close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • רדיו

    ירון אביטוב | סיפורים | התפרסם ב - 16.04.17

    הייתי אז בן שש, ויותר מכל זממתי לפענח את סודו של האיש הקטן היושב שם בירכתי הרדיו, ורק חיכיתי להזדמנות נאותה שתיפול לידיי.

    אמי היתה זו שסיפרה לי לראשונה על האיש הקטן מהרדיו העתיק, תוך שהיא מנמיכה את קולה ללחישה ומאמצת נימה מסתורית משהו, כאילו מדובר במידע חשאי שעליי לשמור בסודי סודות. היה זה מכשיר רדיו מלבני עשוי מעץ מהגוני חום-אדמדם, שנראה כמו פריט מוזיאוני יותר מאשר רדיו. הוא לא רק היה בעל מראה ישן נושן אלא הדיף ניחוח עתיק, חריף ומר כמו ריחו של תבלין ציפורן, הגם שהעץ שלו היה שמור כמו פורצלן נדיר שלא נסדק ואף לא נשחק במרוצת השנים.

    חזית הרדיו עוטרה בגילופי עץ מסולסלים ועדינים שצבעם כפלומת אפרוח, והם דמו בעיני לתווים מוסיקליים שנחרטו ביד אָמן. במסך שלו ריצדו מספרי תחנות רחוקות ותדרים שהתקשיתי לפענח את פשרם. בתחתית המכשיר היו חמישה כפתורים שעוררו את סקרנותי. רק בשניים מהם ידעתי אז להשתמש, לכבות ולהדליק, להגביה ולהנמיך את הווליום. בכפתורים האחרים לא העזתי לגעת. הם הצטיירו בעיניי כמו גלגלי ההצלה הקבועים בדופנותיה של סירה בנמל.

    הסיפורים של אמי על האיש הקטן וקופסת הפלאים שלו, המתיקו במקצת את הימים והלילות של ילדותי, שגם בחלוף הזמן נחרתו בזיכרוני כעגמומיים מעט:

    אווירת נכאים שררה בבית ונמהלו בה כמו עננת פיח המריבות העיקשות בין הוריי שהחריפו והלכו, והשתיקה סביב גורלם העטוף בסוד של בני משפחתה של סבתי בימי המלחמה.

    את הרדיו קיבלה אמי בירושה מסבתי, שנמלטה ממרכז אירופה כנערה צעירה עם סרטיפיקט מיוחד של עליית הנוער, סרטיפיקט שהיא קיבלה רגע לפני פרוץ המלחמה ונעילת שערי היציאה. ערב הנסיעה, כשסבתי ארזה את שתי מזוודותיה, אמה תחבה לידיה את הרדיו ואמרה לה: "מאיתנו בטח כבר יגזלו את כל הרכוש, אז תקחי אתך את הרדיו כמו קמיע, כדי שגם בארץ ישראל תוכלי להיזכר בריחות ובקולות של הבית."

    סבתי הגיעה לארץ ישראל ברגע האחרון. היא הפליגה באונייה שהיתה עתיקה אף יותר מהרדיו העתיק. בדרך, חישבה הספינה להישבר במשברי הגלים וכמעט שטבעה. רב החובל היווני ביקש את ישועתו של פוסידון, ואילו סבתי, שהיתה מבוהלת מאוד, נזכרה בקמיע שנתנה לה אמה, שלפה אותו ממזוודתה, ואימצה אותו אל לִבה, כפי שאימצה בשעתו את בובת הילדוּת שלה, בעודה ממלמלת שברי פסוקים ומייחלת לטוב.

    הספינה החבוטה בקורנס הגלים, ניצלה מהסערה ועגנה לבסוף בשלום בנמל חיפה. ובינתיים, כבר פרצה המלחמה באירופה, וסבתי האזינה ברוב קשב לחדשות המדאיגות על הכיבושים הנאציים שהגיעו עד לשערי עירה ולפתח ביתה. לא פעם נדמה היה לה, שהיא שומעת ברדיו את הדי קולם המבוהל של בני משפחתה, המגורשים בקני הרובים של הנאצים ליעד בלתי ידוע, ולמגינת לבה היא לא יכולה היתה להושיעם.

