מאמר ראשון מתוך שלושה בסדרה

מה בין ירסיניה לבין קורונה?

אלבר קאמי (Albert Camus, 1960-1913) כתב את הרומן "הדבר" (La Peste) במהלך מלחמת העולם השנייה, משנת 1941 ואילך, בהיותו חבר במחתרת ההתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי ועורך העיתון המחתרתי "מאבק" (Combat). הספר פורסם במקור ביוני 1947. פרשנות מקובלת (בין שלל אחרות) לסמליות המטפורית והאלגורית של הרומן היא ההתנגדות לכיבוש הנאצי ולתורה הנאצית כמי שגרמו למלחמת העולם המחרידה ולשואה היהודית התעשייתית חסרת התקדים. פרשנויות אחרות כוללות כאלה המבוססות על תורות כמו: "אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" לפי סארטר; תורת האבסורד בנוסח "המיתוס של סיזיפוס" של קאמי; ספקנות, מרד ומהפכה; אנטי-סטליניזם; קולוניאליזם צרפתי באלג'יר; יחסי דת ומדינה, דת ומדע בעידן החילון, ועוד. המסה הנוכחית לא תעסוק בכל אלה, עליהן יש קורפוס מחקרי עצום וגדוש. אני מבקש לקרוא את "הדבר" מנקודת מבט כמעט לא מוכרת: מזווית ראייה רפואית-קלינית של המחלה, של האדם החולה ושל הקולקטיב הנגוע, וזאת על רקע הפילוסופיה והאתיקה הרפואית בעידן העכשווי של הפנדמיה של נגיף הקורונה.

המפה האפידמיולוגית של "הדבר", מחברו והפנדמיה הנוכחית כוללת שלושה מחוללי מחלות ושלוש מחלות זיהומיות, מידבקות ומגפתיות, שתוקפות אתר גופני זהה (בעיקר אך לא רק): חיידק (Bacteria) הדבר, מחולל מחלת הדבר לצורותיה (המוות השחור), שזוהה ב-1894 על ידי הצרפתי אלכסנדר ירסין וקרוי על שמו Yersinia Pestis, ומועבר על ידי מכרסמי בר, חולדות בית ופרעושים; חיידק השחפת Mycobacterium Tuberculosis, מחולל מחלת השחפת (המוות הלבן), שזוהה ב-1882 על ידי רוברט קוך הגרמני, ומועבר באוויר, שיעול טיפות רוק מאדם לאדם, היא המחלה ממנה סבל קאמי כל חייו ובמיוחד בשנים בהן כתב את "הדבר" [מעניין להזכיר ולהדגיש כי לאותה משפחת חיידקים שייך חיידק הצרעת, Mycobacterium Leprae, שזוהה ב-1873 על ידי גרהארד הנסן הנורווגי שעל שמו קרויה המחלה]; נגיף (Virus) ממשפחת הקורונה, SARS,Cove-2 ובקיצור קוביד 19, מחולל מחלת הכתרת, מחלה חדשה המשתוללת בעת הזאת, 2021-2020, על פני כדור הארץ כולו. הנגיף זוהה בעשור האחרון, מועבר מאדם לאדם באוויר (נשימה טיפתית) ובמגע ישיר, ומקורו כנראה בחיות בר כמו עטלף ואחרות שנאכלו על ידי אדם. שתי הראשונות, הדבר והשחפת, הן מחלות עתיקות יומין, מוכרות היטב לאנושות, לדת ולמדע בעוד האחרונה היא מחלה חדשה, שנלמדת ונחקרת בימים אלה. שלושתן הן מחלות קשות, קטלניות ובעלות פנים רבות, כולל תופעות לוואי ארוכות טווח לחולה הבודד, למשפחתו, לעמו ולמין האנושי בתחומי הבריאות, החברה, הכלכלה והפוליטיקה. לשלושתן צורות טיפול רבות ושונות החל ממניעה, טיפול תרופתי וחיסונים. מעניינת העובדה שאתר המטרה המרכזי לתקיפה בשלושתן הוא זוג הריאות האנושיות, מי שאחראי על אספקת החמצן למוח האנושי.

על הדבר נאמר: או שמתים ממנה או מחלימים ממנה ללא תוצאות לוואי.

על השחפת נאמר: גם אם מתים ממנה, זה לוקח זמן רב ועד אז סובלים ממנה.

על הכתרת אומרים: או שמתים ממנה או מחלימים ממנה עם תוצאות לוואי שעדיין נלמדות.

קורות כתיבת "הדבר" (על פי אוליביה טוד, הביוגרף של קאמי)

ביוני 1940 גייסות הגרמנים צועדים בסך בשדרות שאנז-אליזה בפריס, הבירה של צרפת המובסת. בהמשך מתייצב בצרפת רבתי (כולל אלג'יריה ומושבות אחרות) משטר וישי המשתף פעולה עם הנאצים. אלבר קאמי – הסופר, העיתונאי, הקומוניסט האנטי-נאצי, בן הקולוניות, בן "הרגליים השחורות" (Les Pieds Noirs, כינוי לצרפתים ממוצא אירופי שהתיישבו באלג'יריה הכבושה החל מאמצע המאה ה-19 ועד הפינוי שלהם משם ב-1962 בעת שזו קיבלה את עצמאותה), ובנה הנאמן של העיר אלג'יר בירת ארץ אלג'יריה – פותח במנוסה דרומה. בנובמבר 1940 הוא מתחתן בליון עם פרנסין פור בת העיר אוראן שבמערב אלג'יריה. בינואר 1941 הם מגיעים לאוראן לבית משפחת פור כשקאמי הוא כבן 27. ברקע חייו עד כה ובהמשך, רובצת העובדה שהוא מעולם (ולעולם) לא הצליח להתגייס לצבא או למאבק צבאי בגלל השחפת הריאתית הפעילה שלו בה חלה בהיותו נער מתבגר. זאת המחלה שמאז ומעולם מזוהה עם עוני, תזונה לקויה, תנאי היגיינה ירודים, משכנות עוני וצפיפות חיים של פליטים ומהגרים. שם, באוראן, מתחיל המסע המפרך של כתיבת "הדבר", מסע ייסורים שמסתיים בפריז ביוני 1947 עם פרסום הספר, כשנתיים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, אז קאמי הוא כבר בן 34 והרומן מתפרסם בגרסתו הרביעית… נחזור לתחילת 1941.

אמנם לא ברור מה היה יחסו של קאמי לעיר אוראן, אך כן ברור שאילולא עוניו שלו לנוכח משפחתה האמידה של אשתו פרנסין, הוא כנראה היה מעדיף את אלג'יר הבירה למרות ששתיהן ערי נמל גדולות ומרכזיות, ובשתיהן שולטים השמש וחופי הים התיכון, אהבותיו של האיש, והוא גם משוטט בשתיהן. מאידך, "הוא זקוק לאוראן למען הספר שבו הוא הוגה […] הוא מתחיל לשרטט קווים לרומן […]בקשותיו מ-[…] מדויקות: שתשאל, לשבועיים, ב'ספריית הפקולטות [של אלג'יר]', ספרים על הדבר (ספרי רפואה). הוא רוצה אותם מה שיותר מהר. הוא מוסיף שמות של ספרים אחרים שיש לצרף ל'ספרי הדבר'. בנוסף לכך, בנובמבר הוא פונה לעמנואל רובלס בקשר למחקרים שנוגעים לדבר" (עמ' 225 אצל טוד) – קאמי לומד רפואה של מגפות כהכנה לכתיבת "הדבר".

כבר במחצית השנייה של 1941, מובהר "שהוא עובד על ספרו החדש, שיהיה רומן-כרוניקה סביב נושא הדבר, והוא עושה שימוש באמרת השפר: 'גם הרצון הוא בדידות'." (עמ' 234). באחד מהפנקסים (אפריל 1942) רושם קאמי הערות מפורטות על "הדבר המשחרר" ועל שם אפשרי לרומן "דבר או הרפתקה". בין אמצע 1941 לאמצע 1942 קאמי נפגש לעתים קרובות עם עמנואל רובלס "בן אוראן, טייס משוחרר מהצבא ומורה […] שמספר לקאמי על מחלת אשתו, פולט, שנפגעה מטיפוס, בדומה לכמאה אלף אלג'ירים ב-1941 וב-1942. רובם ימותו ממנו. הטיפוס הוא מציאות וסמל, והדבר עוד יותר" (עמ' 238). רובלס מספר לקאמי ונותן לו תיאורים מדויקים על מגפת הטיפוס וזה שואל וחוקר ורושם הערות בכתב בפנקסיו. למעשה קאמי רושם סקיצות על מגפת טיפוס מציאותית כדגם למגפת דבר בדיונית! (טיפוס הבטן Typhoid Fever היא מחלה זיהומית עתיקה, קשה עד קטלנית, של מערכת העיכול הנגרמת על ידי החיידק Salmonella Typhii. מופיעה בבני אדם בלבד ומתפרצת כמגפה עקב שימוש במקורות מים ומזון מזוהמים, בעולם השלישי באופן אנדמי, בזמן מלחמות במחנות צבא, במחנות פליטים ועקורים אחרי אסונות טבע וכדומה).

לקראת אמצע 1942, השחפת של קאמי מתפרצת פעם נוספת והוא גונח דם. בעצת רופאים, עצה שהוא מכיר היטב, הוא מתכונן לצורך להגיע להרים הגבוהים בצרפת לצרכי טיפול והבראה ובינתיים הוא מטופל על ידי "יצירת חלל אוויר בין קרומי הריאה, המתוחזק על ידי החדרת אוויר בניקור בית החזה" (אמנם, החיסון הראשון לשחפת הוכנס לשימוש ב-1921, אך יעילותו הייתה חלקית בלבד ולמניעה בלבד; התרופה הראשונה לשחפת, סטרפטומיצין הוכנסה לשימוש רק אחרי 1946; עד אז הטיפול היה: שהייה באוויר הרים צלול כיין, תזונה עשירה, מנוחה ובעיקר ביצוע תמט של חלק הריאה שנגוע, על ידי חזה-אוויר כדי לחסל את חיידקי השחפת אשר זקוקים לחמצן ובמילים אחרות, לחנוק את החיידק על ידי המתת חלק ריאה אחרי הזרקת אוויר לאותה נקודה בין קרומי הריאה, מה שגורם לתמט שלה והפיכתה לרקמת צלקת מתה: אין צורך להדגיש שמדובר בטיפול תומך ומתחזק שחפת ולא בטיפול מרפא שחפת). בינתיים "הוא מטייל עד למצוק של אוראן – המקום הטוב ביותר כדי לחשוב בו על הדבר", ואולי גם על השחפת? כאן מגלה קאמי (בפנקסיו) את אחד ממקורות השראתו: "המסה של ברני, 'בשבח הדבר'" (עמ' 240): מדובר בהמנון (Rhyme) של פרנצ'סקו ברני, Francesco Berni (1535-1497), משורר איטלקי, סטיריקן ומבקר שנון שכתב בנימה קבועה המערבת קומיות, ציניות, סרקזם, פרודיה ובורלסקה, עד לכדי פרדוקס ואבסורד. במקרה זה, ההמנון כתוב כפנייה לשף-טבח בשם פיירו בופט, הטבח של מלך צרפת שהגיע לוורונה, שם פגש את המשורר שהיה מזכירו של הבישוף המקומי. בשיר הארוך מתוארת מחלת הדבר באנלוגיה אבסורדית לעונות השנה ובעיקר לקולינריה ובישול מאכלים וזאת על תקן של איפכא מסתברא ולשון סגי נהור.

ביולי 1942 מגיעה משפחת קאמי לחווה בשם פנלייה בגובה אלף מטר, בליבו של מחוז ויברה, ארבעה קילומטרים מהעיירה שמבון-סיר-ליניון. זהו אזור הררי בו חיות קהילות של פרוטסטנטים אדוקים צאצאי הוגנוטים שהתפרסמו והוכרו כחסידי אומות עולם על הצלת אלפי ילדים יהודים תוך הקרבה עצמית של הכמרים שהוליכו את צאן מרעיתם. שם, קאמי מציין "קידמתי כבר למדי את 'הדבר', אך אני סבור כי יהיה צורך להתחיל הכול מחדש" (עמ' 253). בחווה, קאמי שקוע בכתיבת "הדבר" ומתווה לו משמעויות חברתיות, היסטוריות ואף מטאפיסיות. פנקסיו מוקדשים עתה לעבודה על הרומן, גרסה שנייה. מדי שבועיים הוא נוסע לסנט אטיין, עיר המחוז, להחדרות אוויר לבית החזה שלו, בלא למקד את קיומו בתוך השחפת: "המחלה היא צלב, אך אולי גם מעקה. האידיאל בכל זאת יהיה ליטול ממנה את כוחה ולדחות את חולשותיה. שתהא מקום מפלט שמחזק ברגע הדרוש. ואם יש צורך לשלם במטבע של סבל ושל ויתור, הבה נשלם." (עמ' 254) קאמי נחנק – באופנים שונים, עתירי מבע מבחינה ספרותית. השחפת שלו קוטעת את נשימתו לעתים קרובות, פיזית ונפשית. אין הוא יכול לדבר עם הקרובים לו. שוב לא קיים אזור הקרוי חופשי, או לא כבוש. מדברים בלחש. הולכים לאורך הקירות והוא מקבל השראה מאותו עולם מסוגר: " ברצוני להביע באמצעות הדבר את החנק שממנו סבלנו כולנו ואת אווירת האיום והגלות שבה חיינו. בה בעת ברצוני להרחיב את הפירוש הזה על מושג הקיום בכללותו. 'הדבר' יעניק את הדימוי של אלה אשר באותה מלחמה היה להם חלק במחשבה, בשתיקה – וחלק בסבל הרוחני" (עמ' 260-259) – קאמי מערבל את השחפת שלו עצמו, את הדבר שברומן, את החיים תחת משטר וישי, ומעלה על נס את המוסר הפרוטסטנטי של אנשי שמבון-סיר-ליניון. כל אותו הזמן הוא ממתין בסבלנות לתעודת המעבר לפריז וכותב בפנקסו: "אנחנו לומדים את אורך הרוח, זה דבר טוב […] כי גם גיבורי 'הדבר' משתמשים באורך הרוח הזה אגב המתנה ל…" (עמ' 264).

בתחילת ינואר 1943 הוא מגיע לפריז לשבועיים בעניין הוצאה לאור של ספריו הקודמים. בחזרתו לחווה הוא כותב "כדי להסיח את דעתי, דמיינתי סיפור על קורבן של 'הטרור' [הנאצי] שאינו יכול להתקדם מעבר למשפט הראשון בספר שהוא כותב משום שהוא סבור כי אינו תואם את המציאות [והמשפט הבדיוני הוא:] בבוקר נאה של חודש מאי, אמזונה אלגנטית, רכובה על סוסה אדמדמה נהדרת, שוטטה בשבילים הפורחים של יער בולון" – וכך נולדה הדמות של גראן, הסופר חסר האונים המהסס בכתיבתו עד שיתוק, מ"הדבר". כבר כעת ניתן לומר שהיא מייצגת את קשיי הכתיבה של קאמי באותה המציאות שבה הוא חי ויוצר. מסתבר שקאמי מעניק לדמויות העיקריות ברומן שלו שמות מהאזור שבו הוא עובד, או שקיבלו השראה מהם… להלן שתי דוגמאות מאלפות:  בפנלייה [החווה] הוא ממציא את הכומר הישועי האדוק, האב פנלו; מקור שמו של גיבור הרומן, המזוהה עם המחבר והמספר, ד"ר ברנאר רייה הוא בשני רופאים ואתר מהכפר שמבון-סיר-ליניון. שם, חי רופא בשם דוקטור ריו שנהג לאבחן שחפת אצל כל אחד, להוציא את בנו שלו שמת ממנה, שם גם עובר פלג מים שקרוי גם הוא ריו, ובנוסף, רייה מ"הדבר" מזכיר את דוקטור רוז'ה לה פורסטייה, חבר בתנועת הרזיסטנס שעובד במקצועו באותו הכפר. הוא רושם אישורים מזויפים שפוטרים משירות העבודה בכפייה, מטפל באנשי המחתרת ונותן קורת גג ליהודים. הרופא רייה ב"הדבר" ומקבילו במציאות, לה פורסטייה הם בני שלושים וחמש, אך הם שונים בתיאור הפיזי שלהם, ובנוסף, הראשון הוא אתיאיסט והשני נוצרי אדוק, ברם אולם, כאן מגיחות מקבילות מביכות בין האישיות של לה פורסטייה לבין הדמות של רייה:

"הם עצמאים למול הרשויות, זה וזה מתגייסים למאבק נגד הדבר, או הנאציזם, וכנגד סבלם של בני-האדם. ללה פורסטייה יש מעורבות במקצועו בתנועת הרזיסטנס, והוא תוהה על מהות משלח ידו [גם לקאמי מעורבות במקצועו בתנועת "המאבק", וגם הוא תוהה על מהותו כסופר ואיש רוח]. כרופא מיסיונר בקונגו, אצל שווייצר, ולאחר מכן בקמרון, הוא נלחם בצרעת ['אחותה' של השחפת]. הערותיו האישיות מעידות על עוצמת מעורבותו – הנוצרית: 'הכרתי את העליבות האנושית, את התנוונותו של האדם, את כיעורו של האדם. סירבתי לראות במחלות המעיקות עלינו את תבוסתו של האדם וטיפלתי, ניחמתי, ריפאתי', רייה לא היה כופר בדבריו!" (עמ' 266) – קאמי שוב מערבל את שלושת המחלות (שחפת, צרעת, דבר) עם שלושת הרופאים (ריו, רייה, לה פורסטייה) ומשליך את התערובת על רקע אחורי רחב של מלחמה ברשע האנושי (מלחמה, נאציזם ומגפות).

במהלך רוב שנת 1943 (שבסופה הוא מגיע לפריז), בחווה בפנלייה ובמהלך שיטוטיו בליון הסמוכה, הוא מלקט הערות ורשימות למען גרסתו השלישית של "הדבר". הוא מפרסם מאמר מפתח, "גולים בדבר", כמעט זהה לפתיחה בגרסה הסופית של הרומן. תושביה של רמת ויברה על החוות, הכפרים ועיירות המחוז שלה משמשים לקאמי כבנק של דמויות לרומן הנכתב. הוא מחלק את עצמו בתוך דמויותיו ברצינות ובהומור תוך הסתמכות על חיי היומיום, על המאבקים ועל אמונותיהם של אלה הסובבים אותו. קאמי מדגיש בפנקסיו, תוך פנייה לקוראים העתידיים: "אפשר לקרוא את 'הדבר' בשלוש דרכים שונות. זהו סיפורה של מגפה, גם סמל לכיבוש הנאצי… ושל כל משטר דכאני אחר, והוא גם ההדגמה המעשית של סוגיה מטאפיסית, זו של הרע האנושי". לכן, לדוגמה, בשמבון-סיר-ליניון, הלא מאמינים והמאמינים נאבקים יחדיו כדי להציל יהודים ולגלות התנגדות ולטפל בדבר או בשחפת [ובקורונה…?!]: "'אנחנו עובדים ביחד', אומר הרופא רייה לכומר פנלו, 'למען משהו שמאחד אותנו מעבר לנאצות ולתפילות. רק זה חשוב'", והוא, קאמי, מסיים "בדומה לרייה – המספר ב'הדבר' שנחשף ואומר א נ י  בסוף הכרוניקה – תוך שהוא מגלה סולידריות עם המנוצחים יותר מאשר עם הקדושים… קאמי-רייה מכריז: 'אין לי נטייה, כך אני סבור, לא להרואיזם ולא לקדושה. מה שמעניין אותי הוא להיות אדם" (פסקה זו מבוססת על עמ' 274-271) – הרי לך תמצית מרוכזת של שבועת היפוקרטס על שלל גרסאותיה מזמנים שונים ומתרבויות שונות: על האדם הרופא לטפל, דהיינו לנסות לרפא, לעזור, להקל ולהציל ולבסוף לנחם את האדם המטופל השווה לו בכל! ללא הבדלי גזע, גיל, מין ודת, ולעולם לא לנטוש בלי שום תלות בתוצאה של חיים או מוות ומה שביניהם כגון נכות מכל סוג שהוא! – על אחת כמה וכמה בעת מגפה.

בשלהי 1943 משתקע קאמי בפריז ונשאר בה. הוא ממשיך בחציבת הגרסה הסופית של הרומן, עד פרסומו ביוני 1947. בפנקסיו הוא רושם ומעיר כי עד סוף המלחמה "ליצירתו שלו הוא יכול להקדיש רק שעה או שעתיים בלילה לאחר ימים מתישים […] 'הדבר' נרדם ומתעורר מעת לעת, כדי לשוב ולהתנמנם שנית". בינתיים קאמי ממשיך להיות מטופל עבור השחפת הפעילה שלו: "'דוקטור בעל תואר מ.א. מטפל בו […] היחסים בין חולה לרופא הינם, לדעתו, 'מזויפים בהכרח.' הם מתנהלים במישור של אי שוויון. וכל אחד מהם משחק את תפקידו. הרופא שלי סופו שנודע לו כי אני כותב ספרים. ומיד סיפר לי כי הוא כותב ספר על השחפת וכי אנו עמיתים. בירכתי אותו; הוא בירך אותי, שיחקנו מערכה שנייה קטנה של מחזה בולבר. 'הרופא המליץ לפניו בכובד ראש על אנטיגריפין כנגד מה שהוא מכנה התקפי ההצטננות שלו'." (עמ' 277). שתי נקודות ראויות לציון בציטוט הזה: הראשונה, קאמי שם לב לקשר חשוב בין רופא מטפל לרופא חוקר, כזה שתוהה על דרכו. נקודה זאת תובלט ברומן על ידי תיאור פרשת הניסיון של הרופאים לייצר חיסון מקומי תוך כדי הטיפול המתקיים במחלה. והשנייה, מערכת היחסים האסימטרית בין רופא מטפל לחולה מטופל על פי הסכמה של הרפואה הפטרנליסטית דאז, וכבר כאן הוא חש שמדובר בזיוף ומביע במובלע ביקורת על אי השוויון הזה.

בפנקסים (על פי הביוגרף) קאמי מספר על מעשיו במהלך 1944 ותחילת 1945 תוך כדי שירותו במחתרת, ומעיר פה ושם הארות ביחס לרומן המתהווה ב"רחמו": "ב'הדבר' – שקאמי עובד עליו – אלה שנאבקים כנגד המחלה אינם מוצגים כגיבורים" (עמ' 286); " קאמי כתב את 'אי-ההבנה' [מחזהו השני אחרי 'קליגולה'] ועבד על 'הדבר'. הוא הגה על מתן שם שלישי למחזה, 'הגולה', ושם לרומן, 'הגולים'." (עמ' 291); "בחודשים הללו [מחצית שנייה של 1944], חוזר קאמי לעתים רחוקות מאוד ל'הדבר'. הוא קובל על כך." (עמ' 298). הארות אלה מדגימות את הקושי הפנימי שלו בעבודה על הרומן, גם נוכח הסחות דעת וזמן עקב אירועים בוערים כמו הצורך שלו לעסוק בבעיה האלג'ירית הגואה החל מסוף המלחמה ואילך. ועם זאת, באוגוסט 1945, קאמי הינו היחיד בין כותבי המערכת הצרפתים שמביע את הזדעזעותו לאחר ההפצצה האטומית האמריקנית על הירושימה (עמ' 315)… קאמי הוא מפגין ומתריס אמיתי כנגד עוולות מכל סוג.

אנו מתכנסים לתחילת שנת 1946 וקאמי ממשיך להתחבט ולהתלבט ואיננו מצליח לסיים את "הדבר". בין שלל הגורמים לקשיים, בעיות בחיי הנישואין והפולמוס עם סארטר. אך מעל לכל "הוא חי את קיומם ואת מחשבותיהם של הישועי פנלו ושל הדוקטור רייה, המאמין והאתיאיסט, שמוצאים את עצמם לנוכח הסבל האנושי. לגבי הכומר, הסבל מקומם וחורג מגדר הבנתם של בני-האדם. קאמי-רייה מנסה להבין את האמונה […] הוא חש את עצמו קרוב לעיתונאי שלו רמבר ובעיקר לרופא רייה, שמצהיר: 'לי יש מחשבה אחרת לגמרי על האהבה, ואסרב עד מוות לאהוב בריאה שילדים מתייסרים בה'. הכומר פנלו, מזועזע, משיב: 'הא! דוקטור… זה עתה הבנתי את מה שמכנים חסד'. רייה מגיב ברוך תקיף: 'זה בדיוק מה שאין לי, אני יודע זאת. אך אינני רוצה לדון בזאת איתך…'." (עמ' 326). המחבר-המספר-קאמי-רייה-הרופא איננו דן על אלוהים, על חסד ועל קדושה כי הוא אקטיביסט בכל מה שקשור לבן-התמותה ולא מוכן להפקיד-להפקיר את גורלו בידי הרעיון הערטילאי, הוא בעד לא למסור אחריות לאל שהוא מוצר אנושי, אלא להתמודד על ידי כך שיטפל באדם החבר עד כלות, עד מציאת החיסון והניצחון על המגפה (על המתח בין הרפואה לדת נחזור בהמשך ביתר שאת). את רוב המחצית הראשונה של 1946 קאמי מבלה בארה"ב. הוא חוזר לצרפת ובאוגוסט 1946 הוא "מתלבש" על עצמו ועל "הדבר" עליהם הוא עובד מזה חמש שנים מפרכות. הוא קובע את מושבו במוטייה, במרחק ארבעים קילומטרים מנאנט ושני קילומטרים מהים, שם עומדים לרשותו הנחישות, התשוקה, הזמן והכורח "מצאתי כאן את השלווה. כלומר אני עובד כאן בין שמונה לעשר שעות ביום בדממה מוחלטת ואני עומד לסיים את 'הדבר'… אינני חושב על שום דבר פרט לספר הזה […] עבדתי כל כך הרבה, עד כי אתמול סיימתי את ספרי. הייתי צריך להיות מרוצה. […] אך עדיין אינני יכול לשפוט. אני עיוור לנוכח הספר המוזר הזה, קצת מפלצתי בצורתו. עדיין אינני יודע איזה שם אתן לו, 'האימה' או 'הדבר' […] האמת היא שבעתות האלה שום דבר לא צולח בידי: בריאות רופפת, לב רופף ובייחוד, אותו 'הדבר' ששבתי ותיקנתי אותו, שבתי וכתבתי אותו בחלקו, ואשר מייאש אותי. בסופו של דבר, גמרתי אומר להדפיסו כמות שהוא, וכך יהיה זה כישלון חרוץ וזה ילמד אותי את הצניעות" (עמ' 344-343]. מעולם לא נדרש לקאמי זמן כה רב וחיבוטי נפש כה אדירים כדי להשלים יצירה! עד לרגעים האחרונים הוא מהסס באשר לבחירת שם לספר. מלבד השם הסופי הזכרתי כאן לפחות עוד ארבעה שמות שעלו במהלך אותן שבע שנים: "הדבר המשחרר", "דבר או הרפתקה", "הגולים", "האימה". יש הסוברים שהבחירה הסופית בשם "הדבר" הושפעה מאוד ממקור השראה נוסף, חשוב וראשוני שאולי אף נטע בקאמי את עצם הרעיון להשתמש במגפת דבר כאלגוריה אנושית לרוע הבסיסי ולניגודו, הטוב הבסיסי, של בן-האנוש: ההרצאה המפורסמת של אנטונן ארטו Antonin Artaud, "התיאטרון והדבר", בסורבון בפריז מ-1933 (בהמשך הפכה למאמר ב-1934 ולבסוף פרק בספרו "התיאטרון וכפילו" מ-1938).

בתחילת יוני 1947 מקבל קאמי את עותקיו הראשונים של "הדבר". עד ספטמבר נמכרים קרוב ל-60,000 עותקים. זוהי הצלחתו הגדולה מאוד הראשונה של קאמי, שזוכה בפרס המבקרים המכובד ומרבית המאמרים הם מאמרי שבח נלהבים. בפנקס מאוחר יותר הוא כותב: "האמצעי היחיד למניעת חזרתו של הדבר [הוא לשים את עצמך במקומם של רופאי הדבר כמו רייה]… אין לרשותם תרכיב שינצח את הכול. הם נאבקים מאבק יומיומי עם אמצעים לעת מצוא. אולם שום דבר איננו אוסר עלינו לחשוב (לדעתי להיפך), כי אמצעים חדשים ויעילים יותר סופם שיופיעו." (עמ' 374) – זוהי, במשפט דחוס אחד, תמצית הפילוסופיה של אמנות-מדע הרפואה החילוני מימי היפוקרטס עד ימינו אנו.

*לקריאת המאמרים בסדרה, לחצו כאן.

מקורות והערות

בציטוטים השונים, פרט ל-[…] או "…", כול ההערות בסוגריים מרובעים הם שלי, על תקן הארות.

אוליביה טוד. אלבר קאמי: חייו, תרגם מצרפתית והוסיף הערות: מיכה פרנקל, אחרית-דבר: דוד אוחנה, הוצ' כרמל, ירושלים, 2000 (פורסם במקור ב-1996), עמ' 382-208 (פרקים 33-20). בחלק א' של המסה מספרי העמודים של הציטוטים הם ממהדורה זאת. רוב הציטוטים הם מתוך פנקסים ורשימות של קאמי עצמו כפי שהם מובאים על ידי הביוגרף.

אלבר קאמי. הדבר, תירגמה מצרפתית אילנה המרמן, הוצ' עם עובד, תל-אביב, 2001. בחלקים ב'-ג' של המסה, מספרי העמודים הם ממהדורה זאת (הדפסה תשיעית, 2010).

Francesco Berni – Rime (16^th century), Chapters one and tow of The Plague [To Maestro Piero Buffet Cook]: מופיע במרשתת באיטלקית ואנגלית.

אנטונן ארטו. "התיאטרון והדבר", בתוך התיאטרון וכפילו, מצרפתית: אוולין עמר, הוצ' בבל, תל-אביב, 1996, עמ' 33-15.