ריח הדרים
השערות שבכיור השירותים וסביבתו היו מסולסלות ועבות. לילך ראתה מסוגן בעבר וידעה שהגיעו מגופו של אביה. אם לומר את האמת, הייתה מופתעת, שכן ציפתה למצוא דווקא שערות אפורות ודקות, כפי שראתה כעת מדי יום על ראשו. אך השערה שכעת הרימה ובחנה לא הייתה שיערת ראש. היא החזיקה את השערה הפתלתלה אל מול האור עם עין אחת סגורה וזיהתה את המקום שבו התחברה פעם לגוף. כבר כמעט עשר שנים לא חלקה כיור עם הוריה. השערות היו פזורות בכל רחבי הכיור ואף על הרצפה, ללא כל סדר גלוי לעין. כמו הפזורה היהודית, לילך חשבה לעצמה. מחור הביוב עלה ריח חריף-מתוק של שאריות משחת שיניים ומיצי פה של בוקר.
היא הגיעה אל הבית לקראת הערב ביום שלפני, מוציאה מרכבה העתיק, שנקנה בעבורה ביום הולדתה העשרים, את שבע הקופסאות שהיוו לעת עתה את כל רכושה. הדירה שפונתה בתל אביב לא הכילה כעת דבר פרט לסתימות גבס שנעשו ביד לא מקצועית וזיכרונות שלא היה מקום עבורם בקופסאות. את הספה הכתומה שמצאה על שפת המדרכה החזירה לאותה פינת רחוב שבה נמצאה. את החתולה הכתומה, מאדאם, עוד אחת מאיסופי הרחוב שלה, השאירה אצל חברתה דנה עם הבטחה לשתיהן שהיא תשוב במהרה, ככל שהתפתחות העניינים תאפשר. את שורת העציצים היבשים שעמדו על אדן החלון נאלצה לנטוש לאחר ניסיונות החייאה נמרצים שכשלו. כמו חשבון הבנק שלה התייבשו. החזרה לבית ההורים בשוהם היוותה מעין פתרון סופי ובלתי נמנע, לאחר סבב כפול של ספות חברים, ויומיים חצי טראומתיים בחדר הילדים בבית אחיה הבכור בפתח תקווה מזרח.
ריח תקיף של טיגון עלה מהמטבח כאשר לילך נכנסה אליו בבוקר, שוכחת לשים על עצמה חזייה לפני שיצאה מהחדר. אביה מול עיתון "הארץ", מצקצק לעצמו בכעס מצטדק, אימה ליד הכיריים, מכינה חביתה בדרך היחידה בה היא יודעת – מחזה שכאילו נלקח ממחסני הזיכרון של לילך וקושט בשינויים קלים שמבקשים להתגלות: כלֵי מטבח שהיגרו ממקומם המקורי, שכבת אפרוריות דהויה שהולבשה על הוריה, שולחן שבאופן חד-משמעי לא היה שם בעבר.
אימא יעל ואבא אילן היו נוהגים זה שנים בבִתם במשנה זהירות, כמו מטפלים בסחורה עדינה שיכולה בכל רגע להיסדק, שלא לומר להתנפץ לאלף רסיסים בגוון הלילך. התנהלותם המסויגת, מצדה של לילך, היה מקור בלתי נדלה של התקפי זעם ופרצי בכי, דבר שחיזק את אמונת הוריה בצדקת דרכם העדינה. לאחר חיבוקים מתורגלים ונשיקות טקסיות, יעל הסירה את המחבת מן האש והציעה לביתה קערת גרנולה עם חלב סויה שקנתה במיוחד מבעוד מועד.
"זה בסדר," אמרה לילך, "הפסקתי עם הטבעונות."
הוריה החליפו מבט מהיר שלא נעלם מעיניה ולאחר מכן הוגשה לה חביתה חיוורת שכמותה אכלה מינקותה ועד גיוסה לצבא וכעת עוררה בה בחילה מעורפלת. כשנשאלה לשלומה ענתה שבסדר וכששאלה לשלומם נענתה שאין תלונות ושרק לפני כמה ימים רכשו מנוי לקאנטרי המקומי, מבטיחים לעצמם לשחות שמונה בריכות לפחות פעמיים בשבוע, ואם הכול יתפתח כמתוכנן יעלו את המינון לעשר בריכות בתוך שלושה חודשים. נבנתה לה שתיקה. הוריה של לילך, שבימי נעוריה המרדניים היו אלופי העולם למרחקים ארוכים בשתיקות שאינן מן הזן הנינוח, נראו באותו בוקר כמי שזקוקים לסיוע מידי.
