הוא הגיע ב-1966, שנה בדיוק לאחר מות אמו, ביום סוף ספטמבר חם ופרוץ רוחות. המעבורת איחרה בחצי שעה, זמן בו הוא הוריד שלוש כוסות וויסקי ובחן את התחת של כל הנקבות שבסביבה. כשהספינה הגיעה, פייר התיישב בסיפון הקשת, הוריד את החולצה והביט קדימה ומסביב וגם אחורה באופק הכחול החדגוני. עשר דקות הספיקו לו, הערבוב של הוויסקי והשמש עלו לו לראש, כך שהוא נכנס פנימה ונזרק על שורת שלוש הכורסאות. שעתיים מאוחר יותר המעבורת עגנה בנמל אידרה. פייר עשה מאמץ לקום על הרגליים וגרר את עצמו למטה בין הנוסעים האחרים.

שמנה ועקומה בדיוק כמו בתיאור של אבא, לאורה חיכתה בנמל. היא עמדה שם עם המפתחות ביד והעור שחום, עבה ויבש מהחשיפה המתמשכת לשמש. 

״קלימארה,״ היא זרקה ממורמרת והסבירה לפייר את הדרך: ״תפנה שם שמאלה בעליה ותמשיך עד לשורת בתים, אז תפנה ימינה בשביל הצר וככה תגיע לבית שלכם, זה הבית הצמוד לעץ זית. לא יקח לך יותר מעשר דקות.״ היא הניחה לו את המפתחות ביד ונעלמה לו מהעיניים.

פייר הודה לה בינו לבין עצמו על הזריזות והעדר הקשקשנות והלך לפי הוראותיה. כשהגיע – הכאב עוד נצמד לו לראש – הוא נכנס פנימה, בקושי הוריד את התיק ושקע בשינה עמוקה על הספה הצמודה לכניסה.

בחודשיים הראשונים הוא כמעט ולא זז מאותה הספה. פעם בשבועיים אבא ולילי, אחותו הגדולה, היו שולחים לו מכתב עם עידכונים מונקובר ושאלות על אידרה. פעם בשבועיים פייר היה כותב להם חזרה: ״אני מצויין. בקרוב אבקש לשלוח לי צבעים חדשים, כבר כמעט נגמרו לי״ או ״החיים טובים באידרה. אני שוחה בים, מצייר ומתיידד עם המקומיים״ או ״לבחורות יווניות יש יופי מחוספס ואני כבר הספקתי להתאהב כמה פעמים. בואו לבקר אותי באביב.״

למעשה פייר היה מתעורר מאוחר, רוב הזמן אחר הצהריים, ומעביר ימים שלמים בין בקבוקי וויסקי וטיוטות מכתבים למירה שכל ערב היו נזרקים לפח. אחרי חודשיים הוא עוד לא הכיר אף נפש באי, לא ידע כלום על הגיאוגרפיה של האיזור מלבד מיקום הסופרמרקט, נכנס לים בקושי פעמיים (כשנגמרו המים המתוקים להתקלח) ואיבד משהו כמו שבעה קילו במשקל. מברשת ביד הוא לא החזיק אפילו פעם אחת.

מחסור במים הצליח לבסוף להקים את פייר מהספה. באידרה החשמל עבד רק כמה שעות ביום ומכוניות בכלל לא היו. חמורים סחבו צנצנות מים מעבר לגבעות כל הדרך עד לבתים פעמיים בשבוע. כולם ידעו להצטמצם בשימוש במים, המקומיים והזרים כאחד, רק את פייר אף אחד לא הזהיר להתחשב בזמני המקלחת שלו. שבוע אחד, כאשר החמורים לא הגיעו, פייר נשאר ללא מים – לא למקלחת, לא לשטיפה וגם לא לשתיה. לא היו לו כוונות למות, בטח לא מצמא, אז הוא ירד לכפר לברר את ענייני המים.

