close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • קופסת הקרטון בסלון היא לא אבא שלך.

    דוידי רוזנפלד | סיפורים | התפרסם ב - 19.04.24

    "מישהו ביקש ממנה את זה?" אשתי שאלה בכעס, "אם הייתי רוצה, הייתי קונה בעצמי."

    "אני בטוח שהכוונה שלה הייתה טובה." ניסיתי להגיד.

    "מה הייתה הכוונה הטובה שלה?" היא שאלה בלעג.

    "אולי היא חשבה שזה ינחם אותך…"

    "זה לא מנחם אותי בכלל.." היא אמרה, "אני לא רוצה את זה, פשוט לא רוצה, זה נורא בעיני."

    "אז תגידי לה שאת לא רוצה להשתמש בזה כרגע."

    "לא ביקשתי ממך עצות אתה יודע." אשתי אמרה בזעף, קמה מהכיסא וטרקה את הדלת אחריה.

    אבא שלה מת לפני שלושה חודשים, היא הייתה חסרת מנוחה, ולא הצליחה להירדם, בכתה וכעסה עלי ועל הבנים, הרגשתי שאני לא יכול לעזור לה, רק לחבק מידי פעם כשהיא הרשתה לי.

    , היא חלמה על אבא שלה כל לילה, הוא הופיע בחלום, פתח את הסתימה בכיור של המטבח ואמר לה אל תדאגי אני עוד לא מת, אפילו לא קצת.

    הוא  היה זקן,  אבל נדמה היה לנו שהוא יחיה לעולם, הוא תמיד נראה חזק, בריא, שיערו היה לבן, אבל שופע ומלא. הוא קם כל בוקר בשש לגרף את עלי הפקאן הענק שנשרו בחצר, אחר כך היה וכל פרוסת לחם עם גבינה חצי אחוז, שומע חדשות ברדיו ואז יוצא להליכה בעיר הקטנה, שסירבה להישאר כפי שהייתה.

    הוא גר לבד בבית קטן, עם גינה גדולה. אשתו מתה עשר שנים לפני כן. היא אבדה אט אט את הזיכרון, את האחיזה במציאות ולבסוף  את עצמה. הוא טיפל בה במסירות נוגעת ללב. לקראת הסוף, היא חזרה לרקוד, אבל הוא לא יכול היה לרקוד איתה, הוא לא היה גבר שרוקד.

    הוא אהב לתקן צינורות מים מחוררים ולחבר חוטי חשמל קרועים, ושנא קשקושים ופטפוטים מיותרים.

    כשהייתי בא לבקר אותו והייתי שואל אותו, מה שלומך? הוא היה אומר, אני בדרך לבית קברות, ואני הייתי עונה, כבר עשרים שנה שאתה מבטיח ולא מקיים, והוא היה עונה, אל תדאג, תראה בסוף אני אקיים.

    הכל חולף בעולם הזה, מחליף צורה ומשתנה בלא הרף, השמש עולה ויורדת, ירח מופיע ונעלם, פרחים צומחים מהאדמה הקשה,  פורחים, מפיצים זרעים ברוח, קמלים, מתים, ומתפוררים אט אט לתוך האדמה.

    ואנו המנסים להתעורר מהחושך, אל לנו להיאחז בדבר, לא בחסד שמורעף עלינו ממעל ולא באסונות שמחשיכים את שמינו.

    לנו, אין אלא את הרגע הזה, בו אנו מביטים בירח משתקף בעיניים רכות.

    הסימולקרות הראשונות היו פשוט חיקוי פיזי לא מוצלח במיוחד של בני אדם,. בובות עם יכולת תנועה מוגבלת ויכולת דיבור מוגבלת עוד יותר, צעצוע לעשירים.

    עם הזמן הסימולקרות הלכו ודמו יותר לבני אדם, אבל הן לא דיברו כמו בני אדם וכולם חזו שזה לעולם לא ייקרה, לבני אדם הרי יש רגשות, דמיון, יצרים, כל אלו היו הרבה מעבר ליכולתן. כרגיל כולם טעו.

    הסימולקרות נראו כבני אדם, דברו כבני אדם, האם הן היו בני אדם?

    זה היה נושא למחלוקות פילוסופיות (פילוסופים כידוע אוהבים מחלוקות ), למאבקים משפטיים (גם עורכי דין צריכים להתפרנס ממשהו.) ולהתנגחות מדעית )הזדמנות לכתוב מאמרים ולקבל קידום).