"יש לי אודישן היום," סיפרה לילך, בניגוד לשיקול דעתה ולהחלטה מליל אמש.
הוריה נאחזו בבשורה כבקרש הצלה חברתי.
"איזה יופי!" צהלה אימה, "אודישן למה?"
"תפקיד בסדרה," דיווחה לילך, ואימה עשתה את אותו הפרצוף המוגזם שהייתה עושה תמיד כשרצתה להביע התרשמות עמוקה. מן הצד השני של השולחן, אביה ניסה להזדחל חזרה לעיתון מבלי לעורר תשומת לב.
"את רוצה שאני אעזור לך ללמוד את הטקסט?" הציעה יעל.
"לא."
"למה? תמיד עזרתי לך ללמוד למבחנים, את זוכרת?"
"כן."
"נו, אז תני לי לעזור לך."
"לא צריך."
"אבא גם יכול לעזור, נכון, אילן?"
"הממ."
"אמא, זה באמת בסדר."
"חבל. יכול מאוד לעזור לך."
"נו, לא צריך, לא צריך." נזעקה לילך.
"את יודעת שהממשלה שוב קיצצה בחינוך?" התערב פתאום אביה. למרות שהשאלה הופנתה ישירות אליה, לילך שתקה ובהתה במפת השולחן המשובצת, שגם היא לא הייתה שם בעבר. היא רק רצתה שהזמן יעבור.
"לילך?"
"מה?"
"את יודעת שהממשלה שוב קיצצה בחינוך?"
"מה שתגיד, אבא. אני הפסקתי לקרוא עיתונים." במילים אלו לילך הרגה את השיחה, שבעיניה הייתה זקוקה בלאו הכי להמתת חסד, ואז הרשתה לעצמה לחזור לחדרה.
אם היא לא תצא מהבית הזה מקץ שבועיים, החליטה בינה לבין עצמה, בעודה מתיישבת על המיטה הצרה עליה איבדה את בתוליה, היא תתלה את עצמה בעזרת אחת מהעניבות של אביה, זו שתיראה לה היקרה ביתר.
המרכז המסחרי של שוהם היה בשלבי בנייה מוקדמים כשלילך החליטה שהיא מוכרחה לעבור לתל אביב, אם היא מתכוונת לקחת את קריירת המשחק שלה ברצינות לה היא ראויה. בין ביקוריה בחגים לבין סבבי כביסה, היא ראתה את הקומלפקס הנאה הולך ונבנה, עד שהושלם ונפתח, לרווחת תושבי המועצה. כעת זכתה ליהנות בעצמה מהפירות המתוקים של קפה הפוך מגרגרים שנטחנו במקום, וממבצעים, שהשתלמו באמת, על קולקציית הקיץ, לאחר שהוזמנה על ידי חברותיה מימי התיכון לבילוי צהריימי בחלליו הממוזגים של המרכז. הימים, כך לילך למדה בטלפון מחברתה ורד, היו ימי החופש הגדול, בהם יש להוציא את הילדים והכלבים מהבית בכל מספר שעות, ואם אפשר על הדרך להעיף מבט על שמלה או שתיים – מוטב.