מסריח, מזיע וצמא, הוא הגיע לאזור המיושב בשעה חמש, כשהשמש כבר היתה פחות חזקה והזרים ישבו בבאר שמול הנמל בציפיה לחדשות מהיבשת. פייר נכנס לחנות לרכוש את המוצרים הבסיסים, מים וויסקי ועל הדרך גם כמה פירות – אפרסקים ואגסים ואננס אחד – ההליכה עוררה אצלו את התיאבון. בקבוקים ביד אחת, שקית פירות ביד השנייה, פייר התקרב לקופה בדיוק כשהיא יצאה מהחנות: חיוך גדול, חצאית מרפרפת ורגליים יחפות. הוא נשאר המום כמו דג שתפס את הקרס ואינו מצליח יותר לפתוח את פיו.

״היא מאיטליה אבל מעבירה פה את הקיץ והסתיו. ואת שאר הזמן… לך תדע,״ המוכר הקדים את השאלה שלו וניער את פייר מהטישטוש.

״איך קוראים לה?״ הצליח לענות פייר.

״קלארה. ואיך קוראים לך?״

פייר פתאום נזכר שהוא בכלל לא הציג את עצמו. הוא הושיט את היד: ״פייר, אני פייר. עברתי לפה לפני חודשיים.״

״שמעתי. אני מרקוס, נעים להכיר.״

״נעים להכיר מרקוס.״

הוא כבר עמד לצאת כשהמוכר אמר לו: ״אוזו או רקייה, לא שותים פה וויסקי.״

פייר עשה סימן עם היד. לא היתה לו שום כוונה לנטוש את הוויסקי שלו.

את הבית בואריגוטי קלארה ירשה בשנות התשעים, אבל רק בשמונה השנים האחרונות עברה לגור בו לצמיתות. מאז הילדות, היא ומרטה, חברתה הטובה, חלמו להפוך את המקום לפנסיון. שעות ארוכות היו מעבירות יחד, מפריחות מחשבות לחלל האוויר, מתכננות בית עם אורחים זרים ועוגות מהקונדיטוריה של עצמן. הפנסיון שקלארה מנהלת היום לא כל כך שונה מחלום ילדותה (מינוס הקונדיטוריה) ולפעמים היא מתבוננת בפליאה על הדמיון בין השניים.

הבית היה פעם שייך לדייגים, אבל עם הזמן החללים ששימשו כמחסן לרשתות הפכו לחדרים לאורחים, המזח מול הבית לחוף הפרטי שלהם. הבית של משפחת אזול (מדובר בשורשים טורקיים) הוא בצבע ורוד-צהוב-לבן ועומד עדין וישן בין שני בתים בצבע ורוד-כתום-אדום, מודרניים ויהירים יותר. חלונות ירוקים שוברים את הפסטל של הקירות בשילוב מוצלח במיוחד. הבית מחולק לשני חלקים, למעלה ולמטה, ובין לבין יש מדרגות חיצוניות. זאת אומרת שבשביל לעבור קומה צריך לצאת החוצה ואם מתעוררים באמצע לילה גשום, אין אפשרות לרדת למטבח לשתות כוס מים או לאכול פרוסה עם ריבה.

החלק התחתון אופיו קצת כמו מערה, חשוך, תקרה גבוה, מעברים צמודים, באלגן של חפצים של משפחה גדולה. על הקירות קולקציית מסננות שסבא אסף ברחבי העולם, ארונות המטבח מלאים בכוסות זכוכית וקרמיקה וטרה קוטה ובכל חלל עותקים של הסאטימאנה האניגמיסטיקה, מגזין החידון שעד היום מעסיק את האיטלקים במהלך חופשות הקיץ. בחלק העליון הכל מסודר ושקט יותר, מהחדרים שומעים את הגלים שוטפים את החוף, כמו שירי ערש עדינים במהלך לילות חורף קרירים.

לאורך השנים קלארה דאגה לשפץ רק קצת ולצבוע רק קצת ולשפשף רק קצת כדי לא למחוק מהבית את הזמנים שחלפו, האנשים שעברו. היא בעצמה, שכבר מתקרבת לגיל שבעים, מציגה את יופיה כמי שיודעת להפוך את השנים לכוח שלה, בלי שום צורך להסתיר או לכסות את סימני הזמן. כמו עץ לבנה שהורידו ממנו את כל הקליפות, קלארה עומדת היום זקופה במהות שלה, משוחררת מכל השכבות ועם גזע עץ חשוף וחזק.