    ברוב העולם נאסר לייצר סימולקרות לבני אדם חיים, עם המתים לא הייתה בעיה, איש מהם לא גילה שום התנגדות.

    הדודה גרה ברומניה, היא הייתה. אישה קטנה, מטופחת, לבושה באלגנטיות שתמיד התלוננה על כל העולם וטיפחה שלל מחלות שהרגו את בעלה, אחיותיה ושכניה, רק היא נשארה בחיים.

    כשהיא באה לשבעה בפעם הראשונה, היא הביאה את הסימולקרה של אבא שלה, ארוז בקופסת קרטון גדולה וארוכה.

    הם תמיד היו רבים הדודה ואבא שלי, אשתי הזכירה לי, עכשיו אין לה עם מי לריב.

    לא הבנתי  למה הדודה קנתה לה את הסימולקרה, אבל גם לא יכולתי לשאול את הדודה, כי הדודה הייתה נעלבת מקצועית. ואם הייתי שואל אותה, היא ישר הייתה אומרת, מה זאת לא מתנה יפה? ואולי אפילו מתחילה לבכות.

    הדודה אהבה לרחם על עצמה וסימולקרות לא היו זולות, אפילו לא ברומניה.

    הדודה חזרה לרומניה שלשום , קופסת הקרטון החומה עם הסימולקרה של אבא שלה נשארה בסלון.

    מי שחי נידון לסבול.

    את מה שברצוננו לקבל, לא נקבל, מה שאיננו רוצים שיקרה, קורה שוב ושוב.

    העולם הוא מה שהוא.

    כל מה שנותר לנו הוא לקבל אותו ואת עצמנו או להמשיך לסבול.

    קופסת הקרטון החומה נשארה סגורה בפינת הסלון גם אחרי השבעה, ואני לא העזתי לדבר עליה עם אשתי.

    הייתי לבד בבית, אני כבר לא זוכר למה רציתי לפתוח את הקופסה, אולי הייתי סתם מסוקרן, אולי רציתי לדעת אם הוא באמת נמצא שם, אולי…

    פתחתי את מכסה הקרטון בזהירות רבה והצצתי פנימה.

    הצצתי פנימה, זה היה אבא שלה בלי ספק, אבל צעיר בעשרים שנה מיום מותו, שיערו היה עדיין חום, פניו חלקות מקמט, עיניו הכחולות הביטו בי מופתעות כשהאור נפל על פניו.

    השתעשעתי במחשבה להדליק אותו ואולי לשוחח לעם הסימולקרה, (הוא כמובן לא ידע שהוא סימולקרה). אבל לא בטוח שהייתי יודע איך לכבות אותו ולא רציתי להסתבך.

    סגרתי את מכסה הקרטון,

    נדמה היה לי ששפתותיו מלמלו, "אל תשאיר אותי כאן, אל תשאיר אותי כאן."

    מובן שזה היה הדמיון שלי בלבד.

    "אני חושבת שאני אשים את הקופסה במרתף." אשתי הכריזה יום אחד.

    "אני חושב שאולי עדיף שזה יהיה שם." הסכמתי.

    "חשבתי אם כדאי להפעיל אותו? אבל זה נראה לי כמעט…" היא היססה לשנייה, "חילול קודש, סוג של אשליה שלא, לא באמת תועיל לי, אבא שלי מת, והדבר הזה בקופסה, יהיה מה שיהיה הוא לא אבא שלי."

    "ברור שהוא לא אבא שלך…"

    "אבל זה לא כזה ברור, הוא אמור להיות העתק מדויק של אבא שלי."

    "בדיוק כמו שאמרת, הוא אמור להיות העתק, לא הדבר האמיתי."

    "אבל אם אי אפשר להבדיל בין ההעתק לבין הדבר האמיתי, אז מה זה משנה?"

    "זה משנה כי את יודעת שזה לא אמיתי."

    "אני יודעת?"

    "כן, לא?"

    "יכול להיות שגם אני סימולקרה…" אשתי אמרה וחייכה.

    "אז איפה הכפתור שמכבה אותך?"

    "לא מגלה." היא אמרה וחייכה שוב.

