ככל שהתמשכה השהייה במגדל האשפוז שברחוב ויצמן בתל אביב, ככל שהתרגלה האוזן לאוטומט המכריז  "הגעת לקומה 4: מחלקות אשפוז א', כ', ו'" או "למרפאות לבריאות השד לטיפול בפוריות הגבר," ככל שהתרגלתי לקפה הבוקר ב'מטבח האזורי' השוכן בסניף ארומה למרגלות מגדל הצמוד כעלוקה למגדלי האשפוז, הבנתי שהערות שהתחלתי לרשום יתפחו לרשימות. הרשימות, כדרכן של גרורות, אותם תאים שבאים להסירם במגדל האשפוז, רק פורצות את התודעה לכיוונים נוספים. החלטתי להיאבק בהן, להטיל בהן משמעת וסדר.

ריח חריף של חומרי הניקוי בחדרים, הבהוב נורות קריאה לאחות מחדר פלוני. מיטה מתגלגלת במסדרונות המגדל הרחבים בדרכה לחדר הניתוח שבמעבה הבניין הישן. פעם נקרא הבניין איכילוב ועכשיו הוא מותג כ"בניין הראשונים." צינורות ונימים משתלשלים מזרוע או ממסכת חמצן, חולפת המיטה, מתגלגלת בלא קול על פני קהל מבקרים הנוהר במסדרונות בכיוון ההפוך, עמוס בשקיות גדושות מזון לבעל או לאח מאושפז באחד מנבכי העולם הממוזג.

קצב החיים במגדל האשפוז מונוטוני, מכסה על המאבקים המתרחשים בכל אחת ממאות המיטות המוצבות סדורות, קומה מעל קומה, מחלקה לצד רעותה, בסדר אלפביתי. רק חילופי הצוות הרפואי ומשק הבית מידי שמונה שעות על פי שעון חיצוני, מפרים שגרה קבועה מונוטונית, שגרה של הישרדות בחיים ודחיקת המוות. צוות עייף, מותש מעביר את המטופלים לידי צוות רענן, שבא לטפל בחולים למשך שמונה שעות נוספות.

בחוץ שולט זמן השעונים. שעון קיץ והשעון על לוח המחוונים ברכב ושעון תחנת הרכבת. קול אורלוגין קורא חצות ומותיר מעט שינה לפני השיבה למיטת החולה. ושעון קוקייה המקרקר מידי שעה ומעיר נמים נם באשמורת לילה, אלא אם יושתק בפגיעת נעל בית. בחוץ מגיח יום ויורד לילה, חילופי עונות, יממות, אביב וקיץ. בפנים, בין חלונות הזכוכית האטומה, הכול מתרחש מחוץ למעגל הזמן. במגדל האשפוז בתוך המחלקות, בחדרי הניתוח ובמרפאות אין שעון ואין זמן. קיים רק סמן עת אחד – מחזור המשמרות המתחלף בשבע בבוקר, בשלוש אחר הצהריים ובאחת עשרה בלילה. זה זמן הניאון הקבוע. אור יקרות מכוכבי התקרה המונמכת. בתוך ימים הוא נכפה עליך, האור הקר. הוא השמש והירח המאירים את כל אורחותיך, בין אם אתה מאושפז או תומך בחולה וסועד אותו. זה השעון שעל פיו מתנהל זמנך: זמן הניאון האדיש שרק המשמרות המתחלפות מפרות אותו שלוש פעמים ביממה.

התחלה. יש התחלה כזו שאין שליטה בה. זו התחלה שבאה עם הכאב, עם התפרצות המחלה, עם התאונה. אינך מזמן את התחלת הביקור בחדר המיון, הוא נכפה עליך. למגדל האשפוז אין נכנסים כפי שנכנסים לאולם הקולנוע החשוך. שם יש פרסומות, יש התחלה ויש סוף. שם, באורח פלאי, נדחסים החיים לשעה וחצי. קרני האור הנשלחות אל עבר המסך מפנס קסם. על המסך הבוהק קיימת התחלה שנבחרה על ידי היוצרים. הבמאי התסריטאי והשחקנים בחרו מי יחיה ומי ימות. ההתחלה מבטיחה שזה יקרה לדמויות שעל המסך ולא לנו. האריה השואג של אולפני אם ג'י אם, האורות, הזרקורים של פוקס המאה העשרים, או הבתולה בטוגה רומאית המניפה את לפיד החירות של קולומביה הבטיחו לנו שזה רק סרט. קסם של חיים שטוו היוצרים שגם קבעו את סופם של הדמויות, ללא שיעברו בחדר מיון. מופיעה הכיתובית FIN"" ומיד אוחזים הצופים בידיהם במסעדי המושבים באולם החשוך. מוחים דמעה ונאנחים בהסתר בטרם יעלו האורות. הכתוביות הרצות על המסך מפרידות בין קודש לחול, בין תרמית הסרט לחיים שבחוץ. והקהל נודד בפסיעות קטנות אל עבר ה Exit, השלט המואר תמיד באדום מעל דלת היציאה. חולף מתחת לשלט, עובר באזור הדמדומים במעברים חשוכים אל אור שמפציע מבחוץ. שמש אפריל הבהירה מכה בעיניים וצופרי המכוניות הולמים באוזניים.  

הבאים למגדל האשפוז אינם דמויות בסרט. הם הובאו לכאן ברגעי חייהם הקשים. כדי להגיע למקור הכאב, הם מופשטים ממחלצות. מוותרים על הצמיד, שעון היד, החולצה, התסרוקת. הם עכשיו רק כאב וכתונת האשפוז הרחבה התכולה, נעלי בית, ושקית נוזלים שקופה המזינה את זרועם. קיומם עכשיו הוא בדפי רשומות רפואיות, בנוסחאות, תרשימים וגרפים המפרידים אותם לחלבונים, לנוזל פלאזמה ולהדמיות של רקמות פגומות.

עכשיו הם גיבורים בסרט שכותרתו "החיים" והתסריט מורה להם להילחם בסוף, להרחיק את הכיתובית "fin" שמישהו רשם במחזור הדם שלהם, בתאי הגוף שלהם. בסרט "החיים" את מקום הבמאי והמפיק והתסריטאי תופסים הרופאים והאחים והאחיות, מובילי כסאות הגלגלים והמיטות במגדל האשפוז. הם נמצאים שם בכדי להרחיק מהחולים את הסוף, לחלצם מהמערכה האחרונה ולתת להם עוד סיבוב על הבר של החיים במקום אינפוזיה משתלשלת. הם שם כל הזמן שאינו מתחלף כדי להכתיב להם עוד פרקים של קיום, הרחק מהמיטות המתכווננות וכסאות הגלגלים ועמודי המתכת נושאי שקיות האינפוזיה. כדי שיוכלו לצאת משם ולשכוח את המגדל ואותם עצמם. אל אותה שכחה כבדה המאפשרת לחזור אל היומיום המבורך.