את הנכס על שפת הים אבא קיבל במתנה לאחר עסקה מוצלחת בעבודה – לא יודעים בדיוק על מה מדובר, כנראה משהו שקשור לנדל״ן. משפחת אזול היתה מעבירה בואריגוטי קיצים ארוכים עם ריבים וצעקות בין האחיות אבל גם ריצות על החוף, קפיצות מסירת המירוץ של אמא וערבים על הברכיים של אבא כשהוא לימד את חבריו האיטלקים לשחק שש בש. בימים של גשם, כשאסור היה להגיע לים, קלארה ואחיותיה היו מארגנות הלוויות לחלזונות שהילדים של השכנים היו זורקים מהמרפסת. לכבוד האירוע הן היו ממציאות שם לכל חילזון ומכינות טקס אשכבה מלא. עוד היום, כשיורד גשם, קלארה צועדת רטובה בבית קברות לחלזונות ומטיילת חזרה לנועם של זכרונות ילדות, כשאמא ואבא דאגו לכל, ועם הזכות הבלעדית השייכת רק לילדים לטעות ולא להיות אחראים על שום דבר.

היום היא מקבלת אורחים בביתה הישן והצמוד לים. אנשים מגיעים מפינות שונות בעולם והרבה חוזרים גם מעונה לעונה. בפנסיון יש מקום לשישה או מקסימום שבעה אנשים והוא נקי לחלוטין מהאווירה המנוכרת של בתי מלון ואכסניות או דברים מהסוג הזה. האורחים מצידם מביאים סיפורים מארצות רחוקות ורוח חדשה כל תקופה וככה קלארה מרגישה ריענון וגיוון ולא נופלת אל תוך איום השעמום שלאורך כל כך הרבה שנים רדף אותה וגם יותר מפעם אחת משך אותה למטה אל תוך חללי הדיכאון. ואריגוטי היא פיסת מנוחה לאחר נדודים רבים סביב העולם וגם סביב עצמה. יש שאומרים שהבית דומה אולי לבית יוצרים, או מתחם שיקום יוצא דופן או אידיליה אמנותית כמו באיזה נובלה של בוקאצ'ו. אבל אולי יותר מכל, הבית בואריגוטי מייצג שיחזור רומנטי של הקומונות עליהן קלארה וחבריה היו חולמים כשהם היו צעירים, נמהרים ומלאי תאווה לטרוף את העולם.

באידרה, פייר, קלארה וחבריהם היו יושבים הרבה בבאר שמול הנמל, שותים, מדברים ומחכים למכתבים או גם סתם לחדשות המגיעות עם הסירות. סביב הצהריים הדייגים היו חוזרים בסירות התכלת עם השורה האדומה והצהובה ופורסים את הרשתות על המזח. יחד עם המכתבים והדייגים, בחודשי הקיץ היו מגיעות לאידרה משפחות צעירות עם ילדים, אבל לרוב הם לא היו נשארים יותר מיומיים, מקסימום שלושה. קלארה ופייר פיתחו מנהג והתחילו להתערב על זמן שהייה של כל משפחה.

״יומיים וחצי,״ הכריזה קלארה על משפחה שוויצרית לתפארת, אמא ואבא צעירים וחטובים, זוג תאומים בגיל ההתבגרות שרוב הזמן התמזמזו אחד עם השניה וילדה בת עשר שכל שעות היום היתה שקועה בעמודי הספרים שלה.

״מחר בבוקר כבר לא נראה אותם יותר,״ אמר פייר על זוג לא צפוי של לבנוני ונורוגית. קווצת שיער אפור על המצח, גופייה דהויה, הוא העביר את היום שיכור במצב אופקי, בזמן שהיא, בלונדינית וקרה כמו אדמות הצפון, הסתובבה באי בלי לעצור או להחליף מילה עם אף אחד.

