השכנים לא הכירו אותה. לא באמת. ראו אותה מידי יום יוצאת לקניות, סל פשוט תלוי על זרועה, מישהו ראה אותה לעתים בסניף קופת חולים כללית אבל לרוב היא התעלמה. הפנתה ראש כאילו לא מזהה וכשלא היתה ברירה היתה מהנהנת באי נוחות. אחת לחודש דפקו בדלת כדי לקבל את תשלום הוועד, וקיבלו, בלי מילה.  אבל לא באמת הכירו וגם לא טרחו. היא היתה שקטה, קימצה במלים, לא עניינה אף אחד מהם, כל עוד לא הפריעה את השלווה המרכז-כרמלית הוותיקה המהוגנת.

הם אפילו הסכימו לשתוק ולא לעשות ענין מהעובדה שתמיד, אבל ממש תמיד, האכילה אינספור חתולי רחוב. מילא בבית. ידעו שיש לה שלושה חתולים. אבל בחוץ – זה היה "הקטע" שלה: חתולי רחוב. היו ששמעו אותה ממלמלת לעתים: "אף אחד לא צריך להיות רעב בעולם הזה."

אשה בודדה היתה שיינה-יפה, שאיש לא ידע עליה כמעט דבר.  למה היא לבד? יש, או היה, בעל בתמונה? ילדים? פשוט כלום. היא שותקת והם לא שואלים. ולא ברור מה קדם למה. על תיבת הדואר היה מודבק פתק בכתב יד מוקפד: שיינה-יפה פרנקל. שכן אחד תהה פעם למה כפל השם: גם שיינה וגם יפה, ומישהו אחר נידב הסבר ואמר שבטח פקיד הסוכנות עיברת לה את השם כשירדה מהאניה שהביאה אותה משם, כמו שעשו אז לכולם, והיא התקשתה כנראה להפרד מהשם שנתנו לה הוריה ולהסתגל לחלופה העברית. כך או כך, יפה היא לא היתה.

מישהו ידע לספר ששמע מישהו אחר שהכיר אותה פעם, בחיים אחרים, וסיפר שהיא ניצולת אושוויץ.  היו מעטים שגם ראו בחטף את המספר שעל היד, למרות שלרוב הקפידה ללכת בשרוולים ארוכים. אותו שכן גם הוסיף שכנערה צעירה עברה את הניסויים של מנגלה. שהיתה לה תאומה שמתה שם. לא ברור מאין שאב את המידע הזה אבל זה ריכך מעט את היחס אליה. למרות שרוב השכנים בבנין חוו על בשרם, מי יותר ומי עוד יותר, את זוועות השואה, ואלה שנמלטו בזמן, בין לרוסיה ובין לפלשתינה, איבדו בני משפחה רבים. בכל זאת, פה מדובר בניסויים הידועים לשימצה, ובניצולה ערירית. הפאזל השתקני כאילו הסתדר מעצמו. בחגים היתה נעלמת וחוזרת אחרי כמה ימים. מכאן הסיקו שכנראה יש לה מישהו, אולי קרובים-רחוקים, או מכרים מהעבר הכאוב, שאצלם היא מתארחת בימי חג ומועד. כשפעם, בתחילת האביב, שאלה אותה שכנה, במדרגות, מה היא עושה בליל הסדר, ענתה בחצי פה: "אני מסתדרת. יש לי לאן ללכת." ולא הרחיבה.

התגוררה בקומה הרביעית והאחרונה, בבניין ישן, מתוחזק היטב, אלא מה. עם מעט שכנים יקים והרוב פולנים, וכידוע אצל אלה גם אלה – הכי חשוב זה ה"מה  יגידו". ובכל זאת הצליחה להתגנב לבנין גם משפחה רומנית אחת, שלפחות בהתחלה לא ממש ידעו איך לאכול אותה אבל התקבלה בסבר פנים יפות.  הבנין עצמו, כמו רבים כמותו בכרמל, היה בנוי במדורג, במורד, והכניסה אליו מהרחוב, נמשכה, בניגוד להגיון התל אביבי למשל, דווקא בירידה במדרגות, לעבר הדירות, שהסלונים של כולן השקיפו לוואדי התלול והמתפתל וצפו עד לים המשתרע באדישות מנגד. בכל אחר צהרים היו השכנים יוצאים למרפסות להנות מבריזה ומשקיעה מרהיבה, שעשו לה מין "מלווה מלכה" יומי. הפולנים והייקים היו יושבים עם קנקן תה  ולצידו עוגת שטרודל, או שושני קינמון שעליהן נבזקה בעדינות אבקת סוכר דק. מוזגים את התה החם, כן, גם בקיץ, לכוסות זכוכית דקיקות כנייר, ומחזיקים בקוביית הסוכר הקטנה, על הלשון, תוך שהם לוגמים בניחותא. הפולנים היו פולטים אנחת עונג, תוך השמעת קולות מציצת קוביית הסוכר.  הייקים, כהרגלם, נשמרו שלא לגלות כל סימן חיצוני לרגש כלשהו. הנאה, כידוע, היא מחוץ לתחום. השיחות של אלה ואלה התנהלו בשקט נינוח. מידי פעם נשמע צחוק מאופק. והמשפחה הרומנית – הם הכניסו משהו חדש לשגרת הבנין השקטה, וקודם כל העלו את הטונים. מהמרפסת שלהם היו עולים קולות צחוק רמים, דיבור קולני שמח, ו"לחיים" שעשו עם כל לגימת "צויקה", לצד פלחי אבטיח עם קוביות גבינה מלוחה.

