close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • רוצח הקשת בענן

    מורן קבסו | סיפורים | התפרסם ב - 11.11.19

    הן נופלות כעלי שלכת, שלוות לנצח, כשידיי מרפות מצוואריהן השבריריים. הידיעה הזו מנחמת, אך גם מפחידה, אני מהרהר, בעודי מטייל בין מתקני הלונה פארק. רוח קרה נושבת, ואני מהדק את המעיל האפור לגופי, נזכר בכרטיסי הברכה השובבים שהייתי מצייר בכלא – בחוץ, היה גבר תמים למראה, מבטו רציני ופיו קו ישר, ראשו מגולח ועיניו כחולות, לגופו מעיל אפור ארוך, שהגיע עד לברכיו. בפנים, היה אותו האיש, אבל עתה היו ידיו פרושות לצדדים, אוחזות בכנפי המעיל, והוא היה חושף את גופו הרזה, העירום, כשרק עלה תאנה ירוק ומבדח מכסה את ההפתעה שהכין לכל הנערות. חיוכו היה מבהיל ופתוח, והוא היה חורץ את לשונו כמו סילבסטר החתול, בשעה שזמם לתפוס את טוויטי, בדיוק כמותי.

    אלה היו ימים טובים, הייתי אז חופשי מכל דאגות העולם, נזכר בגניבות מחנויות הסביבה ובתקיפת המוכר באמצעות הסכין החד ביותר שמצאתי, חיוך על פניי, ואצבעותיי מתגעגעות בתחושת נוסטלגיה מתוקה לעזות הלהב הדוקר שוב ושוב את עורו המתחנן, הפצוע. קיוויתי שהוא ישלוף אולר ויילחם בי, אבל הוא היה עלוב נפש, ככל האחרים. אני מוקף פחדנים. הם מביטים בפניי המעוגלים, בבלורית שיערי החומה ובעיניי הכחולות, בוהים במצחי הגבוה ובשפמי החום, הניצב כקשת מעל שפתיי, וחושבים שאני כוכב קולנוע.

    והבנות… קל כל כך לתפוס אותן, בייחוד את הנמוכות והרזות, האהובות עליי. הן מקסימות, איילות יפות שנמלטות מפני הצייד. כאן, בלונה פארק, אנשי הצוות אינם ששים לפגוש בציידים נועזים כמותי. מצלמות האבטחה מנסות להגן על ההמון הנהנה, המשתובב, אך לשווא. אני מסייר כאן מדי שבוע, לאחר שאני קונה כרטיס כניסה במיטב כספי, מנסה למצוא את הנערות העדינות ביותר. כיאה לצייד מנוסה, איני משאיר רמזים בזירת הפשע, אפילו לא טביעות אצבעות. הודות לאוויר הקר, אני מגן על כפות ידיי באמצעות זוג כפפות שחורות. מגפיי, השחורים גם הם, פשוטים למראה, ואלפי דגמים זהים להם ממתינים בחנויות. מכוניתי הכסופה דומה לכל המכוניות הדוהרות בכבישים. אין להם, לשוטרים האוויליים, אפילו קצה חוט.

    הערב, אני עוזב את דוכן ההגרלות, המתפקע מרוב נחשי פרווה צהובים משעשעים, וכלבים בעלי עיניים תמימות, אוחזים לבבות אדומים. כמה רומנטי… רגליי נושאות אותי אל דוכני המזון ההומים, שם אני קונה לעצמי כוס אייס וניל, גומע מן המשקה הקפוא והמתקתק בצימאון, ועוצר כדי  להתבונן בנוף. משפחות עליזות למראה מטיילות לפניי, כאילו רק ממתינות שאבחר. הנערות לובשות חולצות צבעוניות ומכנסי ג’ינס, נואשות להתאים את עצמן לצו האופנה.