לילך וחברותיה היוו בעברן את הקצפת החברתית של בית הספר "תיכון שוהם", האחרונות לעזוב את המסיבות והראשונות לאבד את בתוליהן. קצת יותר מעשור לאחר שהעבירו ביניהן ג'וינט בסופו של נשף הסיום, לוורד יש שני ילדים, ליסמין יש צלוליטיס מבעית, לניצן ולבעלה משכנתא שניצן אינה חדלה להזכיר ולסיגל אין דבר להגיד על כל נושא שהוא. לילך יושבת ביניהן ומבחינה שהיא לבושה כמו ילדה בעוד הן לבושות כנשים. יסמין מספרת ללילך שהן כולן שומרות על קשר מצוין. ורד צורחת על בנה בן השנתיים שלא יכניס את הדבר הזה לפה. ניצן מצהירה ששוהם צמחה המון בשנים האחרונות, שיש המון בנייה חדשה. יסמין מסכימה, באמת יש המון בנייה חדשה. יש פארק. יש מרכז. ורד מסבירה לבנה בן השש שהוא לא יכול לקבל ארטיק וניל כיוון שהוא כבר קיבל ארטיק שוקו והוא תקע אותו לסיגל בסנדל. סיגל שותקת. יסמין אומרת שאתמול בערב תוכנית כלשהי הייתה מצחיקה ואילו תוכנית אחרת הייתה מותחת. ניצן מסכימה. כן, אומרת סיגל. ורד מבקשת ברוך מבנה בן השש להפסיק לבכות. ניצן ממליצה ללילך למהר ולקחת משכנתא, שהרי הריביות רק עולות כל שנה. קודם להתחתן, ממליצה יסמין. סיגל עושה רושם של מסכימה. ורד קמה ממקומה ורודפת אחר בנה בן השנתיים. אני כבר מתה להביא ילדים, מישהי אומרת.
לאורך כל הפגישה הארוכה מדי ביניהן, חברותיה של לילך נמנעות מלהזכיר את היות לילך מובטלת, את חזרתה למגורים עם הוריה, את היותה רווקה או את הרזון הקיצוני, יש שיקבעו חולני, שלה. עם משטר הצנזורה העצמית שכפו על עצמן, לא נותר הרבה שעליו ניתן לדבר. ניצן מבקשת המלצה למסעדה טובה בתל אביב, אבל שתהיה לא יקרה, טעימה, כשרה ועם חנייה קרובה ובחינם. יסמין אומרת לה שהשמלה שהיא לובשת מחמיאה לה. לאחר מכן הן יושבות בצוותא בשקט מוחלט, פרט לגערות מכאניות מצדה של ורד. תרד. אל. בוא לפה. לא עכשיו.
לדאבונה של לילך, חברותיה נראו מרוצות בבטלה הסתומה שלהן. היא צפתה בהן בוהות אל תוך קירות בית הקפה, מערבבות בכפית את קפה הברד שלהן, מעבירות אצבעות חיוורות וציפורניים מלאכותיות על מסכי מגע. גם אם הגסיסה האיטית במרכז המסחרי של שוהם נראתה ללילך חמורה מכל דיני הגורל שעלולים לזמן החיים, היא סברה שעבור הנערות-לשעבר שישבו סביבה, מה שחיכה להן בבית היה כנראה גרוע אף יותר.
טבעי כמה שזה טעים.
את הנסיעה הקצרה משוהם לתל אביב בילתה בניסיונות להרגיע את עצמה לקראת האודישן. צריך להתייחס לכל אודישן כאילו הוא זה שיביא את הפריצה הגדולה, הייתה אומרת לה אלינור מלמד-ספרן, המורה למשחק המיתולוגית בעיני עצמה. אם הולכים למספיק אודישנים בסוף משהו תופס, זה חוק הממוצעים, היה אומר אביה בימים בהם עוד הביע התעניינות. טעים כמה שזה טרי, אמרה לעצמה לילך, בעוד היא מחפשת מקום חנייה בעיר שאין בה מקומות חנייה פנויים. יש בעיר הזאת אלף מלצריות בנות שלושים שמחפשות חנייה לקראת אודישן. יש אלף מלצריות בנות שלושים שחולמות להיות שחקניות ואין אף שחקנית שמתגלה בגיל שלושים. טבעי כמה שזה טבעי. הקרב הגדול ביותר הוא נגד עצמך, היה אומר לה מפיק בדרג בינוני, בחברת ההפקה השלישית בגדולה בישראל, לאחר שהיה משליך את הקונדום לפח.
מיוזעת בגלוי, מאחרת ברבע שעה, ממלמלת לעצמה בקול רם שהיא חייבת להירגע ושטרי כמה שזה טעים, לילך התייצבה מול המזכירה בחדר ההמתנה שופע השחקניות בפוטנציה. המזכירה, שניכר בפניה שאין דבר שהיא סולדת ממנו יותר בעולם הזה מאשר שחקניות רזות מדי שמאחרות לאודישן שלהן, עשתה את כל מה שהיא יכלה על מנת לגרום ללילך להרגיש רע על כך שהיא איחרה, על כך שהיא בת שלושים ועל כך שזה מה שהיא לובשת, לפני ששילחה אותה להמתין מחוץ לחדר מספר 3.