גם שיינה-יפה היתה יושבת בשעה הזו במרפסת שלה. לבדה. ליד כוס התה וקוביית הסוכר על הלשון. לוגמת בשקט, טועמת מהביסקוויטים הפשוטים שאותם טבלה קודם בתה. מלטפת את שלוש החתולות שלה, שמידי פעם אפשר היה לשמוע יללת עונג חלושה שלהן. 

אף אחד לא ידע על הסיוטים שלה בלילות. סיוטים מ"שם". לא שיער, או בעצם לא התעניין, מה מרחיק שינה מעיניה ומשאיר אותה ערה לילות שלמים, ועם עלות השחר גורם לה למהר ולהכין את מנות המזון לחתולי הרחוב, שכבר המתינו בנימוס. ידעו שלא תאכזב אותם. 

והיא אכן לא איכזבה. מידי בוקר התייצבה על משמרתה. הציבה את קעריות המזון שהכינה להם. עודדה אותם לגשת, דיברה על ליבם, קראה להם, בלחש, "מוישה'לה", ו"יודה'לה", ו"יעקב'לה", ו"אבריימי". ולאחרות קראה "אסתרק'ה", ו"לאה'לה", ו"רייזל'ה".

ויום אחד קרה דבר נורא. החתולה "אסתר'קה" נדרסה. למרבה הצער היא עוד גססה כמה שעות עד שנפחה את נשמתה המרוסקת, ושיינה-יפה לא מצאה מנוחה לנפשה. היתה נסערת, יש שיאמרו יתר על המידה. אחרי הכל מדובר בחתולה. אבל היא הסתובבה אנה ואנה בחוסר מנוחה בולט, בחוסר אונים מעליב, והדמעות זולגות על לחייה: "אסתר'קה שלי, לא שמרתי עליך טוב" – לחשה שוב ושוב. עד שבאו מהעירייה ואספו את הפגר. כשלושה שבועות אחר כך נמצאו עוד שני פגרי חתולים, מה"חתולים שלה". העיריה פיזרה רעל. לא היה ברור נגד מה או מי בדיוק, חולדות או חתולים, אבל התוצאה היתה ששניים מהם מתו: "מויש'לה" ו"אבריימי". ושיינה-יפה לא ידעה את נפשה. היא, שעברה 'שם' את הנורא מכל, איבדה כליל את עשתונותיה נוכח מותם התכוף של בני טיפוחיה היקרים. 

ואז, באחר-צהרים שמשי ונעים של סוף פברואר, פתאם שמעו השכנים צלילי כינור בוכיים עולים מדירתה, וחתולות-הבית הגיבו בהתאם בסדרת יללות קורעות לב ונשמה. השכן מהוועד ירד והצמיד את אוזנו לדלת, לוודא את מקור הנגינה. ואישר לשכנים המופתעים, שהציצו מהדלתות, שזה בא ממנה. ותהו: זאת היא מנגנת או שהגיע מישהו לבקרה ומנגן לה? ולא נמצאה תשובה. למחרת העזה השכנה שבדלת הסמוכה לשאול אותה, בדרך לפחי האשפה, מי מנגן כל כך יפה. ונענתה בפשטות: "אני!" ושלא כהרגלה אף הרחיבה ונידבה: "אחרי הרבה שנים חזרתי לכינור שלי." השכנה, המופתעת מעודף המלים הזה, נבוכה ואמרה: "זה כל כך נפלא." והלכה לדרכה.

מאותו יום ואילך נהנו השכנים להטות אוזן לצלילים שבקעו מהדירה של שיינה-יפה. זה היה תמיד בדיוק בשעה ארבע וחצי אחר הצהרים. קצת אחרי ה"שלאף-שטונדה", ולפני שיצאו כולם למרפסות ללוות את השקיעה בדרכה האחרונה לאותו יום. שלושים דקות של נגינה מופלאה, מכמירת לב, שהעלתה בהם זכרונות מה"קינדרשטובה" שלהם, שם, בגרמניה, בפולין וגם ברומניה. מהר מאד הם שינו "סדרי עולם" לכבוד המוסיקה ובימים שמזג האוויר איפשר זאת, ובארץ כידוע יש הרבה כאלה, פשוט היו מתיישבים במרפסות שלהם כבר בשעה ארבע ועשרים דקות , עם הכיבוד שהכינו בעוד מועד – והמתינו בדריכות כדי להאזין לקונצרט של שיינה-יפה. והיו מתמוגגים כבר מהצליל הראשון.  כנראה שגם היא ידעה זאת ופתחה את דלתות הסלון למרפסת כדי שישמעו מה יש לה לומר. סוף סוף אמרה. והם הקשיבו. ועוד איך.

