החששינים הביטו בדאגה בזרם הגובר של עולים לרגל, ולרגע עלה בהם החשש שמא איבדו את טרפם. אך גביהם הרחבים של שני האבירים, סטפן ויורגן, התנוססו לפניהם כצמד מגדלורים בים האנושי. הסרצינים חשו עייפות, אך בזוּ לחולשות גופניות. באדר א־נור כבר נזף בהם על כישלון משימתם הקודמת ליד השער הוונציאני בעכו, והם ידעו שאסור להם להסתכן בכישלון נוסף. לא שבעים הבתולות ימתינו להם בגן עדן, אלא שבעים זאבים טורפים יכרסמו את בשרם ביער הסמוך.

הנזיר, האבירים ודמות אדם רפויה, שכנראה סבלה ממחלה כלשהי, עצרו לצד הדרך ושוחחו ביניהם. החששינים המתינו לצעדם הבא. כשפנו אל שאטו פלרין, הניחו הסרצינים שהנעקבים יוכלו למצוא שם מחסה ללילה. זאת ההזדמנות לה ציפו. הם המשיכו עוד זמן מה, ואז סטו מהדרך והסתתרו בחורשת אורנים, לא רחוק מהמצודה. הים היה קרוב, וניתן היה לשמוע את שאון הגלים המתנפצים על סלעי החוף. הם קשרו את הסוסים והתיישבו תחת עץ למנוחה ותכנון המשימה שלפניהם.

עם רדת הלילה, חזרו החששינים על עקבותיהם ונכנסו אל העיירה הסמוכה למצודה, הפקידו את סוסיהם בידי נער האורווה באחד הפונדקים, משאירים בידיו כמה מטבעות ודרישה, שהסוסים יהיו מוכנים לעזיבה מיידית. לאחר מכן אספו את כלי נשקם ופנו אל השערים. הסמטאות רחשו אנשים. הם התגנבו לאורך קירות הבתים, עד שעצרו מול החומה החיצונית. שלושה מגדלים שמרו על החומה, ובכל מגדל היה שער.

רק שער אחד, כפול דלתות, היה עדיין פתוח, והשומרים היו עסוקים בהכנות אחרונות לסגירתו. צעקות נישאו למרחקים ברוח הים. צליינים מאחרים, שעוד קיוו למצוא מקלט בין חומות המצודה, עוכבו על ידי החיילים לפני החפיר ונשלחו חזרה אל העיירה. החששינים עקבו בעניין אחר הנעשה, תרים אחר נקודת תורפה. הגשר התלוי מעל החפיר התחיל להתרומם בחריקות צורמות, ואז נתקע.

"מה קרה?" צעק מפקד המשמר, ונענה שמדובר בתקלה. השומרים התרוצצו סביב, מנסים לתקן את הטעון תיקון, והחששינים הבינו שההזדמנות שלהם הגיעה. שני חיילים במעילים לבנים ובקסדות מחודדות נזעקו מבין סמטאות העיירה אל השער כדי לסייע. ההתקפה היתה מהירה כברק. החיילים המופתעים אפילו לא התנגדו. הסרצינים הניפו את פגיונותיהם ונעצו אותם עמוק בגופם של החיילים, נזהרים שלא להכתים את המעילים הלבנים.

הם גררו את הגופות אל קצה החפיר וזרקו אותן אל מימיו. אחרי שהניחו על כתפיהם את מעיליהם של הנרצחים וחבשו את קסדותיהם, פתחו בריצה אל עבר הגשר התקוע. במהומה שהשתררה איש לא התייחס לשני החיילים, שמיהרו אל עבר מתחם המצודה. הם לא עצרו גם כאשר נשמעו מאחוריהם צהלות שמחה על השרשרת ששבה לחרוק כתיקונה, והניפה אל על את הגשר התלוי.

***

אחרי שחבריו למסע שקעו בשינה, יצא יורגן אל החצר ונעמד ליד הדלת באכסדרת העמודים. חרבו השלופה היתה מונחת בצליבה על חזהו. החושך והשקט מסביב הרגיעו את עצביו המתוחים. את השקט הפרו מדי פעם צווחות של ציפור לילה.

