close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • שירת היידיש בברה”מ בצל אימת השלטון הסובייטי

    ניקולא יוזגוף-אורבך | מאמרים | התפרסם ב - 05.08.19

    במהלך שנות ה-20 למאה הקודמת נמצא בברית המועצות הריכוז היהודי הגדול בעולם. גורלה של התרבות היהודית במדינה זו, שהתנהלה ברובה ביידיש ובחלקה ברוסית, השפיעה בעוצמות שונות על תרבות והווי העם היהודי שישב באירופה, בישראל ובמידה מסוימת גם בצפון אמריקה. במסגרת הניסיונות לטפח תרבות חדשה ביידיש, רבים בעולם היהודי תלו תקוות וחלמו על ברית המועצות כעל המרכז הגדול של התרבות היהודית בעולם. ואכן, יהודי ברית המועצות הקימו בתי ספר ביידיש כמעט בכל עיר בה היוו ריכוז יהודי גדול. במקביל להם פעלו בערי ברה”מ הגדולות תיאטראות, מקהלות, יצאו לאור עיתונים ביידיש וכמובן נתפרסמו ספרים ביידיש. ברם, בשונה מהתקופה הצארית שנמשכה עד 1917 ושגם בה שיגשגה תרבות יידיש, עם המהפך השלטוני ב-1917 הפעילות היהודית ביידיש התקיימה תחת פיקוח ובקרה של השלטונות ותוך הקפדה על הסרת תכנים בעלי אופי דתי ולאומי.

    בחלוף עשור, בשנות ה-30, השלטון הסובייטי הגביר נחרצותו ביחס לצינזור תכנים בעלי אופי דתי-לאומי וביחס למגבלות שהוטלו על היהודים. במסגרת החרפת הסנקציות התרבותיות מצד השלטון דוכאה פעילות יהודית פומבית, פורקו מסגרות יהודיות שלא מכבר קמו, ראשי המסגרות הואשמו ב”לאומנות בורגנית” ובמקרים מסוימים בוצעו הוצאות להורג נגד מואשמים בבגידה. כבר בעשור זה היה ניכר וברור ברחוב היהודי כי לשלטון הסובייטי כוונה מוצהרת להפריד בין התרבות היהודית ללאומיות היהודית.

    המשורר והפרוזאיקן היהודי, משה קולבאק, נאסר בשנת 1937 ונספה במחנה עבודה רוסי לאחר שהואשם בבגידה ובלאומנות. במהלך חייו הספיק לפרסם תריסר ספרים ביידיש. בשיריו ניכר כי זיקתו לדת היהודית עמוקה ומושרשת, וניכרים בהם היטב ידיעותיו ושליטתו בספרי התנ”ך. עוד ניכרים בשיריו שיעורי התלמוד וה”זוהר” שלמד בנעוריו בישיבה. קולבאק היה רגיש לשינויים שחלו בנופי ילדותו וביצירתו הידועה “זלמנאים”, תיאר את שקיעת חצר החסידים, עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית והרס רקמת החיים היהודיים שהכיר.

    בשירו “אחד העם”, הנפתח במשפט “בתוך יישוב נידח עומד בית המדרש מאל זנוח”, מתאר קולבאק את נטישת הדת היהודית: “אזוב יכס את הקירות…דשאים נובלים”. לדידו, העולם התורני בתוך היישוב הנידח חרב. וכדי להעצים את חווית הנטישה הוא מדגיש כיצד נתכער בית המדרש שאהב וכל שנותר בו אלו: “האזוב, הטחב, הרקב והדשא הנבול שולטים בכל פינה”. לנוכח מצבה העגום של הדת היהודית שהכיר ושל היהדות בכלל שואל המשורר בחרדה: “שומר, מתי יאיר הבוקר, הה, מתי יסוף הלילה?”. קולבאק מבקש שהמצב בו נמצאת היהדות והדת יבוא לקיצו. הוא מבקש שהלילה (השחור) יסתיים והבוקר ישוב להאיר. יש להניח שבכותבו שורה זאת, ייחל קולבאק שהמשטר הסובייטי (הלילה) ייעלם, ויאיר הבוקר (מסורת ישראל וסמליה).