ומה אנשים, בני תרבות, צריכים יותר מקונצרט אחר-צהרים טוב מלווה בתה ועוגה? אוי אוי אוי, קצת אירופה בלבנט. לכמה רגעים אפשר לשכוח שאנחנו באגן הים התיכון ולפנטז את אולמות הקונצרטים והתיאטראות של אירופה. ואז, הנחיתה במציאות המיוזעת, קצת קלה יותר.

ועכשו היו מברכים אותה לשלום בחדר המדרגות, כשיצאה מהבית למכולת או לקופת חולים. והיו מנידים ראש בנימוס, בחיוך ואפילו אומרים מילה טובה על נגינתה. והיא היתה משיבה להם תודה במנוד ראש שקט וממשיכה בדרכה.

הקונצרטים-של-אחר-הצהרים נמשכו כסדרם ובמועדם. אחרי הכל, סדר צריך להיות. ומה יותר מסודר משיגרה מבורכת שלפיה אפשר לארגן את כל היום. גם שכנים מהבנין שמשמאל ומזה שמימין החלו להטות אוזן לצלילים הבוכיים. ואלה נמשכו מידי יום ביומו, גם בחודשי האביב ועד תחילת הקיץ.

ואז, יום אחד, נחרב העולם. החתולה רייז'לה נעלמה. האדמה בלעה אותה. שיינה-יפה הסתובבה בכל חצרות השכונה, קוראת בשמה, מצקצקת בלשונה, מתחננת בדמעות. כלום. רייז'לה, חתולת-זבל בצבעי שחור-לבן, איננה. ושיינה-יפה ירדה מהפסים, פשוטו כמשמעו. מבחינתה, קץ העולם הגיע, למרות שסביר היה להניח שאיזשהו ילד שעבר בסביבה, אסף את רייז'לה, הידידותית יתר על המידה, לביתו, ועוד יותר סביר היה שאמא של הילד אסרה את הכנסתה לבית וזרקה אותה לחצר, תוך שהיא מרשה לו להאכיל אותה וזהו. לא בבית. אבל החצר לא היתה אותה חצר ושיינה-יפה ביכתה את היעלמותה ומאנה להנחם.

בימים הבאים הסתובבה אבלה וחפוית ראש. מכה על חטא. ממלמלת חצאי משפטים במין תערובת בלתי ברורה של פולנית ויידיש, שהשכנים, ששמעו אותם, לא הצליחו להבין מהם במה מדובר, ורק הבינו שהיא מביעה צער ומבקשת סליחה מרייז'לה, על ששוב לא הצליחה לשמור על אחד "מהילדים".

את הקונצרטים המשיכה לקיים כסדרם, אבל הצלילים הפכו יותר ויותר בוכיים. קורעי לב. זה היה ה"שבעה" של שיינה-יפה על חתולתה האהובה, ואולי על כל הארבעה שנמחקו לה  מחייה, בחודשים האחרונים, כל אחד בדרכו.

ובאחר צהרים אחד, תוך כדי נגינה, היא יצאה עם הכינור למרפסת. השכנים הרגישו מיד שמשהו שונה. הצלילים קרובים מידי. כאילו מדברים אליהם ישירות. מאשימים, משתפים, מבקשים משהו, למרות שהם לא הבינו מה. היא התקרבה ועמדה עם הכינור ליד מעקה הבלוקים הרחב, שהיה בסיס טוב לעציצי הגרניום הצבעוניים, וניגנה, וניגנה. יותר מהמנה היומית הרגילה. וכשסיימה קרה משהו שלא קורה בשכונה המרכז-כרמלית הזו כל יום: כל השכנים התקרבו למעקה, נשענו בנינוחות מדושנת-עונג, ומחאו לה כפיים, והיו כאלה שאפילו העזו לומר בקול רם: "בראבו." ואז קרה משהו עוד יותר יוצא דופן: שיינה-יפה הוציאה את ראשה מבעד למעקה ואמרה לכולם "תודה לכם."

ואז, היא הניחה את הכינור על שולחן הקפה וטיפסה על המעקה. ייצבה עצמה על אדן המוזאיקה הרחב, אמרה לכולם: "שלום שכנים." וקפצה אל הוואדי, שבמשך שנים המתין לה בסבלנות, בזרועות פתוחות, יודע שיום אחד תגיע – מותירה אחריה שכנים שלא יודעים מה עושים עכשו ובנין שלא יודע איך ממשיכים מכאן הלאה.