מחוץ לחדר מספר 3 השתרך תור שהגיע עד לקצת אחרי חדר מספר 5, שנערכו בו אודישנים לכלבים, לקראת קמפיין גדול של מזון כלבים דיאטטי. בתור היו בנות שלילך הכירה, רובן צעירות ממנה, וכולן הצליחו להתעלם אחת מהשנייה. לילך החליטה שעד שיגיע תורה היא תתרגל נשימות – פנימה מהאף, החוצה מהפה, כשבדרך היא נותנת לחמצן להיכנס לחלל הבטן ולסלק את כל הפסולת והמחשבות הטורדניות. זה רק עוד אודישן, לא יותר מאודישן, מאה אחוז אודישן, טבעי אודישן, טבעי כמה שזה טעים, כמה שזה אודישן, כמה שאני חייבת לקבל את זה, כמה שאני לא יכולה לחזור לבית הזה, לחדר הזה, לחביתה הצמיגית והשאלות התמימות לכאורה. אני לא יכולה לחזור ל"לילך, איך הלך באודישן?", ו"מתוקה, מתי תתחילי לחשוב על חתונה?", ו"את לילך קנסטה?". היא הכניסה אוויר פנימה – אני עוד צעירה, היום הרבה אנשים לא מתאפסים על עצמם עד שהם בני ארבעים, היא הוציאה אוויר החוצה – אלוהים ישמור, מה אני אעשה? אני אהיה מזכירה? אני אתן למישהו להכניס אותי להריון ואוליד שני ילדים ואכין עוגיות בטעמים שונים לכל הילדים בגן? אני לילך קנסטה?
"חמודה, את לילך קנסטה?" אישה עמדה במפתן הדלת. לילך אמרה שהיא אכן לילך קנסטה, ונכנסה בעקבותיה לחדר מספר 3.
החדר הקטן היה הכלאה סרת טעם של כיתת לימוד במתנ"ס דל תקציב ומשרד פקידות ממשלתי זוטר ברוסיה הסובייטית. הכיסאות היו במידות של ילדים ומפוזרים בחלל החדר באקראי, פרט לכיסא גמדי בודד שניצב מול שולחן מתכת מקרטע שמאחוריו ישבו גבר ואישה. לילך התיישבה באי-נוחות וראתה שעל שולחן המתכת פתוחות מספר תיקיות והגבר מעיין בחוסר סבלנות באחת מהן. הוא היה מבוגר ומאפיר, ישב שפוף כמו סובל מבעיות גב כרוניות והזיע אל תוך חולצתו שני כתמים כהים ובולטים. במאמץ הרואי וחסר כל סיכוי, הוא ניסה בכל כמה שניות לנגב את פניו ועורפו בעזרת מטפחת בד. האישה שעל ידו הייתה מאופרת מאוד וחיוכה המאולץ היה מר-חמצמץ. היא הגניבה מבט אל שותפה, כמו מחכה לאישורו להתחיל. החדר לא היה מאוורר ולילך הרגישה את עצמה נוזלת מכמה מקומות. היא חייכה חיוך רחב וניגבה את ידיה על שמלתה.
"לילך קנסטה?" שאל בסופו של דבר הגבר.
"כן, זו אני." לילך ענתה, שומעת את עצמה עליזה מדי ובלתי נסבלת. הגבר, לעומתה, נשמע לה עצבני וקצר רוח, יורק את המילים בשביל להיפטר מהן בזריזות.
"שלום לילך, צהריים טובים. אני סימון, זאת מישל, אני מניח שזה לא האודישן הראשון שלך אז ברשותך נתחיל בלי יותר מדי קשקושים." הגבר ניגב את פניו, חיכה רגע לתשובה, ומשזו לא הגיעה המשיך לדבר.
"טוב, אז נתחיל. את מכירה מיץ? שותה מיץ בבית?"
"בטח," דקלמה לילך, "מאז שאני זוכרת את עצמי קטנה אמא שלי קונה מיץ טרי. כל בוקר על השולחן אפשר למצוא."
"את גרה עם ההורים?" קטעה אותה מישל. לילך לא הספיקה לענות בטרם סימון המשיך בשלו מבלי להתייחס לשאלה של שותפתו.