    הרדיו הפך עבור סבתי מעין 'אוד מוצל', המזכרת האחרונה שנותרה לה מבני משפחתה, ולימים גם למקור נחמה, גם כשהיא תשמע על התקדמות בעלות הברית שעמדו לשחרר את עירה, וגם כשהיא תאזין בו בהמשך לתוכנית 'המדור לחיפוש קרובים'.

    לעתים אהבה סבתי לרחרח את הרדיו הישן, כפי שאמי אהבה לרחרח את פרקי ידיה כשהיא הזליפה עליהם כמה טיפות בושם. "בעץ הזה נספגו הריחות של אמא ואבא שלי," רעד קולה של סבתי באוזני אמי.

    לא רק סבתא גדלה על הרדיו הזה. גם אמא גדלה עליו והוא היה בשבילה כמו מנורת הקסמים של אלאדין.

    כשאמא היתה בהיריון איתי, סבתא כבר היתה חולה מאוד, והיא קראה לה למיטה שלה וציוותה עליה: "תשמרי עליו כמו שתשמרי על התינוק שלך. זה כל מה שנשאר ממשפחה שלמה, הרדיו."

    הרדיו היה מונח על השידה בסלון. בהתחלה קצת פחדתי ממנו, כי הוא נראה כמו תיבת עץ גדולה וכבדה נורא שמסתירה בתוכה סוד מפחיד על הרבה אנשים שמתו במשפחה שלי. הרדיו נראה לי גדול כל כך, שלא הבנתי בעצם איך סבתא שלי הצליחה לסחוב אותו כל הדרך באונייה ועוד לבד.

     

    אמא לא הרשתה לי לגעת ברדיו. היא טענה שאם אגע בו הוא עלול ליפול, או שיקרה לו משהו רע אחר. אפילו לאבא היא לא הרשתה לגעת ברדיו, ונדמה לי שהיא הרגישה הקלה כשהם התגרשו והוא לא בא יותר לבקר אותנו.

    כשאמא קנתה את הטלוויזיה הראשונה שלנו בכסף שהיא קיבלה מאבא לאחר הגירושים שלהם, לא היה לה איפה להניח אותה, והרדיו נדד אל החדר שלי כמו מלך שאיבד את הכתר שלו. אמא הניחה אותו על השידה הגבוהה של בגדי הקיץ בחדר שלי ואמרה: "כאן זה יותר בטוח."

    אני שמחתי, אבל אמא הרגישה קצת עצובה שלא נשאר לה מקום פנוי בשבילו בסלון.

    "העיקר שהרדיו נשאר בבית," נשמעה אמא כאילו היא מתנצלת בפניו.

    היא ציוותה עליי לשמור עליו, כפי שהיא שמרה עליו וכפי שאמא שלה, לפניה, שמרה עליו. "זה כל מה שנשאר ממשפחה שלמה, הרדיו," חזרה באוזניי על דבריה של סבתא.

    באחד הימים, הסתקרנתי ושאלתי אותה כיצד הרדיו פועל. אמא הסבירה לי שבצד האחורי של הרדיו חי איש קטן, והוא זה שמפעיל אותו ועושה את כל הפעולות ביחד. הוא גם קריין חדשות ושדר ספורט, גם זמר וגם תקליטן.

    "ראית אותו פעם? דיברת איתו?" שאלתי את אמא.

    "לא," השיבה.

    "אז מאיפה את יודעת?" שאלתי.

    "ככה סבתא שלך סיפרה לי כשהייתי ילדה," הוסיפה אמא, "ואני האמנתי לה, האמנתי לכל מה שהיא אמרה לי."

    הייתי אז, כאמור, בן שש והאמנתי גם אני לכל מה שאמי סיפרה. האיש הקטן של הרדיו היה כל כך זעיר וננסי, שהוא הצליח להתחבא בתוך הרדיו ששימש לו כבית.

    "אבל אני רוצה להכיר אותו! לדבר איתו!" ביקשתי שוב ושוב מאמא.

    "אורי, שלא תעז," הזהירה אותי אמא. לרגע הפנים שלה התמלאו בכל כך הרבה קמטים עד שכמעט ולא ראיתי את העיניים שלה. הקמטים של אמא נראו לי כמו פקעות החוטים שיש ברדיו. "הוא לא רוצה לדבר עם אף אחד. טוב לו ככה, אם הוא ייבהל, הוא יברח ולא יהיה יותר מי שיפעיל את הרדיו ויקריא חדשות. הרדיו שלי עלול להתקלקל, ככה שלא תעשה קונצים, אתה שומע?"

