בחוץ התחוללה סופה, והתריסים חישבו להתנתק מן הצירים. סוזי התכרבלה בתוך השמיכה ורעדה מקור ומפחד. יש לה מעט עצים במזווה, אבל היא חוסכת, שומרת אותם ללילות החורף הקפואים. מהדלת החיצונית נשמעו דפיקות חזקות. האם זאת הרוח, או שיש שם בן אדם שרוצה להתפרץ לדירה? ליבה של סוזי הלם בחוזקה – רק שלא יהיה שם איזה איכר שיכור או לגיונר שמבקש לנקום ביהודים על הכישלונות שלהם בשדה הקרב.

"פתחי, סוזי, זה אני, פיני."

סוזי לא ענתה. היא לא הכירה איש בשם פיני, ואם מדובר בגנב או איזה חוליגן שמבקש לעשות שפטים ביהודים – מוטב שלא ישמע קול של אישה מתוך הדירה.

"פתחי סוזי, אני פיני, הייתי עם אוזי במחנה. פתחי, אני רטוב עד לשד העצמות."

סוזי פתחה את הדלת הפנימית, וקור עז חדר לחדר. כשפתחה את הדלת החיצונית, סילון של מים ניתז פנימה יחד עם גבר גבוה, כולו נוטף מים.

"תעמוד כאן. תוריד את המעיל. אביא לך מגבת."

כשפיני הספיג את הפנים והצוואר במגבת, סוזי הביטה בו – זה היה איש לא מוכר לחלוטין. הוא היה גבוה, שזוף, עיניו הירוקות הביטו אליה בקצת שובבות ובקצת בושה. הוא ניער את מכנסיו, וטיפות גדולות של מים הותזו לכל הכיוונים. היא קפצה לאחור בבהלה.

"אני אסיק את התנור, צריך לייבש אותך, אחרת תקבל דלקת ריאות."

פיני הסיר את המעיל והמקטורן הרטובים. המים חדרו עד החולצה. הוא המשיך לעמוד ליד הדלת מחזיק את בגדיו הרטובים בידו, כשסוזי מנסה להדליק את גזרי העץ שבתנור.

"תגידי לי איפה להניח את אלה, ואני אעזור לך."

סוזי ניגשה אליו, לקחה ממנו את הבגדים הרטובים ותלתה אותם על וו שליד הדלת.

"קר פה נורא!"

"אתה רטוב, ולכן…"

"יש לך נייר עיתון?"

פיני שם את העיתון מתחת לגזירי העץ, הדליק אותו ונשף בכל הכוח, פעם ופעמיים ושלוש. האש ליחכה את העץ ומייד דבקה בו. מעט חום החל מתפשט בקרבת האח.

"מחר בערב אפצה אותך, אביא עצים…"

"סכנת נפשות לבוא אחרי חמש. עוצר. אתה לא פוחד?"

"בגשם הזה אין חתול מת ברחוב. את לא מכירה אותי? אני פיני גרוס… אני ישנתי בביתן של אוזי בעלך…"

"מתי… מתי ראית אותו?"

"האמת? לפני שלושה חודשים. הוא היה בסדר. שם לא בית הבראה, אבל שורדים. אני ברחתי. השמירה שם לא אי אי אי, ועם קצת סיכון אפשר להימלט. הבעיה היא מה עושים אחר כך. אחר כך אין מקום לכף רגלך. אף אחד לא יקבל אותך הביתה, אף אחד לא ייתן לך פת לחם. אם יראו אותך ברחוב, מייד ילשינו עליך, ואז יש לך סיכוי טוב לקבל כדור בראש, לא לפני שיוציאו לך את הנשמה בעינויי תופת. לברוח  זו לא הבעיה."

"אוזי לא יברח. הוא פוחד מהצל של עצמו. הוא היה מוכרח להירשם למפלגה הקומוניסטית – או טו טו מגיעים הסובייטים, ואוי לו למי שאיננו חבר מפלגה. בינתיים הוא שם, ואני פה, חיה במחסור גדול, מהיד אל הפה…"

"אני אביא לך מחר עצים. לא עצים שלי. אין לך מושג מה אני למדתי בשלושה חודשים אלה של בריחה. את רועדת מקור. בואי תתקרבי לאח."

סוזי התקרבה לפיני, וכתפה נגעה בכתפו. צמרמורת אחזה בה – מזה חודשים לא נגעה בגופו של גבר, והנה, כורע כאן על ברכיו צעיר גבוה וחסון. פניו רחוקות מלהיות מצודדות – אפו נשרי, בעיניו יש איזה זיק של שובבות, אבל הגבות העבות משוכות כלפי מטה ומשוות לו מראה עגום. היא הורידה את מבטה אל מפתח הצווארון, משם בצבצו ממש תלתלים שָטֵניים – כל השיער שנשר לו מהראש, גלש מן הסתם אל החזה. המחשבה שהיא או טו טו מלטפת את התלתלים האלה עוררה בה רצון לצחוק.

"מה קרה?"

"לא קרה כלום. נזכרתי במשהו."

"מה. מה? תגידי," ופיני משך את ידה אליו. היא התקרבה לכתפו, וידה נמשכה מאליה אל חזהו. פיני הושיט את ידו השנייה לחבק אותה, והיא נלחצה אליו, ודמעות החלו זולגות על לחייה כשהיא משתנקת ונשימותיה קטועות.

"מה? מה יש לך, סוזי? מה קרה?"

"אתה לא יודע כמה אני רעבה, כמה…"

"אני מחר אביא…"

"אוי כמה שאתה טיפשון," וסוזי התכרבלה אל תוך חיקו. פיני פרש עליה את זרועותיו הגדולות, ומייד אימץ אותה אל ליבו.

"למעלה, פיני, למעלה. אני רוצה אותך למעלה."

לשונות אש כחלחלות-זהובות ליחכו את גזירי העץ והפיצו חום נעים. פיני וסוזי היו דבוקים זה לזה, לופתים זה את זה בכוח, בייאוש.

"פיני קוראים לך? פיני? אתה יודע, פיני?"

"מה, סוזי? אני כבר לא יודע כלום."

"אתה יודע, פיני, אנחנו מלקטים רסיסים של אושר, כאן מול האח, על רצפת העץ, כאילו לא מתרחשת סביב מלחמה נוראה."