יוסף בר-יוסף הפתיע אותנו עכשיו בהוצאה לאור מקובצת של שני ספרים חדשים משלו: מצד אחד אוסף נובלות בשם יוב (על שם אחד הגיבורים) ומצד שני ארבעה מחזות חדשים (זה שם קובץ המחזות שהוא ספרו הנוכחי השני*).

ברור, אפוא, כי ההרהור המיידי הפוקד כאן את הקורא (והמבקר) הוא שבר-יוסף מצדיק שוב את דימויו הידוע כמחזיק בשני כתרים בתחום הספרות והתיאטרון גם יחד: כפרוזאיקן (הממשיך מסורת של אביו הנודע בשערים – יהושע בר-יוסף) וכמחזאי (המצליח לא רק בארץ אלא גם בחו"ל). אגב, בין שני תחומי היצירה הללו תחום הסיפורת הוא (והיה) ראשון וידוע אצל בר-יוסף הצעיר, ותחום המחזאות שנתפרסם בו בא, למעשה, רק לאחר מכן. אבחון זה מובילנו כבר לכלל תולדותיו של יוסף בר-יוסף כיוצר ולמקומו המיוחד בספרות העברית הצעירה של דור-המדינה (דורם של עמיחי, זך ואבידן בשירה – אך גם דורם של עמוס עוז וא.ב. יהושע, יעקב שבתאי ויורם קניוק, אהרן אפלפלד ויהושע קנז, יצחק אורפז ויוצרים חשובים נוספים בסיפורת).

יוסף בר-יוסף. תמיד נאמן לעצמו

על רקע זה חשוב ומתבקש לומר דבר שכיום נשכח לא-מעט, כי יוסף בר-יוסף היה כבר במחצית שנות החמישים של המאה שעברה אחד מהיוצרים הידועים של חבורת "לקראת" (ולאחר-מכן של "עכשיו") בתחום הסיפורת. מן-הראוי לזכור כי באותה התקופה הרחוקה של ראשית דור-המדינה בספרות (שיוסף בר-יוסף וכותב שורות אלו הם משרידיה, הלא-רבים כבר), גם ריאליזם פסיכולוגי בסיפורת, העוסק בדיוקנֵי יחיד וממשותו הפרטית – ולאו דווקא בביטוי תקופה וחברה בכללה ומאבקים רעיוניים – נחשב כמבטא חידוש קיומי ומודרני (ואפשר להזכיר בהקשר כזה גם את סיפוריו של אריה סיון הצעיר). אכן, בהקשר הזה נחשב אז גם הריאליזם הפסיכולוגי המובהק של יוסף בר-יוסף כבן-ברית של המודרניזם החברתי בתחילתו בספרות העברית, מה עוד שבשונה מהפרוזה של אביו הנודע הוא לא הציב במרכז את החברה החרדית של "היישוב הישן".

אמנם נוסח ריאליזם פסיכולוגי כזה, המציב דמויות פרטיות (אם כי גם הן, כמובן, על רקע זמנן) הקדים השפעות של זרם-תודעה ושל נוסח סמלי-מופשט בסיפורת (ומבחינה זו לא ג'ויס ופוקנר, ולא קפקא ועגנון המאוחר יותר, לא השפיעו על בר-יוסף.) הוא יכול להשתבח, או אפשר לשבחו, כפרוזאיקן (ולאחר מכן כמחזאי) הנאמן לעצמו עד כלות. שום חידוש אופנתי לא יזעזע אותו, כביכול, ולא יביך אותו מריתוקו לעלילות נפשיות על רקע חברתי צנוע למדי, אשר הוא מצידו רואה בו עולם ומלואו, מתגוון ומרצין בשלל אירועים, עלילות ודמויות.

כאן מן-הראוי לציין שדווקא הצלחה ויכולת בנוסח ריאליסטי-פסיכולוגי דורשות מיומנות סיפורית מעולה שתמנע נפילה לתחום הבאנאליה, האורב כאן, יותר מאשר בנוסחי סיפורת ניסיוניים וחדשים יותר (זרם-תודעה ונוסח סמלי-מופשט). ואכן, בתחום הזה של ריתוק ואיפיון נפשי על רקע מסורתי יותר, יוסף בר-יוסף הוא מאסטר, אמן מובהק, של עלילה סיפורית מעמיקה ומרתקת ואולי בין אחרוני הנאמנים של הריאליזם הפסיכולוגי הטהור מדורו אך גם לא נסוג אליו ומידרדר לתוכו כמו גרוסמן ברומנים המאוחרים שלו.

בתחום הזה חשוב לציין גם הצלחות סיפוריות מובהקות ומרנינות של בר-יוסף, כגון הנובלה על הימאי בן-כמרים המגיע ארצה ומשתלב בבוהמה המקומית, וכן את סיפוריו הקלאסיים של בר-יוסף: "החלון" ו"השולחן" שהתפרסמו כבר בכרכי "עכשיו" הקדומים. אלו יצירות הראויות להיכלל בכל מבחר-סיפורת מרכזי שלנו. הרי כישרונו הסיפורי המרתק של בר-יוסף חוגג כאן כמעט תמיד, ולעיתים גם על רקע חברתי אפור ויומיומי, לכאורה.

פריצתו של יוסף בר-יוסף למרכז הדרמה העברית (ולמרכז ההצגות על במת התיאטרון) היא אמנם חיזיון מאוחר יותר (כאילו כפיצוי על יצירתו בתחום הסיפורת הנחשבת כמרכזית), אולם האמת היא כי גם בתחום המחזאות מאופיינת יצירתו בתיקבולת תוכנית מעניינת לעמדתו בסיפורת. כך, למשל, פרט למחזה האחרון בספר מחזותיו הנוכחי ("חשק") אין למעשה שום עירוב של יסודות לא ריאליים – או לא-ריאליסטיים – בקובץ המחזות הזה שלפנינו. הם עוסקים כולם בריאליה (לרוב תל-אביבית בשכונותיה הישנות של העיר). ואכן, כפי שניתן לעמת את בר-יוסף עם מספריו העיקריים והידועים של דור-המדינה, כך גם אפשר וצריך לסמנו כפועל בשדה הדרמה לא רק על רקע סוריאליסטי או של תיאטרון האבסורד, בדומה לחנוך לוין ויוסף מונדי, אך גם לא על רקע מחזה רעיוני ופוליטי מרכזי בנוסח יהושע סובול ואחרים, אלא על רקע דרמות אישיות מובהקות של נפשות-יומיום. כזה הוא , לדוגמה, המחזה "לא בבית הזה" הפותח את הספר שלפנינו.

עם זאת, למרות פרסומו הגובר של יוסף בר-יוסף כמחזאי, איננו צריכים לוותר על מעמדו החשוב כפרוזאיקן – למרות שבמשך עשרות שנים עומעם מעמדו הזה. הוצאת שני ספריו הנוכחיים לאור היא הזדמנות מצוינת לראותו כיוצר חשוב הפועל בשני תחומים, בשני ז'אנרים, תמיד נאמן לעצמו, לאורך עשרות רבות בשנים. כה לחי!

*שני הספרים יצאו עתה לאור בהוצאת "כרמל".