"יופי. זה טוב מאוד ויופי. בכל אופן, אנחנו יוצאים עכשיו במוצר מיץ חדש, זה נקטר פירות-הדר, זה מאוד מאוד טעים וגם יש בזה הרבה מאוד טבע ובכלל זה יופי של מוצר, אוקיי? המוצר נקרא הדרימZ, בסדר?"
"הדרימס." חזרה לילך.
"לא, לא, הדרימZ, עם Z, זה כמו השחורים כזה, כמו ב-Nigazz או Bitchez, זה קטע צעיר כזה. זה מגניב, בסדר?"
"הדרימז." היא תיקנה.
"יופי. עכשיו הטקסט." מישל קמה ממקומה, שולפת ממחבוא סמוי בקבוק פלסטיק חף מכל סימון ובתוכו נוזל ורדרד. על הפקק ניצבו הפוכות מספר כוסות חד פעמיות. לילך התבקשה להחזיק כוס בזמן שמישל מילאה אותה בנוזל ואז חזרה למקומה. לילך המתינה.
"בזמנך החופשי," אמרה מישל לכשהתיישבה.
הנוזל בכוס היה סמיך למראה וצבעו, כעת כשהיה מחוץ לבקבוק, היה מודגש וזרחני. לילך הרימה את מבטה, חייכה ולגמה בנדיבות. הטעם הראשוני היה שמנוני וכבד ומתיקות חודרנית תקפה אותה, פושטת בפיה ונדבקת ללשונה כמו צבא שלם של סוכריות על מקל. כשבלעה את הנוזל חוותה רגע קצר של רפלקס הקאה ולאחריו חמיצות צורבת בתחתית הגרון. להדרימZ היה טעם של תפוז, אשכולית, לימון ולוחמה כימית.
"טבעי כמה שזה טעים," לילך הצליחה לחלץ. הבוחנים שתקו למספר רגעים, לא מסגירים דבר פרט לשעמומם הבולט.
"לא רע, לא רע," אמר סימון, "אבל אני חושב שהייתי צריך לכוון אותך קצת מראש. קצת רקע, כן? בשביל שההופעה שלך תהיה מדויקת. היצרן, בסדר? היצרן מכוון את המוצר לקהל יעד משפחתי. הוא רוצה שהמוצר יהיה הקוטג' הבא, אבל צעיר. הדרימZ בכל בית, כן? אז הקהל הוא משפחות, אבל צעירות. הורים צעירים ורעננים. את נשואה?"
"לא," אמרה לילך.
"לא? חבר?"
"לא כרגע."
"לא. לא נורא. בשביל זה את שחקנית, לא?" הוא צחקק לרגע, בקול נחירתי ובהבעה שהפנים שלו לא התאימו לה. "היום את אמא צעירה נשואה רעננה שרוצה שהבן שלה ישתה מיץ תפוזים בבוקר."
"לא תפוזים." ייעצה מישל.
"נכון, לא תפוזים. אסור לנו להגיד תפוזים. הדרימZ." הוא שתק, כמו בוחן את כל חייו עד לרגע זה.
"אז בואי ננסה שוב, אבל תנסי להיות יותר אמא הפעם. ורעננה."
לילך נשמה עמוק, לגמה, בלעה, חייכה.
"טבעי כמה שזה טעים." ללא ספק, הביצוע שלה היה זהה לחלוטין לקודם.
"לא רע, יותר טוב. בואי ננסה שוב."
לילך שוב לגמה מלוא פיה, נחרצת בדעתה לתת את כל מה שיש לה. בניסיון השלישי שלה, טעמו של הנוזל התפתח ונוצר בו רמז קל של חריפות, ששרפה את החך והרדימה את הלשון.
"טבעי כמה שזה טעים," לילך אמרה, שמחה לראות שהנוזל שבכוסה נשתה כולו. היא ליקקה את שפתיה, טועמת פומלית ומונוסודיום גלוטמט.
"אני אוהב את זה. אני אוהב את זה. בואי נעשה את זה שוב." מישל קמה ממקומה ומילאה מחדש את כוסה של לילך, מחייכת בעודה מחליפה איתה מבט.