אחרי זמן מה הרגיש לאות מלטפת ברוך את שריריו הכבדים. העייפות והמתח של ליל אמש התחילו לתת גם בו את אותותיהם. הוא נשען אל הקיר, מרפה את שריריו, עוצם מדי פעם את עיניו, אפילו מתנמנם בעמידה. אבל הוא היה חייל מקצועי, ולא הניח לעייפות להכריע אותו. כדי לא להירדם התחיל לסייר לאורך המסדרון, סופר בקול רם עשרים צעדים הלוך ואז עשרים צעדים חזור.

תוך כדי הליכה הביט בנוף שלפניו. מגדל המצודה היתמר לא הרחק ממנו. ראשו של המבנה האימתני נבלע בשמים השחורים. במתחם שליד המגדל בערו מדורות, שצבעו את הקירות בגוון ארגמן כדם. משמר חיילים עבר ליד החומה ההיקפית ונעלם במעמקי המצודה. הים הסתתר בחשכה ורק רחש הגלים הזכיר ליורגן את קיומו הסמוך. מעליו נפרש ים של כוכבים, בוהקים ונוצצים, קרובים ורחוקים, גדולים וקטנים. מחשבה עברה בו, לו רק יכול היה לגעת בהם. הוא נשם עמוקות את הריח המלוח של הים, בתקווה להרחיק מראשו רעיונות מוזרים. הזמן חלף לאטו. סיור החיילים הופיע שוב, ושוב נעלם. הוא ניסה לזמזם שיר כלשהו אך לא הצליח להיזכר בשום מנגינה. במקום זאת עלה על שפתיו משפט ששמע פעם בדרשה מפי כומר כפרי: "אני ערום באפלה. אני ערום באפלה."

על אף ניסיונו הרב, הוא לא ראה אותם מגיחים מתוך החשכה. שתי צלליות שחורות זינקו מגג האכסדרה. נחיתתם על הקרקע היתה שקטה וגמישה, כמו חתולי רחוב, וכנפי גלימותיהם השמיעו רשרוש חרישי כשל כנפי עטלפים. בתחילה חשב יורגן שאלה רק רוחות רפאים, פרי דמיונו, אך נעיצת הפגיון ברגלו הבהירה לו שרוחות אלה הגיעו במטרה להורגו. הוא חרק שיניים. הכאב הזדחל לאטו לאורך עמוד השדרה שלו. הוא נסוג לאחור בצליעה. רגע לפני שהרים את חרבו, חלף בראשו פסוק 18 מפרק י' מתוך הבשורה על פי לוקס: "רָאִיתִי אֶת הַשָּׂטָן נֹפֵל כַּבָּרָק מִן הַשָּׁמַיִם." העייפות נעלמה כלא היתה.

בקושי הדף את החרבות המעוקלות שהמשיכו לנחות עליו, התקפה אחר התקפה, ואף הצליח לפגוע קשה באחד התוקפים. הרוצח נפל ארצה, זועק בכאב, ידו המחזיקה בחרב נקטעה ונפלה על הקרקע, עדיין מפרפרת. מבוע של דם פרץ מן הפצע הפתוח. בגדיו של יורגן נצבעו באדום והוא מיהר להתרחק. הפצוע חסר היד ניסה לעצור את זרימת הדם, אך כשהבין שלא יצליח בכך, תפס את החרב בידו הבריאה וביקש לחזור לקרב אלא שנתקף סחרחורת שמנעה ממנו להתרומם. הוא איבד דם רב וכוחו לא עמד לו.

חברו ראה את פציעתו הקטלנית של שותפו והתמלא זעם. חרבו שרקה באוויר כמו רוח סופה. האביר הגרמני מצדו פתח במתקפה, גורם ליריבו לסגת ובכך מרחיק אותו מהחדר בו שהו חבריו. ואולם התוקף בשחור לא נכנע. הוא שוב לקח יוזמה ואחרי כל התקפה הרגיש יורגן איך תש כוחו, כאילו ברזל מלובן לופת את שריריו. הוא ידע שלא יחזיק מעמד עוד זמן רב. פצעיו המדממים שאבו את כוחותיו. יריבו הרגיש בכך והגביר את התקפותיו, מניף את החרב ללא הרף כמי שכורת גזע עץ ישן. ואכן, המכה הגורלית לא איחרה לבוא. חוד החרב ננעץ בבטנו של יורגן, שפלט זעקה ונפל על ברכיו. חרבו נשרה על האדמה. ידו לחצה על הפצע הפעור, מנסה לשווא לעצור את זרם הדם. הוא נשא את עיניו מעלה אל יריבו, ממתין למכה האחרונה, יודע שזאת תהיה עריפת ראשו. הוא עצם את עיניו. לא היה בו פחד. אלה היו החיים שבחר בהם וזה היה סופם. הוא המתין.