    בספרו של קולבאק “חבלי גאולה”, מוגשת לקורא דרמה יידישאית אלגורית בשם “משיח בן אפרים”. ביצירה מוצגת דמותו של ר’ שמחה פלכטה, יהודי שגר ביער ומקשיב, לקול המצמרר של הקנים שנופלים מהעצים, כשהציפורים-האמהות צונחות לארץ, אך הגוזלים כולם כבר מתים: “בכל אשר תפנה, כנפנף בלי נוצות. אויה, אויה!” כך ראה קולבאק את המציאות של בני דורו היהודים. מתוך תחושה קשה זו, היה צמא לגאולה אשר אותה חיפש בכל מאודו. את התשוקה לשוב למסורת, לזמירות ולניגונים, לעבר היהודי שנמחק, ושאותו מדגיש קולבאק פעמים רבות ביצירותיו: “היהודים אמרו תהילים בקולותיהם הצרודים. אמרו בהתלהבות עגומה: “תפילה לעני כי יעטוף, לפני ה’ ישפוך שיחו”.

    בני תקופתו של קולבאק כינוהו אלגיקן, מקונן לאומי, ואכן זה הקפיד באדיקות לתאר את תחושת העם ומכאוביו: “ירושלים, ירושלים/ על חומותיך תלינו את לבותינו/ מדמעות את בנויה-דמעותינו/ גופינו הם אבניך/ ומערותיך-עינינו”.  קולבאק קשר את גורלו בגורל העם ואפשר אפוא שבאמצעות בדמותו של ר’ שמחה פלכטה ביקש להציג לקורא את תחושותיו: “אל תבוא אליי בשעה סערה. אנכי, שמחה פלכטה, מרטט אז יחד עם העצים, עם היער וכל ציפור מתה נחה אצלי פה, אתה רואה, פה בלב”. קולבאק בדומה לר’ פלכטה, רוטט ונרעד עם העצים היהודים בשעת הסערה ומת עם הציפורים. בשנת  1937 נעצר קולבאק על ידי המשטרה הסובייטית, במסגרת טיהורים שנערכו בקרב יוצרי יידיש ש’מרדו במלכות’ ועסקו ביצירותיהם בלאומיות ובדת. בליבו ובמחשבתו לבטח ידע היטב המשורר את הסיכון הטמון בכתיבת שירה מעין זו, ואולם גבורתו התרבותית-לאומית כמו כפתה עליו את העיסוק בתכנים האסורים. ארבע שנותיו האחרונות לוטות בערפל. לפי גרסה אחת, בשנת 1941, לאחר שהייה במחנות המעצר, הוצא משה קולבאק להורג. גרסה אחרת מציעה שהוא חלה בשל תנאי המעצר הנוראיים, ומת בייסורים קשים.

    בשנות ה-30′ למאה הקודמת האנטישמיות גאתה בכל רחבי אירופה. אמנם בברית המועצות, היא לבשה צביון שונה ביחס ליתר מדינות אירופה, אך האיסורים נגד קיום סממנים יהודיים היו תקפים בכל רחבי המדינה ונאכפו בקפדנות מצמיתה. היאך טבעי היה, בשלב זה, שהיהדות החסידית ברחבי ברית המועצות נצטמצמה ונדלדלה עד שלא ניכרה ברחובות הערים ובכפרים. בדומה לחסידות גם התרבות היהודית, ובעיקר זו שנכתבה ביידיש, שינתה צביונה והתאימה עצמה להלך הרוח שנכפה עליה. הבורגנות היהודית שהתפתחה במהלך המאה ה-19 חוסלה לחלוטין ומספר דוברי היידיש, שבראשית המאה ה-20 עמד על 90% מכלל היהודים, התרסק וצנח אל מתחת ל-50%. אמנם היו בתי ספר בהם התנהלו הלימודים ביידיש, אולם אלו לא זכו להערכה רבה. למן 1930 חדלו להתפרסם בברה”מ ספרים היסטוריים או ספרותיים על תולדות היהודים. ספרים אודות היהדות שנכתבו או פורסמו מחוץ למדינה נאסרו למכירה ולעיתים הוחרמו מידי אנשים שניסו להכניסם לברית המועצות. דומה היה כי הרעיון הסובייטי, בין שרצו בכך ובין שלאו, פילס דרכו היטב בינות תוככי החברה היהודית וחולל בה שינוי עמוק.

