בָּתֵּי מְגוּרִים צְנוּעִים נָמִים
עוֹד יוֹרֵד לְאִטּוֹ שֶׁלֶג הַחֲשֵׁכָה
מַאֲזִין לַשֶּׁקֶט שֶׁל עַצְמוֹ
מְכַסֶּה וּמַעֲלִים אֶת הַגַּגּוֹת הָאֲדֻמִּים.
סְוֶדֶר רַךְ שֶׁל כֶּלֶב אָהוּב מְכַשְׁכֵּשׁ בַּכְּבִישׁ הַלָּבָן
הָאִמָּא פּוֹקֶדֶת לוֹ לַחְזֹר הַבַּיְתָה, "שְׁנֶל".
לְפֶתַע קוֹפֵא הַדָּם, לְאַחַר שִׁבְעִים שָׁנָה.
הָאוֹר עוֹלֶה, הָעַרְפִלִּים נְסוֹגִים.
טוּר שִׁרְיוֹן מַמְתִּין לִפְקֻדָּה.

 *דב בהט, מתוך: "אלופי החיים" (טוטם, 2014)