על פי הלוח העברי, ניסן הוא החודש הראשון/ לכן  "שיר השירים" נקרא אז על כל לשון/ זוהי המגילה הראשונה שנקראת בפתח השנה/ היא מכניסה אלינו את האביב, מַבריחה מעלינו עֲננה./ המגילות בתנ"ך / מפוזרות על פני החגים, לִכשֶיִרווח: / יום תַ'בָּא , יום תַ'נָח.
רוּת- נקראת בשבועות, אֵיכה- בתשעה באב / קוהֶלת- בסוכּות, אסתר- בפוּרים, ממש חג שובָב.
על פי המסורת בקהילות ישראל (וזה מקובל מאוד על האוֹהבים הצעירים)/  בשַבּת חול המועד פסח קוראים "שיר השירים"./ נעים לַחבור אל המגילה הזאת, לקרוא את השירים הכְּתובים/ לחוש אווירה ארץ-ישראלית  וחיזור של זוג אוֹהבים./ מסע החיזור ביניהם מושך את לבנו- הוא רומנטי וחביב/ והוא מתרחש בעונת האביב./
כשחכמינו בימי המִשנה ערכו את התנ"ך כספר מקודש/ הם התלבטו: אם אפשר לכלול קובץ ארוטי ונרגש?/ היה ויכוח אם זה מתאים  לתנ"ך/ או לאירוע שירי אֶרוטיקה ושירי פלמ"ח./  אך הפירוש האלגורי הציל את המגילה/ ר' עקיבא קבע שהיא "קודש הקודשים" ושיר ידוע לתהילה/ הוא קבע שזו אהבה בין הקדוש ברוך הוא וּבין אומתו הדְווּיה/ ארוטיקה סמלית בלבד שהיא שיר הללויה.
  
שיר השירים מתרחש באביב
  
בבתי הכנסת קוראים מאז  בימי הפסח את "שיר השירים"/ 
כי העונה הרווחת במגילה היא עונת האביב וציוץ הציפורים.
"כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו" כך שרה השולמית/ וזה ממש אביבנו בעונתו החלומית. 
גם נאמר: "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו"/ וזה ממש מרַמֵז לָאביב, אביבֵנו./ עת הזמיר הגיע/ וזמן הפריחה מפציע.
מדובר בשירי רועים, שירי אהבה בוורוד וּבתכלת/ שמיוחסים למשורר הידוע,  שלמה המלך/ (שכתב את שיר השירים, משלי וקוהלת)./ מתוארת במגילה אהבה בין נערה מעין גדי, נערה רועָה/ ובין המלך שלמה ושירתו המופלאָה.
הנה פסוק אחד בלתי נשכַּח: /"משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בָּךְ"/ כך היא שרה לו מאוהבֶת/  "נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך", היא כותבֶת. / על פי הפירוש הפשוט,  מדמיינת הנערה/ את כניסתה לארמון המלך בירושלים, כשהוא שר לה שירָה/. אחרי שחלמה על נשיקות פיהו של המלך היא פונה אליו משתוקקת/ היא אומרת: "משכני אחריך - נרוצה", חושקת./
ברור שהמרחק הגיאוגרפי ביניהם הוא גדול/ היא בעין גדי והוא בירושלים, שַליט כל יכול/  היא בין הכְּרמים, שם את ענביהָ בָּצַר/ והוא רחוק עכשיו בין כותלי הארמון המבוצר. / אנו עדים לַחלומה של בת הכפר המתגעגעת בדמיונה לַמלך/ שאוּלַי כבר פגשה ואולי כבר טעמה מִנשיקות פִּיהוּ, כשטוותה בפלך.
   
שיר השירים לאהבה
  
"שיר השירים" מיוחד מכל ספרי המקרא/ באשר הוא שזור כולו דברי אהבה ושירה./ תיאורי אהבה מתרחשים בחיק הטבע/ הספר כתוב בניחוחות חשק עם הרבה צבע./ במקורו היה הספר מחרוזת של שירי חתונה ותשוקה/ והכלה מוצגת בו יפהפיה וחמקמקה/ היא ניחנה ביופי חיצוני, חמוקים מחוטבים וגם נפש יפָה/ הוא שר לה "שׂערךְ כעדר העִזים", והיא ממש נטרפה / מן המחמאות של המלך המאוהב/ שאומר לה "שדייך כשני עופרים", בהיותו על משכָּב./ כאב האהבה אותה חותךְ/ כשהוא שר לה "כפֶלח הרימון רקָתךְ"./ שירו הנלהב את לבה חורךְ: "כמגדל דויד צווארֵךְ".
גם היא אינה חוסכת ממנו מחמאות כשהוא זז: / "ראשו כתם פז"/ מתפעלת היא ממראהו המרגֵש:/ "לחייו כערוגות בושׂם, ידיו גלילי זהב, שוקיו עמודי שֵש"/- אין ספק זה מפגש חַם- אש./ סוער בה הדם, ולא רק שערה גולש...
  