לבסוף, את השיא, שברה משפחה יוונית מהיבשת. פייר וקלארה, שניהם, הסכימו על מקסימום יום אחד. הם הגיעו ביום שלישי עם המעבורת של שבע בבוקר אבל בשתיים אחרי הצהריים כבר הסתלקו על סירה פרטית שהשכירו כדי לעבור לאי הבא. הילדים שיחקו על החוף, בזמן שהאם, אישה לא רזה בכלל, החליפה בגד ים כל חצי שעה: ביקיני ורוד, בגד ים שלם לבן, תחתון-שחור-עליון-סגול ועוד המון תלבושות שהיא חשפה בזמן שבעלה, איש טוב, מקועקע ועם נימוסים טיפה נשיים, רדף אחריה כמו פפראצי ללא מנוחה.

״מקווה שלפחות הם השאירו לנו את לוח שנה שהם צילמו,״ צחק פייר כשהם נסעו.

״פירלי החדש,״ השלימה קלארה.

אידרה לא התאימה לחופשות של משפחות צעירות; חסרו עליה מים וחשמל ועוד לא מעט דברים. שום משפחה לא נשארה יותר מכמה ימים ספורים. אבל לקלארה ופייר אידרה היתה טובה. עברה כבר כמעט שנה מאז שפייר הגיע, ומהיום שהם נפגשו בסופרמרקט, הם נשארו יחד. לאורך היום פייר צייר – הוא שוב מצא את התשוקה, וקלארה הסתובבה באי להתיידד עם המקומיים, שחתה בים שעות ארוכות, וכמעט בלי לשים לב שכחה מהבעיות שלה. כבר לא היה בה את הצורך לנטוש ליעד הבא.

בבוקר היא נהגה לעצור אצל ניקולטה, פיצפונת של אישה שהכינה גבינות מלוחות וכל יום חיכתה לקלארה עם כוסית חלב מונחת על השולחן. לניקולטה חסרו רוב השיניים בפה והיא לא ידעה שום מילה שלא ביוונית, אבל לא היה ביניהן צורך לדבר.

באחד הסיבובים שלה, כשהיא כבר הכירה כמעט כל פינה ונפש באי, קלארה החליטה להגיע לגבעה של אלברט. אנשי האי, כל אחד בדרכו, הזהירו לא לגשת אליו, ואכן לאורך שלוש את השנים שהיא ביקרה באידרה, קלארה לא התקרבה. אבל בשנה הזאת משהו כבר השתנה ובוקר אחד קלארה הלכה לגבעה. זאת היתה דרך יחסית ארוכה והחלק האחרון של המסלול דרש הליכה בשביל צר לאורך צוק תלול. קלארה הלכה את הדרך ללא היסוס, קצב צעדיה האיץ יחד עם צמיחת סקרנותה. כשלבסוף היא הגיעה לראש הגבעה, נשימתה הגבירה וכמה טיפות זיעה נפלו לה מהמצח ועד לצוואר.

רזה וארוך, אלברט ישב בחוץ על כיסא קטן וירוק, על ברכיו חתול אפור, פניו מלאות שמש, עיניים עצומות כשמסביבו הכל שקט. קלארה עצרה: הוא לא דמה לשום תיאור או סיפור, דבר המעיד שאף אחד באי לא פגש אותו. "אנשים מדברים בשביל לתת אוויר לפה," הפתגם המדויק של סבתא עלה לה לראש.

קלארה מצאה את האומץ לציין את נוכחותה. "קאלימרה, מר אלברט,״ היא אמרה בטון קצת יותר גבוה מלחישה.

