהם (ומעט בחללים ופצועים של הצבא שלך) – הוא הרבה יותר מצורם! אולם היא ממחישה דווקא את הצבאיות של הנגיד כי כך מצופה מאיש חרב מקצועי בניגוד לאיש רוח ועט.
אסיים את הדיון בקריטריונים אלה ובכלל, בהשוואה בין ארבעת הקטעים הפילוסופיים-צבאיים-מדיניים- חברתיים שמסכמים את ה'משנה' הצבאית של הנגיד בתוך תרבות האסלאם בה חי ופעל: (1) שיר יח', "שמואל קדמה", עמ' 59, בתים 34-31: אותו ניתחנו באחד הפסקאות הקודמות וקראנו לו 'מניפסט חינוכי-צבאי-מדיני'; (2) שיר ז', "שעה מני", עמ' 31, בתים 11-9: "ושח: מה לך ולקרבות? עניתיו: כבר נגזר מקום מותי וקברי, והאל המבשר לי עלי יד שרפיו בחלום, יהיה בעזרי. ואם אמק, בחטאתי – הלי יד? יבואני אשר נכתב בספרי!"; (3) שיר כב', "זכר, ליבי , בטוב", עמ' 87, בתים 9-7: "ומי ידע אשר נכתב בספרי, בערכי מלחמות חיל וצבא? ומי ידע, ברוצי אל קרבות בכל שנה, המיתתי קרובה? ואם אלך בלא צידה, בדרך רחוקה עד מאוד, אנא אני בא…" (בהמשך, כמובן, מופיעה האמונה באל כתשובה לכל); (4) שיר יג', "אהלל אשר", עמ' 45, בתים 11-10: "בשלוש באיד, אבטח ואשענה: תפילה אקדם יום קרב-ראשונה, ושיר לאשר לי יעשה-אחרונה [שנייה], ולבב אשר ישחק לקול הרינה" – ההשוואה תוך חיבור של ארבעת הקטעים האלה יוצרת תמונת פאזל שלמה של משנתו הצבאית-מוסלמית בלבוש היהודי הייחודי. בכל הקטעים האלה עולה שאלת הצבאיות של הנגיד שהרי הוא נשאל חזור ושאול, מה לו ולמלחמות? התשובה היא די ברורה: לפי (1) ו-(4), העצה פשוטה: היה מקצועי, אמיץ, נאמן ופעל ללא הרף למען המלך ודרכו למען היהודים; ועל פי (2) ו-(3), הרי "הכול צפוי והרשות נתונה", וזה מתחבר היטב לפטליזם של הלוחם הערבי שגורם לו לאומץ לב לא נורמלי, תעוזה ואי-פחד עד כדי בוז למוות (ראו במקורות). ובמילים אחרות, דווקא כדי להתמודד עם הגורל היהודי, דרך עצמו, רצוי, חשוב והכרחי להיכנס לראש המוסלמי ולהיות איש צבא ומדינה ברמה המקצועית הכי גבוהה (הרשות נתונה: בחירה חופשית ומושכלת), ולסמוך על האל היהודי (הכול צפוי) שהבחירה תתקבל בברכה.
***
אחרית דבר:
המאמר הנוכחי הוא תמצית של סמינריון מחקרי בן כמאה עמוד שנכתב בסיום התואר הראשון במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב לפני מספר שנים. מטבע הדברים, ההשמטה העיקרית היא של סקירה היסטוריוגרפית של הצבאיות בתור הזהב של היהדות בספרד המוסלמית במאות הראשונות של האלף השני אחרי הספירה – תקופה שבה התבלטה דמותו הייחודית והחד-פעמית של שמואל הנגיד, הרמטכ"ל היהודי של ממלכת גרנדה.
ניתוח שירת המלחמה של שמואל הנגיד מזווית ראייה צבאית לאחר הסרת "הלבוש היהודי" והשמה הצידה של הסגנון הספרותי (קצידה מלחמתית רוויית מטפוריקה והרמזים תנ"כיים), מעלה לפני השטח כמה מסקנות: הנגיד הוא מנהיג יהודי שראה את עיקר תפקידו בשירות לקהילתו, כלומר, הוא חייב לשמור על הקהילה היהודית בגרנדה, הקהילות היהודיות בספרד המוסלמית ואפילו הקהילות ברחבי הגלויות היהודיות, מפני התנכלויות 'אנטישמיות' – פיזית ורוחנית, פיזית היא הצבאיות ורוחנית היא הכתיבה התורנית לצורותיה. לכן הוא העדיף להגיע לעמדות מפתח והשפעה הגבוהות ביותר – וזיר ורמטכ"ל. כדי להצליח במשימה הוא חייב היה להיות מעולה ומקצוען בכל היכולות ושטחי העשייה. לשם כך, הוא מקריב את עצמו ומשפחתו והופך לאיש-חרב אמיתי, כלומר, במקום להצניע את היהודי הגלותי שבו ולהיות סתם יועץ סתרים ואיש כספים, כפי שהיה מקובל, הוא דווקא החליט להציב עצמו בקדמת הבמה, למרות הסיכונים ומשיכת האש, אבל תמורת יכולת הגנה גבוהה ומשמעותית על הקהילה.