שליח השטן לא מיהר, נהנה לקחת את חייו של הכופר. לאט לאט הרים את חרבו מעלה מעלה, אל מעל ראשו, מוכן להנחית את המהלומה ולכרות את ראשו של הנוצרי. חיוך של סיפוק התפשט על פניו. מבטו ירד אל הראש הכנוע ושערותיו השחורות, המתנפנפות קלות ברוח. בעוד רגע יתגלגל הראש בעפר. אבל אז ירדו עיניו עוד לאורך גופו שלו וראו חוד ברזל של חרב מציץ מבטנו.

ברגע הראשון לא הבין מה קרה, אך אז פילח כאב חד את כל ישותו. הוא הספיק להסתובב לאחור ומבטו נתקל בנזיר, שהחזיר לו מבט בעיניים פעורות לרווחה. פניו היו לבנים כשל רוח רפאים. ללא מילים שלף הנזיר את החרב החדה ואז נעץ אותה שוב. החששין נפל, גופו מפרפר פרפורים אחרונים.

ברנארד עמד מעל גופת המת, רועד כולו. זו הפעם הראשונה שלקח על עצמו את תפקידו של האל ונטל חיי אדם. הוא הצטלב מספר פעמים. אז שמע את יורגן גונח מכאב. הוא מיהר להרים את ראשו בניסיון להקל על נשימתו, אך הגרמני איבד דם רב ועמד להתעלף. יורגן הביט בברנארד במבט אחרון, מודה לו בעיניו, ואז חייך. שפתיו המדממות לחשו, "פביאנה" וראשו נשמט לאחור. ברנארד הניח שברגעים אלו יורגן חשב על אמו, והדבר ריגש אותו עד דמעות.

הנזיר התרומם ומצא לידו את סטפן. האביר אדום הרעמה היה המום בראותו את גופת חברו, שהיה לו כאח. הוא כרע ברך מעל גופתו ועצם את עיניו הפעורות. ברנארד ביקש לומר מילה, אך מהחצר הפנימית נשמעו צעדיהם של השומרים וקול קרקוש שריונות.

הם נסוגו לחדר, שם ישב פביו במיטתו. ברנארד שם לב לנשיפותיו השרקניות של חברו, וחשד כבד התגנב ללבו. הוא כבר נתקל בתופעה, כאשר עזר לטפל בחולים במנזר אברבאך. הוא רצה להעיר לו על כך אך נאלץ לבלום את פיו, שכן השומרים עצרו לא הרחק בחוץ ופתחו בדין ודברים שמהר מאוד התפתח לוויכוח סוער, שבסופו המשיכו בדרכם.

פביו אחז בחרבו. סטפן, מלא חמה על שלא הספיק להתאבל על חברו, היה מוכן לזנק על החיילים ולנקום את מותו של יורגן. גם ברנארד, שבעקבות הקרב הרגיש את עצמו כלוחם מן המניין, החזיק בחרב, שהיתה מרוחה עדיין בדמו של החששין.

"איך אתה מרגיש?" שאל ברנארד את פביו בדאגה.

"מרגיש קצת יותר טוב. רק עייף." התקף של שיעול חזר ותקף אותו. ההתקף אומנם היה קצר והוא ניגב את פיו מליחה, אך המשיך להתנשם בכבדות. "המסע הזה עושה בי שמות."

