המסע מהומרוס ועד טופאק

מהפכת הדפוס במאה ה־15 בישרה את בואן של ההוצאות לאור – בעיקר של ספרי היסטוריה ומופת תרבותיים. עלות הדפוס בראשיתו גרמה לכך שהיחידים שזכו להידפס היו טקסטים שלהם קהל רב. הטקסטים הקנוניים, ברובם דתיים, זכו להידפס במהדורות של מאות עותקים. בהמשך, עם התקדמות המהפכה והוזלת עלות הדפוס, החלו מדפיסים גם טקסטים בעלי חשיבות מינורית יותר לקהל הרחב ועם זאת בעלי חשיבות אדירה לתחומי הידע האנושיים. המדיום החדש אפשר לתרבות האורלית לצרוב את עצמה בגירסה סופית, שחור על גבי לבן. בכך הפכה התרבות האורלית מנזילה ומשתנה לחד כיוונית; לא עוד גרסאות מקבילות.

אחרי מאות שנים של חד כיווניות שכזו, הגיע האינטרנט, והדפוס שוב קיבל מעמד משני. אם בעבר יוצרים הקליטו אלבומים על תקליטים, ולאחר מכן על דיסקים – היום אין כמעט אלבום שלא יוצא קודם כל בגרסתו הדיגיטלית. מהפכה דומה מתחוללת גם בתחום הספרות: יוצרים רבים מוציאים במקביל לגרסה הכרוכה, גרסה דיגיטלית. יש אף כאלה שפוסחים בכלל על הדפוס, ובכך מוזילים עוד יותר את העלויות. כל זאת מבלי להתייחס לכך שכעת צובר תאוצה האודיו־בוק שמשנה גם את ענף העיתונות.

השירה המודפסת הקלאסית, השקולה והקנונית, נוגעת בממד האורלי השורשי בזכות החריזה והמשקל שבהם היא כתובה, ואשר בזכותם נהפכה לפופולרית ללמידה בעל־פה. זהו כלי פואטי וגם כלי עזר לַמְּסַפֵּר – שבאמצעותו התאפשרה חזרה על אפוסים ארוכים. אין כמעט ילד שלא נדרש לשנן שירה כזו. משוררי התקופה מגיעים עם ההבנה שלמקצב ולריתמוס השירי יש מעמד הכרחי של הזרה, מעבר לערך האסתטי, שהופך את דיבור היומיום לנגיעה בממשי – היכן שהדיבור השגור אינו מצליח לגעת. לא זו בלבד, החריזה והמשקל מכוונים כחץ את הקריאה, אך יש משהו מאוד מגביל בדפוס. הקריאה והריתמוס מוטחים על הדף ומשנים את משמעותם בקלות בכל הגייה, מבטא או שינוי טבעי של השפה. יתרה מכך, שירה זו הגיעה לאיזשהו מיצוי אקוסטי שהוא עקב האכילס של הדפוס.

ראפ, שהוא אחד מביטויה המילוליים של תרבות ההיפ הופ, צמח מתוך ההבנה שלצליל ולריתמוס, כמו לשילוב בניהם, יש השפעה מכרעת על איכות השירה. הדלות, העוני וקשיי היומיום יצרו שפת תרבות שהיא הזרה לשפתו של ההגמון. מכאן שלא נועדה בהכרח להורדה לדפוס. בזכות הממד האורלי לא ניתן היה להימלט מההיפנוטיות של החריזה המשוכללת – שהלכה ותפחה לממדים מפלצתיים. תרבות אורלית זו, החזירה לקדמת הבמה את המשוררים שהשתמשו בקסמים אקוסטיים כדי לספר סיפור. המשורר כשופר של שירתו.

פושקין. גם הוא היה אוחז במיקרופון

האם.סי* נע מתוך המדיום המודפס אל המדיום האורלי, ומשום כך – גם שכלל את החריזה, את הריתמוס ואת המורכבויות האקוסטיות הטבועות בשירה עצמה. אני מוצא שתופעה זו היא התפתחותה הישירה של השירה הקלאסית. לו פושקין או שייקספיר היו חיים בזמננו, אין ספק שהם היו אוחזים במיקרופון. הביטוי האקוסטי המפורש של המשורר בז'אנר, מאפשר נגיעה מורכבת מאין כמותה באיכות המצלולית של המילים עצמן, אותה טשטש הדפוס. דוגמה למורכבות מצלולית זו ניתן למצוא בשירו של הראפר Big Punisher, "המעניש הגדול":

החזרה למדיום האורלי מאפשרת, בין היתר, לשוב ולבחון את הטקסטים גם בממדים החברתיים שלהם. בניגוד למדיום המודפס, ראפ חי במרחב הציבורי. לערבי השירה יש משמעות מאחדת, כמעין תיאטרון אודיאלי, שמאפשר לגעת בפחדים ובנושאים מורכבים. ראפ מאפשר לגעת בבשר החי של החיים, לא רק בגלל התוכן המייסר של המציאות, אלא משום ההזרה המורכבת של המצלול. כל זאת ביחד עם ההבנה שלא מספיק לכתוב שירה, צריך גם לשמוע אותה – בין אם בקולך לעצמך, ובין אם בהקראה – העלו מחדש את קרנה של השירה החרוזה. כוחה של שירה זו הוא בגירוי החושים המנוונים מהשגרה בכמה חזיתות בו זמנית. סוד קסמה הוא אולי יותר מכל ביציקת תוכן חזותי ואודיאלי באותה העת. התוכן החברתי, הפילוסופי והספרותי, יחד עם המקצב המארגן, רק מעצימים את החוויה של שירה משוכללת זו.

והיום ישנם ניצנים למגמה מנוגדת. ה"מאמבל ראפ" – "ראפ מלמול", צומח מתוך הקצנה של הממד האקוסטי. המלמול מותח את הגבול שבין המצלול לבין המשמעות הסמנטית של המילים, עד כדי הפיכת הטקסט לצלילי בלבד. אפשר לראות בכך תופעה תרפויטית, שמרפה מהצורך להפנים מסרים או לטעון שירה במשמעות. מפחידה ככל שתהיה המחשבה, יש שיאמרו שהשחרור מהמילולי דווקא מזקק את היכולת להישאר בממשי.

* בדומה למשורר, האם.סי הוא בעל יכולות כתיבת שירה, אך שיריו מבוצעים על ידו בקול.