"לך מפה."
"מה?"
שאלתי.
"לך
מפה. לך. אתה לא מבין עברית? רוּח מִן הוֹן."
"הבנתי,"
עניתי לה, קצת מבולבל, "אבל למה?"
התחלתי
לצאת עם סיגלית לפני משהו כמו שבועיים, והכל דווקא נראה לי די סבבה איתה עד עכשיו.
היה לנו מצחיק ביחד. היה נעים להיות לידה. גם להיות איתה. מה היא רוצה? ולמה היא נשמעת כמו השכנה העיראקית הזקנה שהיתה לי כשהייתי קטן והכדור עף אליה לגינה?
"אני
לא מבין," התחלתי להתגונן. "למה את רוצה שאלך? רק הגעתי."
"אתה
חוצפן, אתה יודע?" היא המשיכה בטון הזה שלא זיהיתי.
ברחתי משם במהירות. טורק את הדלת מאחורי. אחרי זה דיברתי עם חבר, והוא אמר לי: "זה כמו בסרטים. בטח יש לה אישיות מפוצלת." אבל זו המציאות. המציאות היא לא כמו בסרטים. אנשים לא סתם עוברים מאישיות אחת לשנייה.
היה
אפשר לגמור עם כל הסיפור הזה כבר אז, אבל היה משהו בסיגלית שגרם לי לרצות ולנסות
להמשיך להיות איתה למרות המוזרות של המצב. היה איזה מין ברק בעיניים שלה שגרם להן
לנצוץ כאילו הן אבנים יקרות, ולי להרגיש כאילו זכיתי בלוטו. חוץ מזה, אני לא מבין
גדול בבחורות ועד שסוף סוף מצאתי מישהי שמבינה אותי וגם עושה לי טוב אני לא עומד
לוותר עליה כל כך בקלות.
התקשרתי
אליה שוב, לנסות לדבר. אבל מי שענתה היתה הזקנה העצבנית ממקודם, שגם איימה שאם אני
אתקשר עוד פעם היא תקרא למשטרה.
האמת, חשבתי
לקרוא למשטרה בעצמי. איפה הבחורה החמודה שפגשתי רק לפני שבועיים?
כשפגשתי
אותה הכל נראה כל כך פשוט. ישבנו שנינו על הבר והחלפנו מבטים. היה זה אותו הברק
בעיניים שלה שלכד אותי, ואחרי עוד בירה וצ'ייסר קטן לחיזוק האומץ, ניגשתי להציג את
עצמי.
אפילו
לא ניסיתי לשחק אותה קוּל, פשוט אמרתי, "שלום, קוראים לי עידו, והברק בעיניים
שלך תופס אותי כבר מתחילת הערב."
היא
חייכה אלי ואמרה, "ומה אני אמורה לעשות עם זה?"
אבל היא
אמרה את זה ללא ציניות. כאילו אם יש לי תשובה טובה, היא דווקא תשמח לשמוע אותה.
"לא
הרבה, רק לדעת," עניתי.
אז התברר
שהיא עובדת בהיי-טק, בשיווק, בשוק הסיני. זה די התחבר עם מה שאני עושה, שזה לעבוד
בשיווק של חלפים סיניים זולים למחשבים ומכשירים סלולריים. השיחה המשיכה לחוויות
שלה מסין מול החוויות שלי מאשקלון, ומשם הערב, ואחריו הבוקר והשבועיים שאחריו
זרמו.
עד
אתמול. עד שפתאום היא התהפכה עלי בפתאומיות, והפכה מבחורה מגניבה לדודה זועפת.
בבוקר,
כשקמתי לעבודה, עצרתי לשתות קפה מתחת לבית. בבית הקפה ראיתי מישהי אחרת עם אותו
הברק בדיוק בעיניים. מבולבל לחלוטין, ניגשתי אליה. "סליחה," אמרתי,
"יש לך ברק יפה בעיניים."
"תודה,"
היא ענתה, די מרוצה מעצמה.
"בטח,
אבל אני חייב לשאול אותך," המשכתי, "מאיפה הוא? את מבינה, לחברה שלי יש
בדיוק את אותו הברק. איך זה יכול להיות?"
הבחורה
מהקפה כבר היתה פחות מרוצה. היא קמה בחופזה להתרחק ממני.
אני לא
יודע מה נכנס בי, אבל התחלתי לרדוף אחריה ברחוב ולצעוק, "את חייבת לעזור לי.
משהו קרה, את חייבת לעזור."
בסוף
משהו בקריאות השבר שלי כנראה נגע לליבה. או שפידחתי אותה יותר מידי עם הצעקות
באמצע הרחוב.
היא
תפסה לי בזרוע ואמרה, "שששש… זה לא משהו שמדברים עליו, אתה מבין."
"על
מה לא מדברים?" שאלתי, כולי מבולבל.
"על
הברק בעיניים. זה משהו חדש, קיברנטי, זו זכוכית חכמה עם מחשב זעיר שמתחבר למוח
ומביאה ברק שמשקף את המחשבות והאישיות שלך לעין. אבל אין את זה בארץ. אין את זה
בעצם בשום מקום חוץ מסין, וגם שם רק בשיאונג שיין, עיר העתיד שלהם. חוץ ממני, החברה שלך היא היחידה בארץ
שיש לה כזה אני בטוחה."
"אהה," עניתי, לא בטוח מה
קורה עכשיו.
הבחורה התרחקה ממני, כמעט ברחה. ואני
הלכתי לכיוון הבית של סיגלית.
אני אולי לא מבין גדול בבחורות, אבל
באלקטרוניקה סינית אני אלוף. אם רק הכל בחיים היה פשוט כמו חלפים סיניים.
רה-סטארט קטן והכל יסתדר.
תגובות