לא תשכח

מדוע בעשרת הדיברות לא נאמר "לא תשכח"? מדוע לא ניתן הציווי – לא תשכח?

לפני הרבה שנים התגוררנו כשלוש שנים בארה"ב. הייתי מתקשר להוריי מספר פעמים בשבוע לשאול בשלומם. הייתי מקפיד להתקשר בשעות נוחות להם וכמובן שבשל שהוריי היו דתיים לא הייתי מתקשר בשבתות ובחגים.

אבי היה רב ואני זוכר בילדותי כיצד היו פוקדים את ביתנו עשרות אנשים ובפיהם שאלות בענייני הלכה. אבי ידע לענות והיה משיב בנועם הליכות; על מנת לבסס את תשובותיו תמיד ידע לשלוף את הספר המתאים ולהראות לשואלים כי תשובתו נסמכת על חכמים ממנו.

משהלך לעולמו אימי ידעה להשיב לשאלות הפונים הרבות; מזיכרונה את תשובות אבי ידעה להשיב. ובכלל היה לה זיכרון יוצא מן הכלל; היא ילדה 8 ילדים וזכרה עד סוף ימיה את יום הלידה ואת שעת הלידה המדוייקת של כולם.

אני זוכר שבעת שהותנו בארה"ב התקשרתי להוריי באסרו חג שבועות לשאול בשלומם. אבי ענה ומששמע את קולי הביע תמיהה – "זה לא חג אצלכם," שאל בנימה שאבין כי הוא רוצה לנזוף בי בלי לנזוף בי, "הרי אתם בגולה ושם חוגגים יומיים את החגים."

נבוכותי מאוד. באותה עת גילו של אבי היה אולי תשעים ולא סברתי כלל שהוא יעלה עניין זה. אך הוא היה צלול וידע להעמידני על טעותי. אני כמובן התנצלתי בגמגום כזה או אחר ומיהרתי למסור כי אתקשר למוחרתו של אותו יום.

אני חושב מפעם לפעם על הזיכרון של אבי ועל הזיכרון של אימי ומשהלכו לעולמם אני שואל את עצמי, לאן הושלכו זיכרונותיהם כולם.

נגזר על האדם לשכוח; השכחה היא קשה כי היא עלולה להוביל למסקנה קשה – אולי אין ישות ל'אני' מטאפיזי הזוכר את כל התמורות החלות באדם. בעודנו מנסים בכל כוחנו להיאחז במשהו מוצק שיהווה עבורנו משענת איתנה הנה באה עלינו תופעת השכחה ומעוררת בנו ספקות לגבי זהותו של אותו "אני" הנושא עליו את כל זיכרונותיו. גם אם לא נקצין עד הטלת ספק במציאות ה"אני' המטאפיזי, הרי אם נחשוב שהאדם הוא מכלול זיכרונותיו נגלה כי עם השכחה הוא מאבד משהו מעצמיותו.

לעיתים מחשבתי הולכת שתי וערב ואינני יודע להחליט על מה היה קשה יותר לבורא עולם להחליט – האם על מות האדם או שמא על מות הזיכרונות של האדם. אולי מבחינת בורא עולם הדיבר 'לא תשכח' שקול לדיבר 'לא תמות'.  

השיר 'שכחה' שכאן לקוח מתוך ספרי "אנסה הקולמוס ואראה", עמדה, 2012.

שִכחה

בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה
נָשַׁר לִי לֶקֶט
וְנוֹתַר בְּפַאֲתֵי הַדֶּרֶךְ

לא תשקר

מדוע לא נכלל האיסור לשקר בעשרת הדיברות?

להבנתי, בעשרת הדיברות לא מופיע הדיבר 'לא תשקר' מפני שכל דיבור, גם הצלול ביותר, על אודות המציאות איננו כל האמת ורק האמת, אין הוא המציאות גופא. אין הדיבור יכול להיות ביטוי לאמת בשלמותה, שכן האמת מתייחסת למציאות ולא לדיבור על אודות המציאות, וברגע שנוסף למציאות דיבור על אודותיה נפער פער בין המציאות ובין הדיבור על אודות המציאות, ומן הבחינה הזאת הדיבור על המציאות הוא שקר; המילים והצירופים שלהם בהכרח מוליכים שולל; אמינות התיאור (והאמינות בכלל) נפגמת בשל התפעלות מצירופים שבהם המילים מבליטות את עצמן יותר מאשר את מה שהן אמורות לבטא.

לא לחינם נאמר לפעמים על המשוררים כי הם דוברי אמת שקרנים (או שמא נאמר – דוברי אמת שקרנים).

אולי אין בכך כדי לתמוה; העולם בו אנו חיים איננו עולם מושלם, אלא הוא מיזוג של יש ואין. כשם שכל ניסיון ליצור קַו אידאי בעל ממד האחד ייכשל בעולמנו התלת-ממדי, כך גם כל ניסיון לתאר את האמת אודות עולמנו ייכשל, שכן הקו האידיאי והאמת אינם יכולים לשכון בעולם שבו התערבבו להם יש ואין.

האמת חיה אפוא בשלום עם אי-האמת, שכן היא יודעת שהיא איננה יכולה בלעדיה. האמת זקוקה לאי-האמת כדי שתחזק אותה, כשם שהזהב זקוק לפליז כדי שיחזק אותו.

מגילת רות וגאולה

המונח 'גואל' מופיע במגילת רות וכנראה לא בכדי. אומנם הכוונה היא כאן לגאולה חומרית (כינוי לפעולה בה קרוב משפחה "גואל" נכסים וכן אלמנה של בן משפחה), אך הטוהר והעדינות והנאמנות שבהם נוהגים נעמי, רות ובועז, מביאים אותנו להבין כי המונח 'גאולה' – כוונתו היא רוחנית; למרות שנגזר עלינו לשכוח ולמרות שנגזר שלא נוכל לתאר את המציאות בצורה אמיתית, הרי אין הדבר אומר שהגאולה אינה בהישג ידינו – היא מצויה באהבה התמה והטבעית.

השיר 'מטמונים' לקוח מספרי "בהמולת היום והלילה אני שוכח וזוכר", 'עתון 77', 2007.

מטמונים

הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁבְּחֵיקִי
טוֹבִים לְחִכִּי
וּבְטוֹמְנִי רֹאשִׁי בְּחֵיקֵךְ
וְיָדִי מֻנַּחַת עַל  חָזֶךְ
מַטְמוֹנִים מַטְמוֹנִים
בְּחֵיקִי וּבְיָדִי

חג שבועות שמח!