כן, זו עונת האביב/ שִכְרון נעורים מסביב/ שִכְרון אהבה, סערת בשָׂרים ודמים/ והכול בתוך אווירת הכפר וניחוח הכרמים/ אנו רואים אותם בתוך גנים ומעיינות/ בתוך יערות, שם צבאים מדלגים אל איילות עדינות./ בתוך שלוות הכפר והפרחים המתעוררים/ אנו נחשפים לסערת אוהבים בתוך פריחה וציוץ ציפורים.
שירי האהבה והדימויים הם מתוך חיי הכפר/ בין פריחת עצי הלבנון ו'אפקט הפרפר'/ שיניהָ של האהובה הנערצה/ הם "כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה"./ היא –לעומת זאת- רואה את אהובה גיבור יפה, עֶלם פלאות/ "מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות".
היא נסערת, נעתקות מגרונה המילים:/ "דומה דודי לצבי או לעופר איילים"./  מתגעגעת שיגיע מן הארמון בירושלים:/יחבוק אותה בין גלים ושמים/  "עיניו כַּיונים על אפיקי מים".
  
 דימויים של כפר וטבע
  
היא תמיד משוררת בדימויים של כפר/  נערה מאוהבת, נכבשת אליו כְּמבצר/
מביטה בו מבטים עזים:/ "מראהו כלבנון", "בחור כארזים"./היא חלומית/  הוא קורא לה "שולמית", כי באה משוּלֵם (שוּנֵם)/ הוא מְנשקָהּ שוב ושוב וכמעט אינו נושם/ מביט בה לבו נכמר:/ "זאת קומתך דמתה לתמר"/ היא חושנית בעיניו, שולחת מבטים:/ "בטנך ערמת חיטים"/ הוא אומר, שוזר משפטים מעודנים:/ "שני שדייך כשני עפרים תאומי צבייה, הרועים בשושנים"./ אכן, אלה רגעים מרגשים לוהבים/ בחיי זוג האוהבים/ הם בשדה, או בטרקלין- / היא אומרת: "צרור המור דודי לי, בין שדיי ילין".
  
כשהאהוב לוקח אותה אל עריסת משכָּבהּ/ היא שרה: "הֵביאני אל בית היין ודִגלו עליי אהבה"/ היא מכוסה מיני מאפֶה וּפרחים: / " סַמכוני באשישות רַפּדוני בתפוחים"./ "כי חולת אהבה אני", במיטתה לוחשת/ "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", מתבוששת ./ הם אוהבים בין ריחות הכפר, ולפעמים בארמון בירושלים/  והיא שואלת: "הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה? איכה תרבץ בצהריים?" 
זוג האוהבים מכיר את יפיה של הארץ והם אומרים שירים/ הם מתארים עצים ופרחים, כרמים, נחלים והרים/ ערש האהבה היא ארץ ישׂראל:/ שׂניר וחרמון, הררי בָּתר, עמקים  וכרמל/ אנו נחשפים לצפון, לריח הנהר/ אך גם "מי זאת עולה מן המדבר?"/ ברור מן השירים שזו אהובה שיפיָהּ עוצר נשימה: / "מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפָה כלבנה, בָּרה כַּחמה"./ גם האהוב מתואר מקסים ובעל לב:/ "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב". / בתוך נופי הארץ וריח הרגבים/ הם חושקים, משתוקקים ומתנים אהבים.
  
 הכללים הנצחיים של האהבה
  
אנו קוראים את שירי האהבה היפים/ נושמים את ריחות האביב ואת הכיסופים./ חשים מעמקים, סיפור אהבתם המופלאה / כי  "עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה"/ ואיננו שוכחים את הפסוקים שהם בני נֶצח ולא שבוע: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוהָ".
אלה אמיתות נצחיות בצבעים של ורוד ותכלת/ אמיתות שתמיד יהיו פלא/  וקסמן מהלך עלינו  עד עצם ימינו אלה.
 
 מקורות לפסוקי שיר השירים:
ד' 1 ( ו' 5): ד' 5 (ז' 4): ד' 3 (ו' 7) : ד' 4: ה' 11 : ו' 6 : ב' 8 : ב' 9 : ה' 12 : ה' 15: ז' 8 : ז' 3 : א' 13 : ב' 4 : ב' 5 : א' 7 : ג' 6 : ח' 5 : ו' 10 : ה' 11 :  ח' 6 : ח' 7.