סטפן יצא לסרוק את הסביבה כדי לוודא שאין בקרבת מקום עוד חורשי רעה. במהרה מצא את המתנקש השני, שוכב ללא רוח חיים בשלולית דם. ידו הקטועה היתה מרוחקת מהגופה. הוא משך את המסכה מעל ראשו של המת. פניו לא אמרו לו דבר, להוציא העובדה שהוא לא היה פרנקי. לא היה לו ספק, מדובר בסרצין. הרוצח הצליח לחדור אל בין חומותיה של המצודה המבוצרת, והיה חמוש במיטב כלי הנשק ומיומן באמנויות הלחימה — כל אלה הצביעו על היותו בן כת החששינים. לא אחת שמע סטפן סיפורים על אנשי הכת.

"חייבים להיפטר מהגופות," סטפן חזר להיות קר ומחושב. "עוד מעט יאיר השחר ואז לא נוכל להעלים אותם. ואם הסיורים ימצאו אותם, תהיה פה מהומה רבתי. ברנארד, בוא תעזור לי."

הגופות נגררו אל קצה החומה ונזרקו לים, שבלע אותן ללא עקבות. את יורגן מיהרו להכניס לחדרם, עטפו את גופתו בשמיכה והשכיבו אותה על המיטה.

"מה קרה שם? מה ראית בחוץ?" חקר סטפן את ברנארד.

"למרות העייפות לא הצלחתי להירדם," סיפר הנזיר. "באמצע הלילה שמעתי רעש בחוץ. לקחתי את החרב ויצאתי. ראיתי את יורגן, כולו עקוב מדם, נלחם בכוחותיו האחרונים. יריבו עמד עם הגב אלי, מניף את חרבו. לא היססתי לרגע ונעצתי את החרב בגופו. אבל הגעתי מאוחר מדי, לא הספקתי להציל אותו. לו הייתי יוצא קודם…"

סטפן כרע ברך ליד גופת חברו. הם הכירו שנים רבות ועברו ביחד הרפתקאות לאין ספור, נלחמו זה לצד זה ובילו במשותף את זמנם הפנוי. גם למסע הזה יצאו ביחד. ועכשיו! עכשיו נשאר לבדו. דמעות שקופות זלגו מעיניו. "נתראה בעולם הבא, ידידי."

"מה נעשה איתו?" שאלה פביאנה. "לא נוכל לקחת את הגופה איתנו, הלא כן?"

סטפן שתק כמה דקות.

"הוא נשאר כאן," אמר לבסוף. "אין לנו ברירה. נקווה שהטמפלרים יהיו מספיק הוגנים ויעבירו את גופתו למסדר הטבטוני, שם יזכה לכבוד הראוי לו."

עוד רגע של שתיקה ואז הוסיף, "אנחנו עוזבים מיד עם פתיחת השערים. אויבינו גילו את מקומנו. חייבים להתרחק מהמקום הארור הזה."

את השעות עד לזריחה העבירו החברים ליד גופתו של יורגן. ברנארד, למרות שלא היה באמת נזיר, מצא עצמו מתפלל ללא הפסקה לעילוי נשמתו, קורא לכל הקדושים להדריך את הלוחם האמיץ בדרכו האחרונה אל גן עדן. מדי פעם הצטרף סטפן לתפילות. פביאנה שוב לא הרגישה בטוב והתכרבלה תחת השמיכה.

ברנארד ביקש לדעת מי היו התוקפים. סטפן סיפר בקצרה את כל הידוע לו על כת הרוצחים. "הם לא תוקפים ללא סיבה. מישהו שילם להם על כך. הם הגיעו לכאן במטרה אחת, להרוג אותנו. הם ידעו מי אנחנו וידעו שאנחנו כאן. מישהו מבקש מאוד את ראשינו."

"מי זה יכול להיות?" שאלה פביאנה בקול חלש. המרדף חסר הרחמים של מלאך המוות אחריהם, דיכא את רוחה.

"הפטריארך?" "אני בטוח בכך," התפרץ ברנארד. "האיש הזה חסר רחמים. הוא בוודאי רוצה במותי כי יצאתי מהעיר בלי רשותו ובכך הפכתי לאויבו. אני מצטער שנוכחותי מסכנת אתכם."

סטפן ופביאנה החליפו ביניהם מבט קצר. בהביטה בו חשבה, כמה הוא חמוד בתמימותו. את השעות האחרונות של הלילה העבירו בנמנום קל עד אשר חדרו קרני אור ראשונות מבעד לאשנב הצר. פביאנה הודיעה, בלשון זכר, שהבוקר הוא מרגיש בטוב, אך לא הזכירה את הכאב בחזה, שהטריד אותה עדיין.

