יום שישי  

ובכל זאת, יש נקודת התחלה, רחוקה. גבעה ירוקה נמוכה המשתרעת לאורכו של רחוב וייצמן, בצפון החדש של תל אביב. אפשר היה להגיע לשם באוטובוס מספר 19 שפנה צפונה מכיכר מלכי ישראל והתגלגל לאורך שדרות דוד המלך שאך ניטעו. זו דרך קצרה אבל ארוכה מידי עבור יצחק רבין, שנורה שנים לאחר מכן בכיכר מלכי ישראל והוחש לאורך השדרות אל חדר המיון.

שם, ברחוב ויצמן, מול שורת הבלוקים שנבנו בשנות ה50', הוריקה הגבעה שורת ברושים דלילה. מאחוריה ברחוב סולד ניצב בית הספר בר כוכבא, בניין וצריף.

כילדים היינו חוצים את הגבעה מבית הספר לרחוב וייצמן, עד ליום שבו החלו   טרקטורים לישר את השטח ולהכשירו לבית החולים. מי היה איכילוב, שעל שמו הוקם בית החולים החדש, לא ידענו.

עוד כמה ימים יעזוב ד"ר עופר את המחלקה. אשתו תכרע ללדת והוא יוצא לחופשת לידה בת שבועיים לאחר שקיבץ די ימי חופשה שלא נוצלו. היום הוא נחפז לחדר: "יש מקום לבדיקת  אי. אי .גי' עכשיו," הוא מכריז.

ר' מועברת בבהילות לכיסא הגלגלים והוא דוחף אותה במהירות במבוכים המוכרים לו כשאני מדביק אותם מאחור.

"אם לא תעשי את הבדיקה היום, תצטרכי להמתין עד יום א'," אמר.

איפה תמצא עוד רופאים שלוקחים את החולה הציבורי ומגלגלים אותו בריצה לבדיקה ,כמו פנקס הקטן? 

"הוא דחף ברגל את כיסא הגלגלים
אפילו לא רטן
הוא דחף ברגל אלף שלוש מאות מילין
זה פנקס הקטן."*

נשמה טובה ד"ר עופר.

הרופאה באי .אי. גי' השתדלה עד כמה שאפשר שלא להכאיב, אך מכות החשמל מטלטלות. בדיקת תגובות עצביות הוא תהליך מכאיב.

השעות היפות של שישי לפני הצהריים חולפות להן בניחותא. בסופרמרקט התזזיתי, הצמוד למרכז הרפואי, יש דוחק רב. משלימים את קניות השבת.

אני חושב במין געגוע על שוק לוינסקי בשעה זו .על חנות החלווה, על החנות של לופו בסמטת השוק, המספקת מליחים כל כך הרבה שנים, והבורקס של פנסו. בעיתון כתבו שמתי המקלל משוק לוינסקי הלך לעולמו. שמש אביבית ממלאה את היום שבחוץ, אך במרכז הרפואי הרוחש הכל נמצא תחת מעטה בטון, חלונות אטומים ונורות ניאון.

כשאתה "מושלך לעולם" בלשונו של היידגר, הדבר הראשון שאתה מחפש הוא יד מסייעת, כך להבנתי.

שישי בבוקר מתחיל בסיור הרופאים בחלוקים הלבנים מעל מכנסי ג'ינס.     הצוות הרפואי למד את תיק החולה, בחן את מצבו, שוקל את האפשרות לשחררו הביתה.

השעה 09:00. "יש לבצע השלמת הבדיקות, לקבל תוצאות שטרם הגיעו ולחזור למרפאות החוץ. ממליצים על שחרור."

הם עוברים לחדר הבא.

לחדר מגיעים "אורחים," שתי נציגות חברות כוח אדם סיעודי, אחת בעקבות חברתה, מפזרים כרטיסי ביקור. גברת בלונדית בנעלי עקב וראשה מוטה אל הטלפון נכנסת לחדר, מציגה עצמה כבדרך אגב ומוסרת כרטיס ביקור.