בלי תזוזה וללא סימן הפתעה, אלברט פתח את עיניו: הוא חייך אליה ועשה לה עם היד סימן להתקרב. קלארה התיישבה על הדשא תחת השמש בשקט. רק כשהתחיל להחשיך, אלברט התרומם, קלארה אחריו. הוא חייך שוב והתקפל קצת כדי להכניס פנימה דרך דלת ביתו הנמוכה. בדרך חזרה, לאורך כל השביל ראשה היה ריק וקל כמו ענן, ורק כשהיא התקרבה לכיוון הבית התחילו לעלות לה המחשבות. עוד בפעם הראשונה שהיא הגיע לאידרה, סיפרו לה המקומיים על הנזיר המתבודד, הרכלנים מיהרו לציין שבזמן המלחמה הבחור היה מוכר את גופו לנאצים. למחרת קלארה כבר לא היתה באי.

45 שנים פייר חי בהודו והוא עדיין לא זוכר באיזה חודש זורקים איזה אל לתוך הגאנגה הקדוש. הוא מכיר את רוב האלים – דורגה, פרוואטי, גאנש, קאלי, כמובן את שיבה וגם את כל השאר – אבל לפעמים הוא עדיין מתבלבל עם האלים היווניים, מערבב אותם, שוכח כבר מי שייך לפנתיאון של הר אולימפוס ומי של הר מארו. אין יותר מדי הבדל בין האלוהות ההודית והיוונית: אותה כמות עצומה של קדושים, אותה נוכחות תמידית בתוך חיי בני תמותה ואותו קשר הדוק בין רוחניות וחושניות. למען הסר ספק, פייר לא רק אוהב את האלים ההודיים, הוא גם למד לסגוד אותם מתוך כבוד לתרבות ההודית בה הוא מתארח כבר כמעט חיים שלמים וגם מתוך משהו שניתן להגדיר כאמונה.

בשאנטיניקאטאן, הכפר הקטן והיחסית שקט בו הוא התמקם בעשור האחרון, הימים מתחילים בשבע בבוקר עם שירים לקאלי, האלה עם המון ידיים, האכזרית והעוצמתית ביותר. פייר שר ישנוני יחד עם קדושי הבאול הלבושים בכתום. הוא גילה שזאת דרך טובה להתחיל את היום, להכריח את עצמו לנטוש את המיטה ולעבוד. אחרת, יכול מאוד להיות שהוא נשאר ימים שלמים במצב שכיבה, בוהה בתקרה, לא מוצא שום סיבה לעשות אחרת. בשאנטיניקאטאן ניתן להישאר במין אזור ביניים בין חלומות ומציאות כשבבוקר שרים עוד עם עיניים עצומות ותנודות גוף רכות. אחררי השירה פייר ממשיך לחדר האוכל איפה שכל יום, בכל שלוש הארוחות, אוכלים אורז עם גרסאות שונות של תפוחי אדמה, ואז הולך לטיול קצר ביער, עובר ליד אגם הנימפאות שרוב הזמן הן לבנות אבל חלק מהימים נהיות פתאום ורודות. פייר אוהב לשים לב לשינויים הקטנים בטבע, לפעמים זה אפילו מביא לו השראה ליצור. אחרי הטיול הוא חוזר לחדרו, מתקלח ואז מתיישב מול כן הציור. ברגע הזה השעה היא בדרך כלל כבר אחת עשרה ורק בסביבות שלוש אחר הצהריים קורה שפייר נוגע במברשת. שעות ארוכות הוא בוהה בבד ואין אפשרות לדעת מה עובר ברחש המחשבות שלו. בערב הוא כותב מכתבים שחלק מהזמן נזרקים לפח אבל לפעמים גם נשלחים לכל מיני אנשים בעולם.

ערב אחד הוא כתב:

שלום לך,

אני כותב לך מהכפר שאנטינאקטאן שבמזרח הודו, מחדרי הקטן.
בסוף מצאתי את עצמי פה, את יודעת איך זה עם הודו.
הימים עוברים, אני מצייר וחי את חיי המקומיים, סדר יום פשוט וסולידי.
היום הגיעו לפה זוג איטלקים. הם נשארו רק כמה שעות אבל הצלחתי לדבר איתם בשפה שבורה. קלטתי שהם מכירים אותך, שמעתי על ביתך הקרוב לים וגם עוד דברים, מתקופות אחרות.
מה שלומך קלארה?

שלך,
פייר