    אבל הייתי נורא סקרן ורציתי להכיר את האיש הקטן הזה שמתחבא בתוך הרדיו, כמו אלאדין הקוסם שמתחבא בתוך מערת הקסמים שלו, ולא יכולתי להתאפק. הוא בטח איש קטן וזקן מאוד, האיש הקטן של הרדיו. אמא שלי סיפרה לי שסבתא שלי מתה, כל המשפחה שלה מתה, אבל האיש הקטן של הרדיו עדיין חי, ובטח הוא יידע לספר לי הרבה סיפורים על המשפחה שלי שמתה בשואה. אני לא מבין את המילה הזאתי שואה, זה בטח משהו מפחיד מאוד, אם כולם מתו שם, אבל אמא לא רוצה לדבר על זה, ותמיד חוזרת ואומרת לי, 'תשאל את האיש הקטן של הרדיו'.

    ממש לא הבנתי את אמא. איך זה שפעם אחת היא אוסרת עליי לדבר עם האיש הקטן, ובפעם השנייה היא שולחת אותי לשאול אותו מה בדיוק קרה שם בשואה הזאתי.

    ובגלל זה אני חייב להפוך את הרדיו כדי למצוא אותו!

    חיכיתי עד שאמא תלך לנוח את מנוחת הצהריים הקבועה שלה ותסגור אחריה את דלת חדר השינה. בשקט-בשקט טיפסתי על הכיסא, הנחתי את המרפקים שלי על השידה וניסיתי להציץ לתוך הרדיו.

    הרדיו היה די צמוד לקיר ולא יכולתי לראות מה קורה בפנים. הוא גם היה כבד מאוד ואי אפשר היה להזיז אותו מהמקום. הצלחתי רק להבחין בנורה קטנה דולקת שם, וחשבתי שאולי זו מנורת הקריאה של האיש הקטן.

    "איש קטן! איש קטן!" התחלתי לקרוא לו בתקווה שישמע אותי, אבל באותה שעה הוא הקריא את מהדורת החדשות וכנראה שלא היה לו זמן בשבילי.

    חיכיתי שמהדורת החדשות תיגמר. כיביתי את הרדיו כדי שהאיש הקטן יוכל לשמוע שאני קורא לו, אבל הוא עדיין שתק.

    התאמצתי בכל הכוח שלי להזיז את הרדיו בלי לעשות הרבה רעש. זה לקח לי הרבה זמן, כי הרדיו היה יותר כבד מסלע שחוסם את הפתח של המערה של אלאדין. הצד האחורי של הרדיו היה סגור במכסה עם חורים קטנים שלא ידעתי בשביל מה הם. הצצתי פנימה וראיתי רק רמקולים והרבה חוטים מבולגנים ואף לא איש קטן אחד. אולי הוא כל כך זעיר שאי אפשר לראות אותו בכלל, אמרתי לעצמי. ואולי הוא נבהל ממני ומסתתר מאחורי הרמקולים או מתחת לחוטים.

    החלטתי למצוא את האיש הקטן, גם אם אני צריך לפרק את כל הרדיו. בהתחלה פירקתי בזהירות את המכסה האחורי שלו ופתחתי אותו מאחור. בדקתי את הרמקולים, מיששתי את החוטים, אבל לא מצאתי את האיש הקטן.

    בטח הוא מתחבא בתוך הרמקולים, אמרתי לעצמי, ופירקתי גם אותם אבל לא מצאתי אותו שם.

    לאיפה הוא נעלם? אמא כבר הזהירה אותי שהוא עלול להיבהל ממני ולברוח, אבל אני הרי קטן כמעט כמוהו, אז ממה יש לו להיבהל? אני לא צריך ממנו שום דבר. אני רק רוצה להכיר אותו, להיות חבר שלו, לדבר איתו ושהוא יספר לי סיפורים וישיר לי שירים. המון זמן חלמתי לפגוש אותו ועכשיו כעסתי נורא שהוא לא רוצה בכלל לדבר איתי.

    רציתי להחזיר את המכסה של הרדיו למקום שלו, אבל לא הצלחתי. כמעט התחלתי לבכות בגלל שהאיש הקטן נעלם, וגם בגלל שאמא עלולה להתעורר בכל רגע מהשינה ולצעוק עליי שהרסתי לה את הרדיו.