אין ספק שפירוט הנתונים הצבאיים מתוך שירתו הייחודית, מלמד שלפנינו איש צבא אמיתי להלכה ולמעשה, כזה שהיה עד ראייה ועד מבצע למלחמות במשך קרוב לעשרים שנים! אוסף הנתונים שהובא כאן אינו מאפשר להגיע למסקנה שהיה גנרל-דמה או פיקציה סיפורית. יותר מכך, על פי הקריטריונים הצבאיים שזוקקו לעיל מתוך שירתו והאקדמות, נראה שהנגיד היה 'יותר צדיק מהאפיפיור' ועבר תהליך 'אסלאמיזציה' תרבותי-צבאי-סוציולוגי, ונראה שאף נהנה והתגאה בנאמנות למלכו ובבוז לאויביו שמגיעה לידי ביטוי קיצוני בתיאורי הזוועה של שדות הקטל שאין להם במה להתבייש בהשוואה לשירת הגיבורים הערבית (ראו במקורות, לוין). מאידך, על פי הפילוסופיה הצבאית-מדינית שלו, ברור לחלוטין שמדובר באיש צבא 'בשל, מנוסה, זקן ושבע קרבות' שמי כמוהו יודע ש'מלחמה זה לא פיקניק', יש גם כישלונות, אכזבות ומוות, ותשלום כבד בהקרבת המשפחה על מזבח בממלכה (לא יכול להתאבל על בתו או לטפל במחלת בנו…) – הכול למען הקהילה ודרך הנס האלוהי היהודי – הרי הוא כמו דוד המלך! לפיכך ההשוואה שמבצעים החוקרים בין שירת המלחמה של הנגיד לשירת המלחמה הערבית היא מובנת מאליה ולא דורשת אפילו הסבר שהרי זה חלק ממשנה סדורה והתאמה לתקופה.
ניתן למצוא עדות לאמיתות ומקוריות שירת המלחמה של הנגיד משני אנשי-עט יהודים מאוחרים המשתמשים בשיר "אלוה עז" (אולי שיר המלחמה הטוב, המבריק והמקורי ביותר של הנגיד) לצרכים שונים, ללא פקפוק בצבאיות שלו (ראו במקורות, אלחריזי; 'זקן ההוד') – דווקא זה מעיד על האותנטיות של צבאיות שירת הנגיד בבחינת מקור היסטורי ראשוני ואמין.
העובדה שהמשורר הישראלי יהודה עמיחי, בן דור המדינה, משתמש בשירת המלחמה של הנגיד בהקשרה הצבאי-יהודי, מעידה על ההכרה בצבאיות של (ראו במקורות, רוזן; כאן לא נוכל להרחיב בנושא מפאת קוצר המקום].
אם כן, אין אנו יודעים ולכן אין תשובה משמעותית, כיצד הפך הנגיד לאיש צבא מקצועי ורמטכ"ל-שטח ענק, אבל אין לנו ספק בצבאיות האותנטית שלו, דרך שירת המלחמה האישית שלו ועל אף הפירות הדלים של הסקירה ההיסטורית.
מקורות:
דיואן שמואל הנגיד, בן תהלים, מהדורת דב ירדן, הוצ' הברו יוניון קולג' פרס/ירושלים, 1966, פרק המבוא: עמ' ה'-לו'; שירי המלחמה (א'-מא'), עמ' 145-1.
Penslar D.J.: "Jews and the Military – A History", Princeton University Press, 2013.
לוין, ישראל. שמואל הנגיד חייו ושירתו, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1973.
לוין ישראל. "שירי המלחמה של שמואל הנגיד, על רקע שירת הגיבורים הערבית העתיקה", הספרות, כרך א', מס' 2, קיץ 1968, עמ' 367-343.
אבן-ח'לדון. "פרק 37 בחלק השלישי: מלחמות ושיטות-הלוחמה השונות של האומות", אקדמות למדע ההיסטוריה ('מקדמה'), תרגם מערבית והוסיף מבוא והערות עמנואל קופלביץ, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, 2002, עמ' 204-198.
E. Levi-Provencal:"Histoire de L'Espagne Musulmane", Vol. 3, Paris-Leyde, 1950-1953, pp. 127-151.
ר' שלמה בן יוסף הכהן, "פרק שמיני: המקדש והעיר בראי השיר; שיר תהילה לכבוד 'זקן ההוד' לרגל תבוסת הסלג'וקים בשערי פוסטאט בשנת 1077" (ספריית האוניברסיטה בקיימברידג'…), בתוך- יהושע פראוור (עורך), ספר ירושלים התקופה המוסלמית הקדומה 1099-638, הוצ' יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1987.
תחכמוני או מחברות הימן האזרחי מאת יהודה אלחריזי, מהדורת יוסף יהלום ונאויה קצומטה, הוצ' יד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, 2010, עמ' 160-153; עמ' 394-387.
רוזן טובה. "כמו בשיר של שמואל הנגיד – בין שמואל הנגיד ליהודה עמיחי", מחקרי ירושלים בספרות עברית, טו', 1995, עמ' 106-83.