    אני מוציא את פיסת הנייר הלבנה מכיסי, פותח את שני הקפלים, ומביט בציור: קו אדום מקושת נמתח מעל קו ורוד כהה, שמתחתיו קו סגול. אני מוכרח למצוא נערה בתלבושת כחולה, רק כך היצאנית השתויה שהייתה אמי תעז להתנצל על הבוקר ההוא. איני מצפה שהיא תבקש את סליחתי על כל הגברים שהביאה אל הבית המצחין מעשן הסמים, בשעה שהייתה שולחת אותי לשחק בחוץ, במדשאה העזובה. הייתי יורה בציפורים בעזרת ענף מפוצל, שאליו חיברתי גומייה, וממנו יידיתי אבן. נהניתי לצפות בנפילתן.

    ידי נשלחת ללטף את שפמי, עיניי עוקבות אחר שתי נערות העושות את דרכן אל הגלגל הענק. זה עתה התחילו ללמוד בבית הספר התיכון. עורן רענן, ועיניהן תמימות עדיין. אני משליך את הכוס השקופה אל פח האשפה, מביט בצער בשקית השחורה, המלאה צלחות ריקות, אבל משכנע את עצמי להתמקד במשימה. עלי שלכת צהובים וכתומים כשמשות שוקעות מוטלים על הרחבה, אדירים ככפות ידיים. אני בועט בהם במגפיי, ופוסע חרש בעקבות הנערות, מתרכז בימנית, ששיערה הזהוב צונח על הז’קט הכחול שלגופה. התרגיל הקבוע פועל. חברתה מתקדמת אל התור, בשעה שאני מציע לנערה הכחולה סיגריה. היא נענית בחיוב. אנחנו עוזבים את הלונה פארק, שומעים עדיין את המוסיקה העליזה מאחורי גבינו, ואני סוגר את דלת המסחרית הלבנה מאחוריי, מסתער עליה כעל טרף נחשק, דוקר אותה בכל מקום אפשרי, רוכס את מכנסיי ונוסע להשליך את גופתה העירומה במטמנת האשפה.

    אני יודע שהיצאנית שהרשתה לעצמה לגדל אותי תכעס, אולם העובדה הזו רק מעודדת אותי להמשיך. אני יושב במרפסת בחולצת טי אפורה ותחתונים, מצייר קו כחול מתחת לקו הסגול, הנמתח מתחת לקו הוורוד הכהה. לאחר מכן, אני נושם את האוויר הקריר, מלטף את שפמי בשלווה, ומביט בשמיים הקפואים, לפני שהבוקר עולה. הדירה השכורה שקטה בשעה זו, ונדמה שכל השכנים נפלו למשכב. אני מייחל שהם לא יתעוררו לעולם. המרפסת תהיה דוממת לעד, הרחוב יישאר ריק מאדם, על הכביש לא תפליג אף מכונית, ואני אשב על כס המלכות שלי, אוכל את עוגת הדבש שאפיתי לכבוד בוא הסתיו, ואלגום שוקו חם מתוך כוס זכוכית מעוטרת בועות, ארוחה מתוקה ונפלאה, המשיבה לגופי את כל האנרגיה שאיבדתי במהלך הצייד הלילי.

    שבוע חולף. הציור מתקשט בקו ירוק, ואני מוסיף חולצה ירוקה בעלת שרוולים ארוכים לאוסף שבקופסה השקופה, תוהה אם לבקר במחוזות הצבע הירקרק או לדלג היישר אל משעולי הגוון הצהוב. הטיולים בלונה פארק מתישים, אך בעלי חשיבות גבוהה. עוד מעט אשלים את הקשת בענן, וזו תהיה הקשת היפה ביותר שמישהו צייר אי-פעם, והיצאנית השתויה לא תקרע את הציור לגזרים, כמו בבוקר שהצגתי אותו בפניה, נרגש ועיניי בורקות מציפייה. היא לא תצעק, “זה זבל, בדיוק כמוך!” ולא תפריח עננת עשן אל פניי המשתאים, ולא תצעק ללקוח התורן, “נכון, מותק?” והוא לא ייצמד אליה מאחור ויצחק עליי, ויקרא לעברי, “מי צריך אותך בכלל, אפס?”

    הזכרונות האלה מציפים את נפשי בצער עמוק שאיני יכול להביס. אני מנסה לחקור את הצבעים הססגוניים שבציור, להתפעל מן הדיוק שבידיי היצירתיות, מן היופי שבכל קו מקושת, מתוח לצדדים כחיוך הפוך, אולם מחשבותיי נסחפות אל היום ההוא. עלי השלכת נשרו מן העצים, מסתחררים בדרכם אל הארץ, כאילו לא היו מסוגלים לשאת עוד את הזוועה ושמו קץ לחייהם. הלקוח השליך אותי אל הטנדר השחור, ולפני שניתנה לי הזדמנות להבין את המצב, הוא כפת את ידיי וכיסה אותי בשקית אשפה ירוקה וכהה, אטומה לגמרי. הוא פתח בנסיעה שנמשכה לנצח, כך הרגשתי בשעה שישבתי בפנים, רועד ומייבב. ואז עצר, זרועותיו הגסות הניפו את השקית בפראות. שמעתי את צחוקו המתגלגל כאבנים על ראשי, ברגע שנפלתי על הערמה. פחיות חלודות ומוטות משוננים דקרו את גופי. שמעתי את רעש המנוע המתרחק. הוא עזב.

    דמעות הציפו את עיניי, קיוויתי שהיא תפרוץ לשם ותפתח את השקית, ותעטוף את גופי הפצוע בחיבוק אוהב, אבל ידעתי שהיא כורכת את זרועותיה סביב גופו, עירומה, ופותחת בקבוק ויסקי, והם שותים לחיים. הם השליכו את האשפה. אז, קרעתי את דפנות השקית בציפורניים נואשות, ונלחמתי בכל כוחי האבוד, עד שהצלחתי לפעור חור שחור, ולצאת דרכו אל החלל השבור שסביבי. עמדתי בלב מטמנה. צלעתי מתחת לשמיים הלבנים, עד שהגעתי אל הגדר, וטיפסתי מעליה, מתנשם וצמא, והתבוננתי בעננים שהמטירו גשם על פניי הרטובים, אבל אף קשת לא הופיעה ביניהם, העולם כולו היה אפור ומר. זה היה הסתיו האחרון של חיי הקודמים.

    מאז, חייתי ברחוב, גנבתי, דקרתי, רצחתי. הלכתי ללונה פארק, כמו ברגעים אלה. אני יושב באחד הקרונות שלצד הבלרינה, מרגיש הקלה בעודי מרחף באוויר. שמלתה הירוקה דומה לחולצה שבאוסף שלי, ואני מביט בשמיים האפלים ומתמכר לרוח הנושבת על פניי, מלטפת, מרגיעה. לאחר מכן, אני עולה על רכבת ההרים הצבעונית, אולם ראשי נתקף סחרחורת. הקרון הקדמי קרוב אל התהום הפעורה תחתיי, ואני בוהה במסילה המתפתלת, בלולאה המבהילה, זועק בפחד שהרגשתי כשהגעתי לכלא, והסוהרים הארורים היו מכים את גופי הדואב ללא רחמים באלותיהם הכבירות, ומרססים את עיניי המותשות בגז מדמיע.

    אולם עתה אני חופשי. עתה אני חופשי כעלה הנושר מן העץ, עלה שלא ינחת על הארץ, כי אם יוסיף להשתובב במעופו. ואני כבר מאתר נערה בשמלה לבנה. היא פונה אליי, מחייכת, שואלת אם הכל בסדר, עיניה טובות, ולרגע, אני שוקל את האפשרויות. אולי אניח לה להמשיך בדרכה. אולי נהיה חברים. אולי היא תהיה לי אם ואחות. אבל הן כולן דומות לה, כולן, אפילו היא. ואני נותן לה כובע צמר צהוב כלימון, מוביל אותה אל המסחרית ומהדק את שקית האשפה אל גרונה הנחנק, עד שזרועותיה נעשות רפויות, והיא שוקעת בשינה, עד שהקו הצהוב נוסף אל הקשת שבציור.