"נקווה שנצליח לעזוב בלי שירגישו בנו," פילל סטפן.

הם אספו את חפציהם, מוכנים לצאת לדרך. פרידה אחרונה מחברם, מבט אחרון ודמעה אחרונה. כאשר פתחו את הדלת, עצרו המומים על הסף. דבר כזה לא ראו בחייהם. אובך כבד קיבל את פניהם. דייסה צהובה, סמיכה ובלתי חדירה לעין, עמדה באוויר. המגדל, החומה והחצר נעלמו בתוך ענן גרגירי החול.

"אלוהים נגלה בדרכים נסתרות," הצטלב ברנארד, מודה על הנס. "ההשגחה העליונה מובילה אותנו בדרך הנכונה." חבריו הסכימו איתו בלב שלם.

הם חמקו אל האורווה. הסייסים עדיין נמו את שנתם, שוכבים על ערמת חציר. הם הניחו את האוכפים על סוסיהם ויצאו לדרך, מובילים אחריהם גם את סוסו של יורגן. השער נפתח זה עתה, אך איש לא היה בעמדות. כל חיילי המשמר הסתתרו מפני סופת החול הכבדה בתוך מגדל השער.

השלושה חצו במהירות את סמטאות העיירה, השקועה בענן חול צהוב, ורק בהגיעם אל דרך הים, פג המתח במקצת. מעכשיו עמדה לפניהם משימה אחרת, לפלס את דרכם בתוך סופת החול והאבק.

***

טיגראן הארמני, שהגיע לעיירה בעקבות החששינים, ישב על המרפסת של אחד הפונדקים בעיירה, המשקיף על שערי המצודה. את הסרצינים שכירי החרב לא ראה יותר, לבטח חמקו בסמטאות האפלות. היעלמותם לא הדאיגה אותו. הוא האמין שברנארד וחבורתו מצאו מקלט בין חומות המצודה. לא היה בכוונתו להתאמץ ולפרוץ פנימה. הוא השאיר את העבודה למומחים בהתגנבות. לקראת סוף הלילה התיישב מול השערים והמתין לפתיחתם.

השמים השחורים החליפו גונם לאפור וענן דקיק הסתיר את הכוכבים. טיגראן הביט בשמים בדאגה. הוא לא ציפה לגשם של חול, שהתחיל לרדת וכיסה עד מהרה את הקרקע בשכבה עבה של אבק, כמו שלג צהוב. שאטו פלרין הלכה ונבלעה בתוך הדייסה הזהובה. למרות שהשחר עלה, בקושי הבחין בצלליות של הנכנסים והיוצאים בשערי המבצר.

יהיה זה בזבוז זמן לשבת כאן ולעקוב אחר צלליות של אנשים, חשב. הוא קילל את מזג האוויר של הארץ המקוללת הזו, קילל את מזלו, ובמיוחד קילל את ברנארד הנזיר. הוא קם ונאנח, יורק את החול שחדר אל פיו, ופנה להעיר את שני עוזריו. אין ברירה, חייבים להמשיך. הוא היה משוכנע שאם אויביו שרדו את הלילה, פניהם מועדות לירושלים.

הרחק דרומה משם, בעודם רוכבים לאורך החוף, חשה פביאנה בחולשה המתפשטת בכל גופה. כל שרצתה היה להתכרבל במיטה נוחה ולישון. מזג האוויר לא הקל עליה. היא הניחה ברדס על ראשה, ואת פניה כיסתה בצעיף כדי להקל על הנשימה, שגם ככה היתה קשה עליה. כל זה לא עזר, והחול הדקיק חדר לכל נקבי גופה. גם סטפן וברנארד השתדלו לצמצם את נוכחותם הפיסית והתכנסו בתוך גלימותיהם. בתוך ענן החול נראו השלושה כמו פרשים ללא ראשים.

** מתוך "הכתר הארמני", פרק 19: "שליחי השטן בשאטו פלרין", מיכאל דרור, הוצאת טוטם, 2017, עמ' 230-237.