"אני ממכבי, אם תצטרכו," ומסתלקת ללא שהפסיקה את שיחת הטלפון שלה.

שתי נערות בחצאיות ארוכות עד עקב נכנסות בהיסוס, מנשקות את מזוזת החדר, מבררות שואלות, "רוצים ברכה מהרבי? היום יום הולדתו."

 השעה 12:00. הרופא הצעיר מצוות הרופאים שביקר בבוקר חוזר לחדר.

 "אני מכין מכתב שחרור," הוא מבשר. "אוסיף לך מרשם תרופות, כדי שיהיו לך התרופות לימים הראשונים בבית."

הוא מלא רצון טוב וכוונות לשחרר תחת ידיו חולה ראשון בטיפולו. הוא ממלא את הסיכום הרפואי בפרטים. עירוב של תצפיות במצבו של החולה עם ממצאים רפואיים לועזיים – "אנטרופיה דיסטלית אינטראוסיי דורסליים" – שלמקראן עוברת חלחלה בגוף המחלים, וגם "תוספתן מעובה," הגדרה ישירה נטולת הדר.

הוא יוצא, ממשיך להקיש על המקלדת עוד ועוד נתונים מאשפוזים קודמים, "ההיסטוריה הרפואית," ומגיע אחורה עד להריונות שלפני חצי מאה.

השעה 13:08. כך רשום על גבי תדפיס סיכום המחלה שמוסר הרופא ומצרף את המרשם לתרופות הנחוצות בהמשך בבית.

אץ רץ אל בית המרקחת שנעלם וכבר מזמן שינה את שמו ל"סופרפארם," ארגון שהושתל בגוף החברה הישראלית והצליח לסלק את האבר הישן. היום המוטציה הפרמקולוגית שיווקית מוכרת תוספי מזון, תוצרי רפואה טבעית, משחות, מזון בריאות, ויטמינים, ממרחים, חיתולים עד לא ידע. המגיע לפאתי החנות עמוסת המרכולת דרך שדרות המדפים העמוסים, ניצב בפני רוקח צעיר, סיים זה לא מכבר לימודי רוקחות בפראג.

פסו מהעולם הרוקחים חמורי הסבר בחלוקים צחים ממושקפים, שחיל ורעדה אחזה בך כשבקשת מהם חומר משלשל עבור ההורים או בחשאי, לאחר שהבטת שמאל וימין, בקשת בגמגום חפיסת אמצעי מניעה. אלה נותרו ללא שימוש כתזכורת לפנטזיה לא ממומשת כשנמצאו שוב לאחר שהשמש הפכה אותם לעיסה דביקה. 

השעה 13:20. מספר 302 בתור לתרופות מתבקש להתייצב בפני רוקחת. שיערה שחור כעורב, מתחת לחלוק הלבן הרחב משתרבבת חולצת ג'ינס כשקרעים אופנתיים מבצבצים ממנה. מסתבר שסימפטום אופנתי מתפשט מלמטה למעלה: קרעי הג'ינס מטפסים מהברכיים שסועות הג'ינס לשרוולים בלויים נוסח ז'אן ולז'אן או אוליבר טוויסט.

השעה 14:00. משתחררים.

תן להם רק תודה חפוזה בדרך החוצה. חיבוק לאחות היוצאת לגמלאות, לחיצת יד לרופא שהרגיע בלילה, בדרך אל המוניות האורבות בפתח לשאת אותם שהחלימו עם הסלים והמזרנים המתקפלים. חזרה למיטות הישנות והטובות. אל השעון המעורר, אל חרכי התריסים שיחזירו את השחר והשקיעה אל לוח הזמנים וקצב השעות שהיה ויהיה. רחוב וייצמן שוקק עוברי אורח, קורקינטים חשמליים אצים בין הולכי הרגל, מבהילים את החוזרים לחיים.

*המילים של דן אלמגור לסיפור מאת דמון ראניון.