לילך שתתה ובלעה שוב ושוב, המיץ צרב בגרונה ובהדרגה מילא את בטנה וחולל בה שמות. סימון דרש ביצוע עליז, ביצוע דואג, שוב ביצוע עליז ולבסוף "הכי ישראלי שיש לך." לאחר שתי כוסות ועוד חצי כוס של הדרימZ, האודישן הגיע לסיומו.
סימון חייך, מדליק לעצמו סיגריה וחושף שורת שיניים שעברו הלבנה.
"אנחנו ניצור איתך קשר," אמרה מישל וסימנה לכיוון הדלת שהובילה את לילך אל מחוץ לחדר ובחזרה אל רחוב אלנבי הסואן.
היא הרגישה שהאודישן היה סביר. היא הרגישה גם את המיץ מבעבע בבטנה. רעשי עיכול ובחילה הולכת וגוברת ליוו אותה בדרכה חזרה לשוהם. שוב שוהם. באחד הרמזורים היא עצרה את הרכב בשולי הכביש וחשבה להקיא, אך דבר לא יצא כשפתחה את פיה פרט לפס רוק דקיק וליבבות חלושות. העיקר היה לא להתייאש, לא להישבר. תמיד יהיה עוד אודישן. סדרה אינסופית של אודישנים בבניינים מתפוררים. הפירצה אולי נמצאת מאחורי העיקול הבא, הייתה אומרת לריסה, שחזרה בתשובה וכעת נמצאת בהריונה החמישי. בעיקול האחרון לפני הכניסה לשוהם ממש הרגישה את בטנה מתהפכת בה ואת כל ההדרימZ עולה ובא בגרונה, מאיים להכתים לה את כל הבגדימZ. היא מיהרה הביתה, יודעת באופן טבעי שזה לא ייגמר בטוב.
אימה החלה עוסקת בגננות בחצר הקדמית של הבית, מאז שיצאה לפנסיה, ובמיוחד הייתה גאה בשני עצי ליים פרסי ששתלה במקומות אסטרטגים וצמחו לגדלים מרשימים. פירותיהם היו בריאים למראה, גדולים ונוצצים כמו היו שייכים לפרסומת לייצוא הדריה של יפו. הבחירה בליים, הייתה מספרת יעל, נבעה מהטעם המיוחד שהם מוסיפים לסודה, טעים הרבה יותר מהלימון הרגיל. תכונה נוספת של עצי הליים הפרסיים, לילך גילתה כעת, היא ריחם העז. ריח הלימון פלש לנחיריה והתערבב עם כל שאר המרכיבים שרבצו בבטנה. היא מיהרה לפתוח את דלת הבית ונכנסה בצעדים גדולים לכיוון השירותים, אך נעצרה אל מול קריאות השמחה של הוריה שישבו בסלון.
"הֶיייי, הנה המריל סטריפ שלנו!" קראה יעל. הם ישבו על הספה הוותיקה של משפחת קנסטה, רהיט בלוי ועצום ומוכר מדי, הטלוויזיה מולם פתוחה כשתוכנית אירוח נשמעת בווליום מרסק אוזניים. אביה ניסה לחלק את תשומת לבו בין הבידור ובין בתו, אך במהרה נכנע והתרכז בלילך.
"בואי, בואי!" הוא צעק מעל קול הטלוויזיה, "שבי איתנו, יש ראיון חגיגי עם השף הזה שאמא אוהבת. אחרי זה נראה גם חדשות!"
לילך הרגישה את רגליה קורסות תחתיה והיא כרעה על ברכיה, פניה בדיוק מעל לשטיח הסלון האפגאני שאביה קנה קצת אחרי שנולדה. היא חשה שכל גופה מוכן למלאכת ההקאה, ורק היא מחזיקה את הסכר במאמץ עילאי של שרירי הבטן. הוריה נזעקו, צועקים מילים שהיא כבר לא שמעה. לילך מרוכזת הייתה בעצמה – היא שמעה את בכייה עולה בגניחות קטנות ועלובות, חשה את ידיה רועדות ללא שליטה, טעמה את כל מה שהכניסה לתוכה שעלה וטיפס בגרונה.
"תראו מה עשיתם ממני," היא אמרה, בעיקר לעצמה. השטיח הזה, האפגאני, ללא כל ספק היה מונח באותו מקום מאז ומעולם. בתחושת הקלה וצריבה חריפה בגרון, לילך שחררה והניחה למה שהיה בתוכה לפרוץ החוצה.
תגובות