    הנה, הציור מושלם. לא. אני מביט בתמונה היפה, בקווים שיצרתי באמצעות צבעי המים, אולם דבר-מה חסר. אני מקפל את הציור ושב אל מבטחי הלונה פארק, מנסה למצוא את הקו החסר בקשת, אך לדאבוני, הנערות חולפות על פניי, חסרות משמעות. לרגע, אני מתבונן סביבי, אובד עצות. ואז עיניי מבחינות בסחרחרת הפילים, שם אני יושב בקרון וממריא אל על בסיבוב חופשי, באושר אינסופי, נדמה שאני נהנה מהחיים, והעולם טוב. תחושת שלווה מציפה אותי, בעודי מתבונן בצמרות העצים הכהות, בעננים החיוורים, הנראים מטושטשים מתוך הסחרור הנפלא, ואני שוב ילד ששיערו זהוב ועיניו הכחולות מאושרות, והוא רואה את הקשת בענן ומחליט לצייר אותה, מפני שברגע ההוא, הסערה שככה. אויבי הראשון – אבי – לא הקיץ משנתו. ואני הטמנתי את בקבוקון הרעל, וחייכתי, ורצתי על המדשאה, צוהל ושר, וחשבתי שלא יהיו עוד מכות בענפים, ולא יהיו עוד הצלפות בחגורה. מעתה והלאה יהיו רק צבעים יפים בשמי הסתיו.

    והנה, ההבנה נושרת לתוך ראשי. אני יודע מהם הדברים החסרים – עננים. עננים אפורים, עתירי מים. אז, אני יוצא מהלונה פארק ונוסע אל החוף, ונוטש את המסחרית על הכביש, וצועד לתוך הים במעילי האפור, פוסע בין הגלים המתנפצים בפראות מפעימה, לתוך המים השחורים, המלטפים, עד שאף אדם לא רואה אותי, ואני מוסיף לשוט לעבר האופק, רגליי קלות, כל גופי קל. עיניי נעצמות בשינה מרגיעה מאין כמותה.

    רק הציור נותר מוגן בתוך בקבוק פלסטיק אטום. אני מקווה שהוא ייסחף לבית אוהב, לידיים טובות, לעיניים מתפעלות, שידעו להעריך את הקו האדום והוורוד והסגול, הכחול והירוק והצהוב, לאצבעות שייקחו מכחול ויטבלו אותו בצבעי מים, ולא ישכחו להוסיף עננים.

    זו משאלתי היחידה.

    מורן קבסו

    סופרת, נולדה בתל אביב בשנת 1993. שניים מסיפוריה, "המים" ו"כנראה בגלל הגשם", ראו אור באנתולוגיות הסיפורים "רגש ושכל" ("כתב", 2011) ו"החיים בשוליים" ("כתב", 2014). סיפורים נוספים שכתבה זכו בתחרויות שונות, ופורסמו בכתבי העת "בגלל", "פטל", "נתיבים" ו"יקום תרבות". זכתה בפרס סמיט לשנת 2015, ובפרס עינת לשנת 2017. ספרה הראשון, "הכלה מטבריה", פורסם בשנת 2019 (הוצאת ״אוריון״).

    מה דעתכם?

    • 0
    • 1
    • 1
    • 2
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    צריך לכתוב כדי לכתוב

    מערכת סלונט
    רבים חושבים שהמטרה העליונה של סופר היא להוציא לאור, אך הדבר...

    מָה הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה / חֶרְמֵשׁ הָפוּךְ 

    רותי ארטמן בריינדלר
    מָה הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה שׁוֹלֵט בְּיָד חֲזָקָה נוֹפֵל כִּשְׂמִיכָה אֲטוּמָה...

    אנסמבל “תמונע” מציג בכורה ישראלית של “השודדים”

    אנסמבל “תמונע” מציג בכורה ישראלית של “השודדים”, מחזה מאת פרידריך שילר,...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית