רות, סוף
במותו של פיליפ רות איבד עולם הספרות לא רק את אחד מנציגיו הגדולים אלא גם מהפכן מיני. ואולי גם סוכן מוסד
"הסופר היהודי פיליפ רות הלך לעולמו," הכריזה כותרת ב-Ynet ביום רביעי השבוע. לא משנה שספריו של רות נקראו בכל העולם לאו דווקא בגלל המוטיבים היהודיים שבהם, אלא בגלל האוניברסאליות שלהם. ולא משנה שרות עצמו הכריז פעם כי "להגדרה 'סופר אמריקאי-יהודי אין שום משמעות עבורי. אם אני לא אמריקאי, אני לא כלום." – אצלנו הרי הכל נבחן מבעד לפריזמה אחת: זה טוב ליהודים או רע ליהודים. כעבור כמה שעות מישהו בפורטל של "ידיעות" התעשת, והמילה "היהודי" נשמטה מהכותרת.
פיליפ רות. אמריקאי, יהודי, חרמן
אתר "הארץ" הגדיל לעשות ופרסם באותו היום סקופ בלעדי תחת הכותרת "האם פיליפ רות היה סוכן מוסד?", זאת בהסתמך על ספרו "מבצע שיילוק" (הוצאת כנרת זמורה ביתן), שפורסם ב–1993 ונכתב בהשראת חוויותיו של רות ממשפטו של ג'ון דמיאניוק. בסופו של הרומן, גיבורו המספר, ששמו פיליפ רות, מגויס כסוכן מוסד. הנה לכם תיאוריית קונספירציה מפוארת.
מי שקרא את הספר, זוכר כי זהותו של פיליפ רות, הגיבור, בכלל נגנבת על-ידי מתחזה. אז למה לא לכתוב שרות היה גם מתחזה? ואם נניח היה סוכן מוסד, אילו ידיעות חשאיות יכול היה כבר להעביר למפעיליו הישראלים? סודות מאחורי הקלעים של טקס מאן-בוקר? הרי הוא היה כל הזמן באור הזרקורים. ואפרופו מאן-בוקר, גם הגיבור המספר של "סוס אחד נכנס לבר" הוא שופט לשעבר. אולי גרוסמן היה פעם שופט בירושלים ולא ידענו זאת? לא זכור גם תקדים בעבר שבו סוכני מוסד פעילים רצים מיד לאחר גיוסם למחשב כדי לספר זאת למיליוני קוראים.
הכותבת הנכבדה מגלה גם שרות אף רמז "שקשריו עם המוסד הם לא לגמרי דמיוניים" ובראיון שנתן ל"ניו יורק טיימס" לאחר צאת "מבצע שיילוק", "התעקש שמדובר בסיפור אמיתי." הבה נבחן מה באמת אמר רות בראיון הזה: "בסוף הספר סוכן מוסד גורם לי להבין שזה האינטרס שלי לומר שהספר בדיוני. והשתכנעתי לחלוטין שזה היה האינטרס שלי לעשות את זה. אז הוספתי פנייה לקורא כפי שהתבקשתי. אני פשוט מוסדניק טוב". אז מי אנחנו שנתווכח עם גילוי אישי חושפני שכזה?
רות יצר בספריו כמה דמויות בלתי נשכחות, אשר שימשו לו כאלטר-אגו, והוא שוטט ביניהן בין האוטוביוגרפי לבדיוני. "יצירת ביוגרפיה פיקטיבית והיסטוריה מזויפת, קיום חצי דמיוני הנשאב מדרמה אמיתית של חיי, הם חיי," אמר פעם ל"פריז רוויו". "בחיים צריכה להיות איזושהי הנאה, וזוהי ההנאה שלי." נו, נשאלת השאלה, הוא מהתל בקוראים או שהכל הפוך על הפוך על הפוך? מי חכם ויידע?
מהפכן מיני
פרט להישגיו הספרותיים הגדולים, רות הוא האיש החשוב ביותר במהפכה המינית של הסיקסטיז. עם צאת "מה מעיק על פורטנוי"* ב-1969 זכו לפתע מיליוני נערים בכל העולם ללגיטימציה למעשי האונן שלהם ונפטרו מרגשות האשם שליוו אותם בעת מעשה. אה, באמת, יש עוד נערים שעושים זאת? עובדה, אפילו הסופר הגדול מודה בכך.
מהרומן זכורים במיוחד הקטעים בהם גיבור מאונן נוכח החזייה המתנפנפת של אחותו על חבל ייבוש בחדר האמבטיה, וגמירה אל תוך גוש כבד במטבח המשפחתי. איש לא העז לכתוב כך לפניו, ואפשר. נותר רק לשער כמה יוצרים נתנו דרור לפרץ היצירה האישית שלהם בכל תחומי האמנות.
וכמובן הרומן חולל סקנדל רבתי. כמספר המשבחים את רות, כך היה גם מספר מגדפיו. רות הוקע לא רק על ידי הממסד הרבני בארה"ב אלא גם על ידי הממסד היהודי כולו. ברוך קורצווייל כתב עליו ביקורת קטלנית שעיקרה: איך יוצר עם תודעה יהודית יכול להרשות לעצמו להתפלש בסחי הזה.
א-זוכען ויי, מתברר שהעם שהתרגל להתקרבן, לפתע גם נהנה, ועוד ממעשים מגונים שכאלה. כלל לא בטוח שאילו הספר נכתב בימי פוליטיקלי קורקט אלה, הייתה נמצאת הוצאה שהייתה מעזה להוציא אותו לאור. רות, אגב, היה מהראשונים שהתנגח בפי-סי ברומן המצוין שלו "הכתם האנושי" משנת 2000. יש להניח שגם הפרויקט Metoo היה מוקיע אותו מכל וכל.
רות בחן בספריו את המשמעות של היותו אזרח ארה"ב, בן לעם היהודי, גבר לבן וחרמן. יותר מכל סופר בתקופתו, הוא בחן ללא הפסק את המיניות הגברית. אחד מגיבוריו הבולטים, פרט לפורטנוי, היה פרופסור דייויד קפש, גיבר "השד", שלפתע מצמיח חזה נשי לתפארת.
הזהות היהודית
רות היה צלע במשולש של שלושה סופרים אמריקאיים בולטים (השניים האחרים היו סול בלו וג'ון אפדייק) שהשפעתם על הספרות האמריקאית והספרות בכלל הייתה מכרעת. "אפדייק ובלו כיוונו את פנסיהם אל תוך העולם, מגלים אותו כפי שהוא," אמר פעם. "אני חופר חור ומאיר אל תוכו בפנסי."
הוא זכה בשפע של פרסים ספרותיים, כולל פוליצר ומאן-בוקר, אך פרס נובל איכשהו נמנע ממנו. כי כל השוודים האלה הם אנטישמים כידוע.
בשנות ה-60 שלו, גיל שבו רוב הסופרים כבר שבעים ונחים על זרי הדפנה, הוא כתב שלושה רומנים פוליטיים מצוינים: "פסטורלה אמריקאית", "הכתם האנושי" ו"התחתנתי עם קומוניסט", כל אחד מהם חריף ועוכר שלווה. כשמלאו לו 73, הוא שמר בקביעות על קצב של ספר אחד לשנה, וגם אם אלה לא הגיעו לעוצמת ספריו המוקדמים, הם נשארו חכמים, אינטליגנטיים ומלאי אבחנות מרתקות.
עם כל הכרזותיו שהוא בראש ובראשונה אמריקאי, הוא נמשך לתימטיקה היהודית כמי שכפאו שד: הזהות היהודית, האנטישמיות והחוויה היהודית באמריקה. בספריו הוא חזר שוב ושוב לניוארק, השכונה הניו יורקית בה גדל, (ובה הוקם פסל לכבודו) והפך אותה לתבנית נוף אישיותו המסוכסכת: שכונה של מעמד ביניים, גאווה עצמית, חריצות והתמדה והשראה. כך הוא איפיין את השכונה בספרו הביוגרפי המרגש "העובדות", העוסק בגסיסתו של אביו: "הרפרטואר שלו מעולם לא היה רחב מדי: משפחה, משפחה, משפחה, ניוארק, ניוארק, ניוארק, יהודים, יהודים, יהודים. במידה רבה כמו הרפרטואר שלי."
ניוארק. תדמית נוף ילדותו
קרוביו וחבריו מספרים כי בפומבי רות, הגבוה והנאה, היה אדיב ומלא קסם, אך תכונות אלה לא זרמו אל תוך הסמול-טוק. בחייו הפרטיים הוא היה חקיין וקומיקאי מוכשר. חבריו נהגו לומר שאם אי פעם יפסיק את הקריירה הספרותית שלו, תמיד יוכל להמיר אותה בזו של סטנדאפיסט.
חיים רגועים
ב-2010, לאחר צאת ספרו "נמסיס", החליט רוט שהוא מיצה את עצמו ועליו לפרוש מהכתיבה. בהתחלה הוא לא סיפר זאת לאיש, בגלל שכדבריו, לא רצה להיות כמו פרנק סינטרה שהכריז השכם וערב על פרישתו מעולם המוזיקה, רק כדי לחזור בו אחרי כמה דקות. שנתיים לאחר מכן הוא הכריז על כך רשמית. "המאבק עם הכתיבה הסתיים", כתב על פתק שהצמיד למחשב שלו.
הוא בילה ימים שלמים ליד שולחן הכתיבה שלו, משליך יותר חומר מאשר משאיר, ובראיון עיתונאי האחרון, שנתן השנה, סיפר שהוא נשחק: "כבר אין בי את החיוניות המנטאלית ולא כושר גופני הדרושים למתקפה יצירתית מכל סוג שהוא." הוא שקע בחיים הנוחים של פנסיונר: בטלה, מפגשים עם חברים, ביקורים בקונצרטים.
בשנים האחרונות הוא ניהל קשר אינטנסיבי עם הביוגרף שלו, בלייק ביילי, הידוע בשל ביוגרפיות מהוללת שכתב על ג'ון צ'יבר, ריצ'רד ייטס וצ'ארלס ג'קסון. רות גם השקיע מאמץ וזמן רבים בהרחבת הערך שלו בוויקיפדיה. אך בעיקר הוא קרא. בדרך כלל ספרי עיון, אך מדי פעם גם רומן מזדמן. אחד הספרים האחרונים שקרא היה "א-סימטריה", מאת הסופרת ליסה הולידיי. גיבורת הרומן היא אישה צעירה, המנהלת רומן עם סופר מזדקן, שיש בו יותר מקווי דמיון אחדים לרות. כשמסביב הרימו גבה ושאלו מה כאן האמת ומה הדמיון סיפר רות כי הוא והולידיי רק ידידים, והוסיף: "היא תפסה אותי."
ליסה הולידיי. רק ידידים
"יש סופרים המתיימרים להיות נחמדים יותר מאשר הם באמת, ויש המשתדלים להיות פחות נחמדים," הוא סיפר בראיון. "אך ספרות היא לא תחרות יופי."
ואכן, גם בחייו היו דברים לא נעימים, אך כידוע, לא מדברים סרה במי שמת זה עתה. חכו לביוגרפיה שלו. מעניין מה יהיה בה היחס בין ריאליה לבין הדמיון.
*תמונת הכותרת: מתוך הסרט "מה מעיק על פורטנוי"
פיליפרות היה מגדולי הסופרים במאה העשרים, וגם יהודי. פרס נובל ניתן לסופרים פחותים ממנו בהרבה. אולי בגלל שהיה יהודי לא קיבל ואולי בגלל שהיה מיני מדי עבור "חבר המושבעים" העבש בשבדיה.