פעם ראיתי את רות / יצחק שלו

פַּעַם רָאִיתִי אֶת רוּת מְצֻיֶּרֶת בְּצִבְעֵי מַיִם,
כְּעֵין הַכָּחֹל הָרַךְ אֲשֶׁר לְהָרֵי מוֹאָב.
אַךְ עַתָּה תֵּרָאֶה בְּעֵינַי יְצוּקַת צִבְעֵי שֶׁמֶן:
הַרְבֵּה זָהָב וָחוּם בַּשֵּׂעָר וּבָעוֹר,
וּכְעֹמֶס הַדְּבַשׁ בַּחִטָּה הַבְּשֵׁלָה לַמַּגָּל…
רְאִיתִיהָ אֵי-פַּעַם קַלָּה עַל רַגְלֵי נַעֲרָה דַּקּוֹת,
אַךְ אָבִינָה הַיּוֹם כִּי אִשָּׁה בִּבְגוּרֶיהָ הָיְתָה,
צוֹעֶדֶת לְאַט עַל מִלֵּאת יְרֵכֶיהָ,
הוֹלְכָה מִמּוֹאַב-זִכְרוֹנוֹת אֶל בֵּית-לֶחֶם תִּקְוָה.

פַּעַם נִרְאָה לִי בֹּעַז כְּאִכָּר אֲשֶׁר שִׂחֵק לוֹ
יִצְרוֹ לָבוֹא עַל אַחַת הַמְּלַקְּטוֹת בְּלֵיל הַקַּיִץ,
אַךְ לֹא כֵּן יֵרָאֶה לְעֵינַי הַיּוֹם.
אָמְנָם יִשְׁכַּר מְעַט מִיֵּינָהּ הָאָדֹם שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ
וּמִיֵּין הַסַּהַר הַלָּבָן
הַנִּשְׁפָּךְ עַל הַגְּרָנוֹת בַּלַּיְלָה
וְהוֹפְכָם שָׁדַיִם נוֹגְהִים.
אָמְנָם מְלֵאִים חֲלָצָיו בַּתִּירוֹשׁ הַמְנוֹבֵב בְּתוּלוֹת,
אַךְ יָתוּר לוֹ אִשָּׁה לְהַשְׁקִיעַ אוֹנוֹ בָהּ,
לִרְאוֹת פְּרִי בָנִים,
וְלֹא נַעֲרַת-גְּרָנוֹת מְשַׁחֶתֶת זַרְעוֹ אַרְצָה…

וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ אֵין לִבָּהּ לְמִשְׂחָק,
וְכָל שִׁמְשׁוֹת עוֹרָהּ הַצָּחוֹת
זוֹרְחוֹת עֶרְגַּת אִמָּהוּת.
וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ
אֲשֶׁר לְחַיֶּיהָּ מְלֵאוֹת דָּם כַּמִּזְרָק, כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ,
אַךְ אֵשׁ-קֹדֶשׁ תּוּקַד בַּמִּזְבֵּחַ הַזֶּה
וְלֹא אֵשׁ זָרָה.
שַׂעֲרוֹתֶיהָ – אָבִיב קָלוּי בָאֵשׁ וְרֵיחָהּ רֵיחַ מוֹץ וְאַמְבָּר
אַךְ לֹא בָאַמְבָּר תִּכָּבֵשׁ
כִּי בְעֶרֶשׂ כְּלוּלוֹת.

עַל כֵּן לֹא יִגַּע בָּהּ בַּלַּיְלָה הַלָּז. רַק יָרִיחַ אֶת
תֹּם לִבָּהּ הָעוֹלֶה אֵלָיו מִבֵּית חָזֶהָ
כְּהָרִיחַ הַלֶּחֶם מִבֵּית הָאוֹפִים,
וְלִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא בֻזְבַּז בְּאַהֲבוֹת חֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים
וּפוֹרֵחַ אַחַת לְעִדַּן עִדָּנִים,
נִפְתָּח לִקְרָאתָהּ כִּשְׁעָרִים.

איזה שיר יפה של יצחק שָׁלֵו (1992-1918), אביו של הסופר מאיר שלו שנפטר עתה, ומשורר נהדר בזכות עצמו ואף מספר ראוי ומפתיע. השיר לקוח מספר מאוחר של שלו הקרוי "שמלת הֵריון" (א' לוין-אפשטין, 1972). שלו התפרסם בשנות החמישים של המאה העשרים בשני ספרים ריתמיים, רומנטיים, הומניסטיים ולאומיים בעלי שמות יפהפיים: "אוחזת ענף שקד" (אגודת הסופרים ליד 'דביר', 1951) ו"קולות אנוש חמים" (קרית ספר, 1954) וכן בשנות השישים ברומן "פרשת גבריאל תירוש" (עם עובד, ספריה לעם, 1964) על מורה להיסטוריה שלא רק מלמד היסטוריה אלא גם חי אותה ומחיֶה אותה בקרב תלמידיו. איזו שליטה נפלאה מראֶה שלו האב בתנ"ך ובעיקר בשפה העברית. יש לו עברית נפלאה! איפה תמצא מבחינת אוצר המילים כיום בשירים מילים כמו "אמבָּר" (אסם) פעלים כמו "מנובֵב" (לשון מֵניב ומפרֶה) כינויי גוף כמו "הלז" (ההוא) וצירופים מקוריים ארוטיים כ"מילֵאת ירכֶיה" (מלאוּת, שפע ירכיה).

