בשעה ארבע אחרי הצהרים פסעתי מהתחנה המרכזית בירושלים, כשפני מועדות לעבר ביתי. בפתח המנהרה המובילה לבנייני האומה ראיתי אישה זקנה כבת שמונים, בהירת פנים, ראשה מכוסה בכובע שחור, יושבת על שרפרף נמוך, מתחתיה קרטון מעוך ועליו קערה שקופה עם מטבעות. 

התקרבתי לעברה וידי הושטה לעבר ארנקי לפשפש במטבעותיי. כאשר הנחתי מטבע ראיתי לפתע חייל שחרחר כבן עשרים, חובש כיפה סרוגה, נושא גיטרה על גופו לצד נשקו הקצר, שפנה לפתע אל הקבצנית המבוגרת:

"הייתי שמח לתת לך צדקה, אבל אין עלי פרוטה. מה אוכל לעשות למענך?"

הקבצנית נשאה את עיניה כלפיו בתמיהה כאומרת:

שים מטבע או תמשיך בדרכך, אבל מה פתאום אתה פונה אלי?!

עיניה סרקו את החייל הצעיר, שיכול היה להיות נכדה ואפילו נינה, והיא פצתה את פיה:

"מה אתה יכול לעשות למעני?!"

"אני יכול לשיר לך שיר!", אמר בעליצות, "איזה שיר תרצי שאשיר לך?"

עמדתי נדהם בעמדת הצופה. ראיתי כמה דברים מוזרים בימי חיי ואפילו התפרנסתי מהם מעט, ברוח וגם בחומר, אבל דבר כזה עדיין לא ראיתי: חייל עם גיטרה עומד לשיר לקבצנית זקנה. עיניי הקבצנית אורו והיא הכריזה:

"אני אוהבת את 'מעל פסגת הר הצופים' של יהורם גאון!"

לא יכולתי לזוז. זה מהשירים האהובים עלי. אבל מנין יודע בחור בן עשרים בימינו לשיר שיר עתיק יומין כזה?!

הבחור קד לכבוד הקבצנית, שלף את הגיטרה מנרתיקה השחור, חייך חיוך רחב והחל לפרוט ולשיר:

"מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים אֶשְׁתַּחֲוֶה לָךְ אַפַּיִם…"

קולו של הבחור היה כה ערב, עד שגרם לאנשים ונשים לעצור מדהרת יומם ולהתאסף מסביב.

חיוכה של הקבצנית גבר. היא הייתה מאושרת, כאילו שאיזה מלאך נגלה אליה בעיצומו של יום בודד, יום נוסף של פרוטות עלובות.

קהל רב החל להקיף את החייל המזמר. הוא עמד מול הזקנה שקמה ממקומה, ושר בעצימת עיניים: "אַלְפֵי דּוֹרוֹת חָלַמְתִּי עָלַיִךְ / לִרְאוֹת, לִזְכּוֹת בְּאוֹר פָּנַיִךְ…"

מעגל הצופים התרחב. עיניהם היו נעוצות בחייל ובקבצנית. זו הייתה תחושה מיוחדת במינה, פריצה נדירה מהמציאות האגואיסטית של מלחמת הקיום לעבר עולם אחדותי, עולם שבו אכפת לאדם מזולתו בלי שום תועלת עצמית. ענני שמיא התפזרו לכל עבר ופתחו מסך עליון. חשתי בקדושה עילאית.

"יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם", המשיך החייל לפרוט על הגיטרה, "מֵחָרְבוֹתַיִךְ אֶבְנֵךְ…"

לפתע החלה הקבצנית להתייפח. מעיניה זלגו דמעות שֹׁל אושר. החייל עצם את עיניו בדבקות וסיים את שירו: "יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם / אֲנִי לֹא אָזוּז מִפֹּה! יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, / יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ יָבוֹא!"

ראיתי בעיניי רוחי את ירושלים של מעלה מתאחדת עם ירושלים של מטה, ראיתי את המשיח גיבור החיל מעורר את השכינה המקומטת משיבה, המיואשת מאלפי שנות ציפייה, המושלכת לעפר.

בסיום השיר שוב קד החייל לפני הזקנה שהחיוך חזר לפניה והקהל החל להתפזר. שבתי לביתי כשאני שר את השיר בפאתוס משיחי, מתעלם לחלוטין מהעוברים והשבים התמהים.