    חרף המגבלות והאיסורים שהלכו והחריפו, בריכוז היהודי בברית המועצות נשמרו גחלי לאומיות, דת, היסטוריה ותרבות יהודית שלחשו עוד ועוד, גם במחיר חירוף נפש וקידוש השם. יוצרים אלו, שהיו הגחלים המלחשות, המשיכו להיאבק בסתר על שמירת המסורת, התכנסו בחשאי לדון בענייני תרבות ובענייני ארץ ישראל, קיימו בצנעה מצוות ( ברית מילה וכו’) וזכרו את החגים היהודיים. שירת היידיש שנכתבה בימים ההם היתה, אפוא, אמצעי נוסף לקידוש תרבות ישראל, תחילה במרומז והצנע ולבסוף בגאון ובגלוי, בבחינת ייהרג ובלבד שיקיים.  

    בדומה לקולבאק, גם המשורר והדרמטורג ליפא רזניק נשלח למחנות המעצר ב-1943, שם גם מצא את מותו בגיל 53. רזניק, שנטה בשירתו אחר הסימבוליזם ופיארה בסמלים מן התנ”ך ומשירת ימי הביניים העברית, חזה את גורלו, אך לא התיירא מפניו. גם כאשר הוקע בגלוי על ידי הביקורת היידית בברית המועצות והואשם בכך שהוא “מתהלך עם אלוהים, כהנים, פרוכת, תפילות, מתיירא מצילו של עצמו ובכך הוא זר למציאות הסובייטית” לא חדל להעלות את יהדותו על כתביו. משלא חש עצמו בנוח “בין הקירות החרבים” של התרבות היהודית בברה”מ, באווירת הכפייה, ששררה במציאות הספרותית בה פעל, הסתגר רזניק בעולמו, ונטה אל  הבדיוני, הסמוי  ובעיקר אל רומנטי שמצא בעבר הקדום של בני עמו.

    בשירו “משבי שלגים”, רזניק הגדיל לעשות ותיאר באופן מפורש את דבקותו במסורת היהודית חרף האיסור השלטוני המפורש. אפשר שהפחד עצמו מהעיסוק בתכנים הדתיים הוא שהוביל אותו לכתיבת שורות אלה: “ואני חתרתי/ בפחד קדמון / בחשכת מערות:/ דבקתי ונצמדתי / אל נר התמיד הצונן-מורשת / דורות נפחדים / באפלת יערות/ דבקתי ונצמדתי אל פינת הקודש”.  רזניק מדבר על הפחד הקדמון מהחושך שהיה טבוע באדם. החושך בשיר, כמו ביצירותיו של קולבאק, מסמל את השלטון הסובייטי. החושך מפחיד את רזניק, והוא מבקש נחמה לאורו של נר התמיד הצונן (הצונן מסמל את דעיכת היהדות). בני הדור בשיר, דורו של המשורר, מפחדים מהחושך הזה והוא מצידו נצמד ונדבק ל”פינת הקודש” – הדת.

    ניקולא יוזגוף-אורבך

    ניקולא יוזגוף-אורבך, יליד 1984. חוקר ומרצה לדמוגרפיה ולפילוסופיה. מלמד במכללה האקדמית צפת ובמכללה לחברה ואמנויות בנתניה. מתגורר בתל אביב.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 2
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    תַּרְגִּילֵי נְשִׁימָה / יַתְמוּת

    ורד טוהר
    תַּרְגִּילֵי נְשִׁימָה מִשְׁקְפֵי קְרִיאָה מֻנָּחִים עַל סֵפֶר פָּתוּחַ עַל יָרֵךְ חֲשׂוּפָה...

    קול קורא: התחלה חדשה

    לכבוד ראש השנה הקרב ובא מערכת סלונט קוראת לציבור היוצרים והיוצרות...

    פיאטה

    גד קינר (קיסינגר)
    הָאוֹר טוֹפֵל עַל פָּנַי עֲלִילַת זִקְנָה. הַשֶּׁמֶשׁ מְפַנָּה מוֹשָׁב לְצִלִּי. חִיּוּכָהּ כְּבָר...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית