על שלוש האנתולוגיות של העורך והמשורר גלעד מאירי

פתיחה – שלוש באוצר שירה אחד

יודע אני עד כמה קשה המלאכה בעשיית אנתולוגיה טובה. בדידי הווה עובדא, בי היה המעשה, כך קרה לי. בעבר ערכתי עם הסופר, המבקר ועיתונאי התרבות ירון אביטוב שלוש אנתולוגיות נושאיות של ספרות תחת התֶּמות: חתונה, אוכל וצבא בהוצאת "כרמל". לכן אני יודע להעריך את ההשקעה המרובה של העורך, המשורר גלעד מאירי, ואת העבודה המקיפה והיסודית שלו בשלוש האנתולוגיות האחרונות שערך והתוצאה היא ועוד איך לטעמי.

המשוררים והסופרים באשר הם נוטים מחד גיסא לזלזל באנתולוגיות כסיכומים, ממתקי תרבות וספרי מתנה לחג. שמעתי זאת לצערי מפיהם לא אחת. מהי אנתולוגיה? (ביוונית זֵר פרחים) ובמקרה הזה זֵר שירים גדול ונאה. מחד גיסא, אנתולגיה נושאית לדידם היא דבר-מה נחות כי הם אינדיווידואליסטים גדולים ושיר באשר הוא ממילא אינו מדבר על נושא מסוים, ואם אתה מניח אותו תחת נושא מסוים, הרי שאתה מרדֵד את השיר ופוגע במשורר, ואני תמיד אומר להם, קדחת! יש יופי רב בעריכת אנתולוגיות בכלל ואנתולוגיות נושאיות בפרט. מאידך גיסא, תראה את המשוררים והסופרים כמהים ביותר שעבודה משלהם תיכלל באנתולוגיות הנושאיות הללו.

שלוש אנתולוגיות נושאיות מרתקות ומעוצבות להפליא, אם תרצו מתנה לחג, אם תרצו ספרים המיועדים ללימוד ספרות באופן מקורי במערכת החינוך המנומנמת שלנו, ערך מאירי ביד אמונה, ואף כתב לכל אחת מבואות מרשימים. מאירי, כאיש ספרות מעמיק, יודע היטב שכל זלזול בַּמִמסד הוא במקרה הטוב נאיבי ובמקרה הרע פוזה ומניֶירה. שלוש האנתולוגיות שלו הן חלק מ"אוצר השירה העברית", יוזמה שאפתנית ויומרנית, ואני כותב זאת לטובה, של הגוף הקרוי "מקום לשירה". "אוצר השירה העברית" הוא מעין מותג-גג ומטרתו אוֹצְרוּת ומיפוי של השירה עברית-ישראלית על פי מגוון קטגוריות, כגון נושאים, צורות, דימויים, דורות ועוד. אין חשוב מזה בממלכת הכאוס השירית שלנו שבה, כפי שכתוב בגמרא, הלכה האמת ונעשתה עדרים-עדרים, ויש לסווג ולמיין את הקולות הרבים תוך פלוראליזם ושמירה על איכויות. אסקור כאן אפוא את שלוש האנתולוגיות שערך מאירי בקצרה.

הצלצול הגואל

בראש וראשונה "לאין שיעור", אנתולוגיית שירי בית ספר. היא אקטואלית מתמיד בחודש הראשון לפתיחת שנת הלימודים החדשה, חודש החגים, שבו ממילא כמעט לא לומדים; אבל מתרגשים ביותר לקראת המפגש עם בית הספר, נקווה שימשיך פנים מול פנים ולא בזום.

כאמור לכל אנתולוגיה כתב מאירי מבוא קצר, וכשם שהוא בוחר לאנתולוגיות שלו שמות שנונים, כך גם המבוא שלו תכליתי, קצר ושנון, ובמקרה של האנתולוגיה הבית-ספרית עונה לשם, איך לא, "שעת אפס".

גם החלוקה התמטית לשמונה שערים באנתולוגיה הזאת חכמה וטובה. זה מתחיל ב"שלום כיתה א'", המפגש הראשוני עם מערכת החינוך; ממשיך עם "מה למדנו היום?", שהם רגעי ההשראה של הלימוד; "לוּ היית קצת יותר חברה שלי", מתמקד בארוטיקה ורומנטיקה במרחב הבית-סִפרי; "שיעור מאלף", מתאר את האחֵר בכיתה; "חינוך אפור", דן באלימות ודיכוי בין מורים לתלמידים; "נכשל", נוגע בעלבון הצורב שבמרחב הזה; "כבר אין לי קול", מתמקד בזכויות המורה שכבר אין לו עיניים בגב, והעסק מסתיים ב"חלונות הכיתה תמיד פונים לעתיד", שמטפל דווקא בהיבטים נוסטלגיים בדמות געגועים לבית הספר.

ומה באשר למשוררים עצמם ובעיקר לשירים? באנתולוגיה 145 שירים בַּנושא מאת 90 משוררים. לא את כל השירים אהבתי באותה מידה, אבל אפשר לומר בבטחה שאין כאן שיר לא ראוי. יש כאן שירים יפים משל חמוטל בר-יוסף, אלי אליהו, דניאל עוז, ארז ביטון, נעה שקרג'י, מאיר ויזלטיר, אהרן שבתאי, דן פגיס. הנה שיר יפה-יפה של המשוררת המנוחה אלישבע גרינבאום, משוררת נהדרת, שנפטרה בדמי ימיה ממחלת הסרטן. הוא הזכיר לי נשכחות צובטות לב, גם מפני שפרסמתי אותו בעבר בפינתי "שיר והערה" לפני שנים ב"מעריב". הנה: "האחד בספטמבר", שיר הבנוי קוּפְּלֶטים, בתים בני שתי שורות, ופּואנטה בסופו:

"מיליון ילדים הולכים היום לבית הספר / ואחד מהם מחֲזיק בידי. // ריח מחבָּרות ויַלקוט עור חדש נודף ממנו / התרגשות עולָה משְׂעָרו הֶחפוף. // אִוושת חלומות קיץ שתַמו דחוסה / בְּסוליות סנדליו הקטנים. // ידךָ הקטנה, הלחה, לוחצת בחוזקה את ידי, / כשאנחנו נכנסים לחצר והפחד הידוע // להתחיל שוב מההתחלה, הכול, אנחנו שנינו / מול העולם, עוד רגע אחד // לפני שאעזוב את ידךָ, ותהיה אתה לבדך, / גבר קטן גְּזוז שיער מול העולם // ואני אסֵב מבּטי, אישה שרבּים נכנסו לתוכה / אבל איש לא יצא מתוכה מעולם // וְאֵלֵךְ".

יש לשים לב כי רוב המשוררים – להוציא שיר אחד של אהרן שבתאי ושיר אחד של נתן אלתרמן האגדי שכתב בנושא ואין אנתולוגיה שכזאת יכולה להשאיר ענק כזה בחוץ, אין מקום פנוי הימנו – הם מארבעת העשורים האחרונים בשירה, ויש כאן שירה ולא פזמון בנושא בית הספר, וטוב שכך, כי ניכר שמאירי ידע למקד היטב זמן, מקום וסוגה, ולהעניק לנו אנתולוגיה מרוכזת. בעריכת אנתלוגיה תמיד כדאי עד כמה שיותר להתמקד, הפיזור יהא, במוקדם או במאוחר, בעוכריה ויפחית את איכותה.

האנתולוגיה מסתיימת בשיר מרגש של יחזקאל רחמים שבבסיסו היה סופר ומספר טבעי מוצלח מאוד, ובשנים האחרונות מתמקד בכתיבת שירה ופזמונאות, וכן בללמד כתיבת שירה, והדבר עולה בידו. השיר הזה יפה מאוד בעיניי מפני שאינו מלין על מערכת הינוך, או מקטר ומקרטג על המורים בשם ההורים או התלמידים, וגם אינו מקונן על הילדוּת האבודה שלא תשוב עוד במעין נוסטלגיה. השיר הזה מדבר על מורה לחיים, על אותו מורה כלואי ז'רמן של אלבר קאמי, שלטענת הסופר אִפשר לו בגיל צעיר מאוד להיות מי שהוא, וקאמי הוא אכן מישהו בעולם מבחינתי. עד כדי כך תרם אותו מורה בשלב מוקדם לגאון היוצר הזה, שקאמי הקדיש לו את נאומו עם קבלת פרס נובל ואף כתב לו מכתב חם.

הנה השיר של רחמים המורה על המון הכלה ויכולת לאפשר לאחרת ולאחֵר לפרוח, בעולם שבו הביקורתיות והפסילה, הציניות וההסתייגות נחשבות לצערי לכוח מקדם. זה שיר מרגש ביותר שחותם את האנתולוגיה החשובה הזאת ברוח אופטימית. הנה, "מורה לחיים":

"וּבַמקום שהחיים אמרו לילד 'לא' / ו'אַל' ו'אֵין', הצביע המורֶה 'תראֶה, / הן יש ויש…' הצביע והִנהֵן. // כשהעולם קרא 'עכשיו תרגיש בתוך / בשרךָ את עוצמתי לְהקְטנה!' ניגש הוא / אֶל הילד ולחש: 'אתה מקור / של אור יקר ומתנה'. // וברגע ששמע הילד 'עכשיו תיסוג, / זה לא לךָ, לשכּמותךָ', שמע גם המורה / וּמחה בלי מבוּכה: 'תראֶה אותךָ יכול, / תראֶה אותךָ עושֶׂה-עושֶׂה / ומעצב את עולמךָ'. // הילד כבר רחק שנים. אך צעדיו נָצרו / 'כן', 'יש' ו'מותר', ורוח גבּית הָמְתָה 'אתה / מקור של אור יקר' מעומק הבשר. / ועולם כדרכו הסכּין לַהֶמְיָה / והִנְהֵן כמראָה אֶל ילד / נמלא אפשר. // והמורה לא ידע מֵעולם. / והמורה היה מאושר".

מהר יותר, גבוה יותר, אסתטי יותר

האנתולוגיה השנייה היא "שיר השרירים – אנתולוגיית שירי ספורט". להבדיל משירי בית הספר, קובע מאירי נחרצות במבוא שלו, אין מסורת אמיתית של שירי ספורט, אלא אם כן תנדוד רחוק ליוון העתיקה והמשחקים האולימפיים שלה. עוד מֵצֵר מאירי באופן מעניין, אך אולי צפוי, שאם כבר כתבו על הנושא שיר עומק זה נעשה בעיקר על ידי גברים. נשאלת שאלה מדוע. הרי בסופו של דבר ישנם ענפי ספורט שאפשר לומר שהם נשיים גרידא, ואחרים שבהם החלוקה הדיכוטומית לגברים ולנשים יכולה הייתה אולי להניב שירי משוררות הנוגעות בַּנושא. בכל זאת מה הניב בכלל שירה בנושא? מאירי קובע: תקשורת ההמונים ותרבות הפנאי.

90 שירים באנתולוגיה זו מאת 46 משוררים. לאנתולגיה חמישה פרקים: אתלטיקה, בריכה, ענפי לחימה, התעמלות ומשחקי כדור שונים. מי שמכיר את מאירי יודע שאי אפשר לשוחח איתו רק על ספרות, תמיד תחדור אהבתו השנייה, שלא לומר הראשונה אל השיחה, הלוא היא הכדורגל, אם בדמות מטאפורה על נושא אחר שהוא עוסק בו ואם בדמות הדבר עצמו. קדימה הפועל ירושלים המעטירה והמאליפה. ולכן הוא כותב: "הספורט הפופולרי ביותר בשירה העברית הוא כדורגל (שלו הקדשתי שתי אנתולוגיות נפרדות) ולו מוענקת מדליית זהב; במקום השני מוענקת מדליית כסף לענף האתלטיקה; ובמקום השלישי, במדליית ארד, זוכה ההתעמלות".

מאירי מבקש שוב, ובצדק, למקד את האנתולוגיה שלו והוא בוחר הפעם בַּכּוח ולא בַּמוח. לכן לא שולבו באנתולוגיה: שחמט, דמקה, ביליארד, יוגה וכדומה. אני חושד בו שאולי הוא מתכוון להכין לנו אנתולוגיה קטנה נוספת בנושאים הללו. שירי ספורט יפים מצאתי כאן אצל חמוטל בר-יוסף, דוד אבידן, רוני סומק, רחל חלפי, שלמה אביו. הנה שיר יפה של אורי ברנשטיין "הוא מתעמל מול החלון", שבמרכזו אדם העומד במקום גבוה ומתאמן בתנועות מדודות כנלחם במותו.

"הוא מתעמל מול החלון, מֵעַל לָעיר, / בתנועות מלומדות, מכשיר את איבריו / כדי שישיבו לו כִּגמולו. // אמרו לו שכּך יתחסן, גופו – / שכְּבר נחרץ דינו – מקפֵּץ, אווילי, / מעל עִיר המֻגהת בַּבּוקר כְּעולָה בָּאש. // ידיו קפּדניות וזריזות כצורף תכשיטים. / וכך הוא נראֶה לרבים: הֲמוֹנִי, מֵעַל לַבּתים, / לוחם נמרץ, במדויק, על חייו". יפה חוברים שלושת הנושאים: הספורט, ההיבט הקיומי שאתה בן חלוף והמראֶה האורבני, שיש בו ניכור וריחוק, לכלל שלם שהוא מצבו של האדם בעולם. הלימה נאה לשלושה יש גם במקצב השיר הבנוי על טריפלטים (בתים בני שלוש שורות) חופשיים.

עוד שירים יפים ומרגשים מצאתי אצל רפי וייכרט, אודיה רוזנק, אילן שיינפלד שכותב כאן רצף של שירים מלבב על מדריכי כושר גברים, ושנֵי גוּברין יְהוּדאין: יהודה ויזן ויהודה לייב ויטלזון. זה האחרון כותב כאן שיר בשם "שחייה צורנית"  שלא אוכל לצטט כי כשמו כן הוא, הנו יפה בצורתו. מדובר בשיר טיפוגרפי מבריק ולא סתם גימקי שבו השורות יורדות ועולות ממש כבתרגילים המופתיים הזכורים לקשישים שבינינו וגם לאוהבי הקולנוע בסרטי אסתר ויליאמס. ואם הגענו עד לבריכה, הבה נטבול בשיר היפה של טל שמוּר, למי שלא מכיר מדובר בבן ולא בבת, משורר ודוקטור לאנתרופולוגיה, בוגר מסלול השירה השנתי של הליקון. שיריו פורסמו במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ ובכתבי העת "עיתון77" ו"משיב הרוח". נולד בחדרה ומתגורר בתל אביב.

הנה, "שבירת המים": "אנחנו הולכים לַבְּריכה הקיבוצית ליד מטע ההדרים / לשחק כדורסל בתוך המים. / אין בינינו מילים רבות. רק הוראות משחק. // השמש זורחת מֵעַל / וקרניה מתנצנצות במֵי הכְלור המַקיפים אותנו. / כשאנחנו רבים על הכדור / המים מתנפצים לכל עֵבֶר. // אני מחכה לִשבירת המים. / לְמאבק הגוף בְּגוף. / הייתי מַתִּיק אותו למקום אחֵר. / אין מקום אחֵר. רק גוף / ומִנהרה של אור." כל כך יפה בשיר זיכרון קרני השמש הנשברות על המים, כל כך מעודן על אף שהשיר הוא פיזי מאוד, וזה מתכתב עם הרמז הארוטי של הדובר המתבגר שבסוף השיר.

בְּעַט גלעד בְּעַט… בעצם, תמסור לרוני, הוא חופשי

באנתולוגיה האחרונה שאסקור "קריאת משחק – אנתולוגיית שירי כדורגל ישראליים עם חיזוק זר" מגייס מאירי וַאחַד שחקן חיזוק, את המשורר רוני סומק כיועץ אמנותי. נראה כי שניהם בקיאים בכדורגל, אך יתרה מזאת, נראה כי שניהם חולקים יחדיו את תחושת האנדֶרדוג של אהדת שנים לקבוצות כדורגל אזוטריות-משהו, מתוך הערצה ונאמנות טוטאלית, מאירי, כבר אמרתי, הפועל ירושלים, וסומק הוא האוהד המצטיין והמוכר ביותר של הכוח רמת גן. על זה נאמר מצא מין את מינו. בדומה לאנשי הספרות באשר הם, יכולים השניים להיפגש ולקשקש בלי סוף על שחקני עבר שרק הם זוכרים את שמותיהם.

הפעם רץ מאירי לִקצה המגרש עד לקוון, (נכון שזה כיף להשתמש במטאפורות של עולם הכדורגל בספרות?) ופרסם גם שער שירים מתורגמים על כדורגל תחת הכותרת: "חיזוק זר". יוצא אפוא שבאנתלוגיה הזאת 147 שירים, חלקם מחזורים, ו-85 משוררים ומתרגמים. זוהי אנתולוגיית המשך של מאירי ל"קורה פנימית" (2009). בתחום השחקנים הזרים יש כאן שני שירים יפים מאוד של המשורר האירי האהוב עליי שיימוס היני, חתן פרס נובל, השירים נקראים "הבקעה", ו"שיר מס' 1 מתוך מחזור 'סימונים'". את שניהם תרגם מאנגלית המשורר אריאל זינדר. מאירי מגלה את אוזנינו שלא מדובר מָאמֶש בכדורגל מערבי שאנחנו מכירים, אלא בבן דודו הרחוק והעתיק יותר כדורגל גאלי, משחק מהמאה ה-14 המשלב רוגבי וכדורגל שפופולרי גם כיום באירלנד, אבל למי אכפת. זה דומה מאוד לכדורגל והשירים יפים.

מובן שמאירי מֵצֵר על כך כי מספר השירים מאת נשים על כדורגל הוא מזערי. עם זאת מצאתי באנתולוגיה אחד יפה, מעין שיר בפרוזה, של הדס גלעד. הנה, "שיר ה' מתוך המחזור "צבעי יסוד":

"בכיתה י"ב הצטרפתי לנבחרת בנות בכדורגל. התקבלתי רק / כי לא היה ביקוש. עדיין פחדתי מכדורים. לא הצלחתי לנגוח. / שמחתי בַּפְּטור משיעורים אחרים, והתגאיתי בבגדי הספורט / החדשים, שמרתי סיפור טוב בַּכּיס לאחרית הימים. הייתי / כישלון מוחלט. ניצבת חולמנית על המגרש". מה שבשום אופן אי אפשר לומר עליה כמשוררת עכשווית. ספר שיריה האחרון "מעל אופק השכמות" הוא ספר מרשים.

עוד שירים שאהבתי באנתולוגיה הזאת היו משל ליאור שטרנברג, אהרן אלמוג בשירו הארוך והיותר מוכר לאוהבי השירה "למנצח על מות שחקן כדורגל" הנושא גם את שם אחד מספרי השירה הבולטים שלו. אלמוג יודע לכתוב פואמה אסוציאטיבית פרועה תודעתית מבלי שזו תיזל לו לצדדים. וכן שירים יפים של מאיר דדון, עזרא לוי, אביחי קמחי, אבי אליאס, יוסי שריד ועוד שמות מפתיעים ולא בהכרח שגרתיים ומוכרים במרחב הספרותי. קסם לי ביותר ונגע למיתר ליבי שירו של שי דותן שפרסמתי בשעתו בפינתי "שיר והערה" ב"מעריב", שיש בו אינטימיות עדינה, דק מן הדק, שבין אב לבן על רקע משחק הכדורגל שנתפס כמשהו המוני וגס. הנה:

"אבי לא מצא זמן / לְמשחקים. / הכדור בו לא התמסרנו / התכּווץ עד שנעלם. / שנים בעטנו מילים זה לָזה / בלי כתובת. // היום, כשאני בא לבקר, / הוא מפציר בי שאשאר / לצפות בַּמשחק. / במחצית הוא נרדם על הספה. / אני מכסה אותו בפּיקֶה וצופֶה / עד הסוף, רושם בזיכרון / מי כבש ובאילו דקות, / להתלהב בטלפון / יחד איתו" (כדורגל).

