סרטו החדש של קנת' בראנה על שנותיו האחרונות של שייקספיר לא מצליח להסביר את זיק גאונותו של היוצר הקאנוני

ככל שהדבר יישמע מוזר, פרט למהתלה המשעשעת "שייקספיר מאוהב", הקולנוע כמעט נמנע מלהתמודד עם דמותו של וויליאם שייקספיר, האיש והיוצר. אמנם פה ושם היו ניסיונות אחדים, אך הם נותרו כל כך זניחים שאיש כמעט לא מכיר או לא זוכר אותם. נראה כי חרדת קודש בפני טיפול אמנותי בדמות כה נשגבת הרפתה את ידי הקולנוענים שהיו מוכנים להתמודד עם סוגיות מאתגרות ביותר – אבל לא עם שייקספיר.

את הכפפה נטל – מי אם לא? – קנת' בראנה, מעריץ מושבע של שייקספיר, ומי שהפיק, ביים, כיכב ועיבד לקולנוע כה רבים ממחזותיו. למעשה, בזכות "הנרי ה-5", חייב בראנה לשייקספיר את הקריירה הקולנועית שלו.

בשנה שעברה בראנה ביים וכיכב בסרט "הכל אמת" (All is True). "הכל אמת" היה השם האלטרנטיבי למחזה האחרון של שייקספיר, "הנרי ה-8". סרטו של בראנה עלה על מעט מאוד מסכים וכלל לא הופץ מחוץ לבריטניה. אך למי שמעוניין בכל זאת לצפות בו – יש כמובן דרכים אחרות.

בסרטו מתאר בראנה את שלוש השנים האחרונות בחייו של שייקספיר, לאחר שעזב את לונדון בעקבות השריפה שכילתה עד תום את תיאטרון הבית שלו, הגלוב, ושב לזרועות משפחתו באחוזתו בסטרטפורד. כאן מנסה שייקספיר שבע האכזבות לבנות מחדש את הקשר עם אשתו המרוחקת אן (דיים ג'ודי דנץ') ועם שתי בנותיו המנוכרות ג'ודית (קתרין וויילדר) וסוזנה (לידיה ווילסון), שבקושי מכירות אותו ואינן קופצות משמחה כאשר פוגשות אותו מחדש, במיוחד שהוא מוכה צער על מות בנו המנט (!) בגיל 11 בלבד. יש חוקרים הסבורים כי אירוע זה שימש השראה לטרגדיה הגדולה ביותר של שייקספיר – "המלט, נסיך דנמרק".

שייקספיר היה מטורף על בנו – מה שאי אפשר לומר על בנותיו – שהיה ילד מאוד מוכשר וכתב שירים יפהפיים, והוא לא מסוגל להשלים עם האבידה הזו. באמצע הסרט מגיע טוויסט בעלילה, שהוא כבר ספקולציה היסטורית, אבל מפאת החשש לספוילר לא נגלה אותו, מה גם שלא הוא העיקר.

אז מה העיקר? קשה להחליט. שיטוטיו של שייקספיר מוכה היגון בשדות, פגישותיו ספוראדיות עם שועי אנגליה (וביניהם איאן מק'קלן קשישא, בתפקיד משנה עסיסי של הרוזן סאות'המפטון), עימם הוא מנהל שיחות, מהן מבצבץ יותר מרמז על נטיותיו ההומוסקסואליות, יגונו?

בראנה, כאמור, גם מגלם את שייקספיר – ומאוד קשה לזהות אותו מתחת לשכבות האיפור הרבות (אוסקר למאפר), רק לא ברור מדוע עיצב אותו כאיש כבן 70, בעוד כי שייקספיר מת בגיל צעיר מאוד – 52. האם עשה זאת על מנת להתאים את גילו לזה של ג'ודי דנץ' בת ה-86, החייבת להידחף לכל סרט תקופתי?

תמיהה נוספת: בעיבודים התסריטאיים ליצירות של שייקספיר, הוכיח בראנה שהוא יכול להתמודד היטב גם עם הטקסט ולא רק עם הפן הוויזואלי. לא ברור, אם כן, מדוע את מלאכת הכתיבה הטיל על בן אלטון, אמנם איש בעל זכויות רבות בתחום הסיטקומים הטלוויזיוניים בבריטניה, אך כמעט נטול ניסיון בקולנוע.

הכשל העיקרי של הסרט הוא בכך שאינו מנסה אפילו לפצח את דמותו של המחזאי הגאון, את זיק היצירתיות שלו, את כושר ההמצאה, ההבנה בדרמה ובאופי האנושי. סתם איש מזדקן שאינו מעניין במיוחד. מה, אתה תוהה במהלך הצפייה, זה האיש שכתב את "רומיאו ויוליה", "המלט" ו"מקבת"?

האמונים על הדרמות הבריטיות התקופתיות, כמו "אליזבת'" ו"מרי מלכת הסקוטים", לא ימצאו כאן את התפאורות והתלבושות הגרנדיוזיות עוצרות הנשימה, וגם לא את הצילום הפנורמי שיודע להבליטן. בראנה צילם את כל סצינות הפנים לאור הטבעי והנרות, דבר המתאים אולי להצגה בתיאטרון, אך מקשה מאוד על צפייה בסרט קולנוע. תוסיפו לזה את היעדר ההתפתחויות הדרמטיות – וקיבלתם דרמה תקופתית משעממת למדי שאינה מוסיפה מאומה לפיענוח דמותו של שייקספיר.

הסרט על שייקספיר עדיין מסתתר שם היכנשהו; דרושה רק יד אמנותית יציבה על מנת להוציאו אל הפועל.