    כשאמא התעוררה וראתה את הרדיו המפורק, הפנים שלה נהיו כל כך אדומות, שממש נבהלתי. "אורי, מה עשית לרדיו?" היא צרחה כאילו היא מגביהה עד למקסימום את כפתור הווליום של הרדיו.

    "לא עשיתי שום דבר לרדיו," רעדתי בכל הגוף כמו המחט של התחנות בתוך המסך של הרדיו.

    "אמרתי לך לשמור עליו כמו על הדבר הכי יקר שלך, נכון?"

    "אבל בחיי ששמרתי…" גמגמתי.

    "לקלקל את הרדיו הזה, זה כאילו להרוס את המזכרת האחרונה שנשארה לי מהמשפחה שלי," אמא היתה קרובה בעצמה לדמעות. "אחרי המלחמה סבתא שלך היתה יושבת לידו שעות ארוכות ומקשיבה ל'מדור לחיפוש קרובים'. היא כל כך קיוותה לשמוע בשורות טובות שמצאו את ההורים והאחים שלה בחיים."

    "אבל אני נשבע לך שרק רציתי לחפש את האיש הקטן," אמרתי לאמא.

    "איזה איש קטן?" לרגע אמא לא הבינה.

    "האיש הקטן שמאחורי הרדיו שאת סיפרת לי עליו," המילים שלי כבר זלגו כמו דמעות.

    "אה," נזכרה אמא והמשיכה לגעור בי: "אבל אמרתי לך שהוא לא רוצה לדבר עכשיו עם אף אחד, ושהוא עלול להיבהל ולברוח לנו, נכון? אז עכשיו הוא בטח ברח לנו בגללך, ויותר לא יהיה לנו מי שיפעיל את הרדיו! תראה איזה נזק איום עשית!"

    נורא נבהלתי מזה שהאיש הקטן ברח ולא יהיה עכשיו מי שיפעיל את הרדיו. לא ידעתי מה נעשה בלי האיש הקטן. חייב להיות איש קטן!

    לא יכולתי עוד עם הצעקות של אמא, סתמתי את האוזניים שלי, ורציתי לברוח ממנה כמו שאלאדין ברח מהמכשף הרע.

    הלכתי והצטמקתי מרגע לרגע מהצעקות של אמא, עד שנכנסתי לתוך הרדיו, סגרתי בזהירות את המכסה, והפכתי בעצמי לאיש קטן, אפילו יותר קטן מהאיש  של הרדיו.

    אולי ככה אמא תירגע קצת, כשהיא תגלה מי האיש הקטן שיפעיל מחדש את הרדיו שלה.

    ואולי כשהאיש הקטן יגלה שהפכתי בעצמי לקטן כמוהו, הוא יחזור ויסכים לספר לי את מה שאמא אף פעם לא הסכימה לספר.

     

    נכתב לקראת יום השואה

    ירון אביטוב

    ירון אביטוב פרסם לאחרונה את כתוב באפר, אנתולוגיה של ספרות עברית העוסקת בשואה בהשתתפות 86 יוצרים ישראלים. האנתולוגיה ראתה אור בשפה הספרדית, והיא השישית בסדרת האנתולוגיות המתורגמות בעריכת אביטוב. ירון אביטוב הוא סופר, מבקר ספרות ובמאי סרטי תעודה. פרסם 12 ספרים, בהם "פתק מאמא", "הומלס", "אדון הסליחות", "האורות של מיאמי" ועוד. מסרטי התעודה שלו: "אמריקה לדינה" ו"הרובע היהודי".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 2
    • 3

    תגובות


    1 תגובות על “רדיו”

    1. דן הגיב:

      סיפור מרגש ויפה

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    בלילות

    יערה בן־דוד
    א. זֶה הָאוֹר מֶרְחַק קִילוֹמֶטֶר מֵהַבַּיִת שֶׁל מַיְדָה שֶׁמֵּעֵבֶר לַכְּבִישׁ. בְּרֶגַע...

    נעים להכיר, שירז אפיק

    מערכת סלונט
    שירז אפיק היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת Kean, ניו ג'רזי....

    גע. גע. גע. געגוע.

    זאב ליכטנזון
    גע. אל תיגע. גע. אל תיגע. גע וגע. אל.   ויכוח...
    דילוג לתוכן