אולי כדאי לסיים בשיר ארוך ששבה את לבי, אם בשל איכותו שאינה מוטלת בספק ואם בשל נוסטלגיה סנטימנטלית אישית שלי. השיר קרוי "מלמיליאן", והוא של אודי שרבני. מפאת אורכו לא אצטט את כולו, אלא רק את חלקו. זה עוול כי הוא שיר מצוין עם עוצמות רטוריות קומולטיביות, אבל ניחא. רק אעיר הערה אישית: זהו תיאור רגשי פרטני של השחקן המיתולוגי מתקופת ילדותי שהיו בו עממיות ואלגנטיות באחת. כן, אורי מלמיליאן מבית"ר ירושלים, שחקן סינגולרי שנחרת בתודעת ילדים ונערים בני תקופתי. אני זוכר את עצמי, תל אביבי אסלי בחלבּי ובדמי, הולך עם אבי כילד למשחקים של בית"ר, בעיקר בגביע המדינה, וצועק יחד עם כל האוהדים ביציע, צוחק כשהם מנצחים ובוכה כשהם מפסידים. ואחד האוהדים נתן לי אפרסק שלא אבכה. הוא היה מחלק לכולם אפרסקים ואומר: "כל אפרסק מלמיליאן". אגב, מלמיליאן שעבר לתל אביב לפני כמה שנים, נהג להתפלל עמי באותו בית כנסת ברחוב בוגרשוב.

הנה שורות אחדות מהשיר הארוך והקסום של שרבני שהזכיר נשכחות: "אורי היה שָׂם את הידיים על המותניים / אבל הפוּך – / עם האצבעות לאחור, כמו אשה בהריון / שמחזיקה את הגב / התחתון / והולכת ללדת ילד. / לחיבורים. // …ואחרי זה רץ אחרי הגול / (הפרסומת על החולצה רצה איתו) / עם יד שאומרת / קוּמוּ / קוּמוּ / כי בא אוֹרֵךְ קוּמי אוֹרִי / עוּרִי, עוּרִי שיר דַּבֵּרִי / אוּרי / אוּרי. // זה עולה מהיציע מולך / זה עולה לך ממול כמו חבורת עורבים / שבאים לתפוס לך את השיער, / כמו גל מים שמגיע מעליך, כזמזום של אלפי / דבורים. / אוּרי". ההרמז המתגנב לפיוט ליל שבת "לכה דודי" בהקשר המסורתי של בית"ר ירושלים הוא כל כך מדויק ויפה כאן.

נראה כי מבחינת מאירי וסדרת האנתולוגיות שלו עוד היד נטויה והוא מכין לנו הפתעות נוספות לחגים הבאים, איך נאמר כפרפראזה הפוכה על הצירוף החותם המופיע תדיר בספרי יהדות: תם ולא נשלם השֶׁבַח לבורא עולם. ומי שאינו מבין את חשיבות האנתולוגיות הללו נמצא באופסייד.

*"לאין שיעור – אנתולוגיית שירי בית ספר", 231 עמ';
"שיר השרירים – אנתולוגיית שירי ספורט", 146 עמ';
"קריאת משחק – אנתולוגיית שירי כדורגל ישראליים עם חיזוק זר", 229 עמ'.
האנתולוגיות ראו אור בהוצאת "מקום לשירה", עורך: גלעד מאירי; עיצבה את עטיפות הסִדרה: יעל בר-דיין. מחיר מומלץ לכל אנתולוגיה – 98 שקלים.