הבה ניזכר במעשה המגילה הנקראת בשבועות, חג הקציר: זה סיפורהּ של משפחת אלימלך מבית-לחם שבנחלת יהודה בימי שפוט השופטים, שבגלל רעב עוברת לגור בשדה מואב. כעבור זמן לא רב מת אבי-המשפחה, אלימלך, ובניו מחלון וכליון נושאים נשים מואביות: רות וערפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים בלא ילדים, ונותרות רק אם המשפחה, נעמי, וכלותיה. הואיל ולא נותר לנעמי דבר, ולאחר שהרעב ביהודה פסק, היא מחליטה לחזור למולדתה ומפצירה בכלותיה שליוו אותה לשוב למשפחותיהן. ערפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות מתעקשת לדבוק בה, באומרה: "עמך עמי ואלוהיִך אלוהי".

לאחר חזרתן לבית לחם, רות מחפשת שדה כדי ללקט שיבולים בשל עונייה, והיא נקלעת לשדות בֹּעַז, קרוב משפחת אלימלך. הוא מבחין בה, מברר את זהותה, ומבקש ממנה שלא תלך לשדה אחר. לאחר שמתברר לנעמי שרות מוצאת חן בעיני בעז, היא יועצת לרות ללכת בלילה לגורן ולפגוש בו. רות עושה זאת. בעז שהיה אחד מהמנהיגים באזור, נבהל בתחילה, אך לאחר שמגלה שזו רות ואחרי שהיא מספרת לו שהיא קרובת משפחה של נעמי ולכן יש לו אפשרות להקים שוב את שם המשפחה, בעז אומר לה שיעשה ככל יכולתו לשאתהּ לאשה. אחר נולד להם בן בשם עובֵד, סבו של דוד המלך.

השיר של שלו מחולק באופן ברור לארבעה בתים: הראשון עוסק ברוּת, השני בבעז, השלישי יוצר סינתזה של השניים, והרביעי מסקנתו של המשורר, כשבכל אחד מהבתים קיים המֵמד הרטורי של איך דִמיין הדובר בעבר את רות ובעז ואת אהבתם ואיך הוא רואה את הדברים כיום משבגר. זהו שיר הלל לאהבה הנבונה, המאוחרת, הידידותית והמתפתחת. זהו גם שיר שבח נדיר לזוגיות המתמשכת ברבות השנים. 

כיוון ששלו רוצה לרמֵּז לשושלת הדורות ולבית דוד, הוא משתמש בהֶרמֵזים המפנים אותנו אל בית המקדש, שלא זכה לבנות נינם של רות ובעז, דוד המלך, כי היה איש מלחמות ודמים, ורק בן הנין, החימֵש, שלמה המלך, זכה לזה. שלו האב רוצה ללמדנו כי דווקא האהבה והזוגיות הן מקדש מעט כמו במילים ובצירופים: "מִזְרָק" (אחד מכלי בית המקדש ששימש לריכוז דם הקורבן ולזריקתו על המזבח, אבל גם ספל גדול לשתיית יין), "זוויות המזבח", "אש תוקד" ו"אש זרה".

יצחק היה ידוע באהבתו לתנ"ך שאותה הנחיל לבנו מאיר שכתב את הספר המוכר "תנ"ך עכשיו" (שוקן, 1985). ואיזו מטפורה יפה דרך עולם הציור קיימת בבית הראשון כאשר בתחילה מדמיין הדובר את רות בצבעי מים כחולים אווריריים ארוטיים ולימים כאישה בשֵׁלה בצבעי שמן חומים, כי הרי שלו לא הכיר את רות אישית, הוא רק דמיין אותה לאור הקריאה במקרא ולאור ציורים של אמנים גדולים שראה. זאת רות שבדמיונו. ואֵילו שורות יפות הן החותמות את הבתים כמו "הוֹלְכָה מִמּוֹאַב-זִכְרוֹנוֹת אֶל בֵּית-לֶחֶם תִּקְוָה", או לבו של בעז הפורח אחת לעידנים ונפתח לקראת רות כשערים.

חג מתן תורה שמח לכל בית ישראל, חג לבן, אוהב ואופטימי, חג של שלום.