    "את רוצה שאני אעזור לך להוריד את הקרטון למרתף?"

    "אולי." היא אמרה. "אני לא בטוחה."

    יש הטוענים שכל העולם הזה הוא אשליה, שדבר אינו אמיתי לכשעצמו.

    הכל חולף ונעלם.

    הכל רק מילים ריקות.

    מה נותר לידיים הפשוטות לחבק?

    רק את הרגע הזה, האור הדק שבוקע מהחלון, הציפור הקטנה שמצייצת מרחוק.

    היכן את אהובה? לאן נעלמת?

    ירדנו ביחד אל המרתף, נושאים יחד בקושי את קופסת הקרטון הכבדה.

    אור חיוור בקע ממנורה בקצה המרתף.

    "איפה את רוצה לשים את הקופסה?" שאלתי מתנשף.

    "כמה שיותר רחוק." היא אמרה, "אני לא מתכוננת להשתמש בדבר הזה בחיים."

    "את לא סקרנית?" שאלתי בהיסוס.

    "אני מאוד סקרנית, אבל אני רוצה לשים את הדבר הזה מאחורי. זהו, זה נגמר." היא נאנחה, " אני מקנאה בך שיש לך אבא. אני יתומה לגמרי, אני לא רוצה להגיד שזה לא הוגן, כי זה יקרה כמעט לכולם, גם לך,.." היא אמרה קצת בהתרסה "ועדיין זה נורא, אני לא רוצה לחשוב עליו יותר, אם אני יכולה."

    זה נכון, אבא שלי עוד חי לגמרי, אני לא יכול לחשוב על זה שיום אחד הוא ימות, ואני אהיה בעולם בלעדיו.

    "שום דבר לא יכול להכין אותך למוות הזה." היא אמרה, "הייתי בטוחה שהוא יהיה שם תמיד בשבילי, למרות שזה לא הגיוני. תמיד ידעתי שיש מקום שיקבל אותי לא משנה מה יקרה, ועכשיו המקום הזה איננו, אתה מבין?"

    הנהנתי.

    הנחנו את קופסת הקרטון בקצה המרתף ועלינו למעלה אל האור.

    חלמתי, שאני יושב בסלון על הכורסה הירוקה, ופתאום אני שומע קולות מוזרים מהמרתף.

    אני פותח את הדלת למרתף בלא רחש, ורואה את אשתי יושבת על כיסא פלסטיק ישן בקצה המרתף מדברת עם הסימולקרה של אבא שלה, היא הייתה  שקועה בשיחה ולא שמה לב בכלל שפתחתי את הדלת. ידעתי שמה שאני צריך לעשות, זה לסגור את הדלת לחזור לסלון להתיישב על הספה הירוקה ולשכוח מכל זה, אבל אני לא מסוגל ואולי גם לא רוצה, אני נעמד מאחורי הדלת הסגורה למחצה ומקשיב.

    "אז איך אתה מרגיש?" היא שואלת.

    "קצת מוזר."  אומר הסימולקרה של אבא שלה. "אני לא בטוח איפה אני נמצא?"

    "אתה אצלי בבית במרתף."

    "מה אני עושה פה?"

    "מה אני עושה פה?" היא עונה בשאלה, "אתה יודע… אנחנו פשוט יושבים ומדברים."

    "אני לא בטוח שגירפתי הבוקר את  העלים של הפקאן." הוא אומר בהיסוס לא אופייני, "זאת אומרת נדמה לי שגירפתי, אבל אני לא בטוח."

    "אני די בטוחה שגירפת את העלים." היא מרגיעה אותו, "וגם אם לא גירפת, זה לא כזה משנה, תוכל לגרף אותם כשתחזור הבייתה."

    "מי אומר לך שאני אחזור?"

    "נו באמת אבא אל תתחיל…"

    "אתם הצעירים מזלזלים בכל דבר."

    "אני לא מזלזלת." היא אמרה במבוכה  "פשוט אמרתי שאתה יכול לגרף מתי שאתה רוצה… " היא שתקה לשנייה ושאלה, "תגיד אבא טוב לך?"

    "איזו מין שאלה מוזרה זאת?"

    "מותר לי לשאול שאלות מוזרות, לא?"

    "מותר לך לשאול הכל את הבת שלי." הוא עונה ומקמט את המצח, "אם טוב לי? מאז שאמא שלך מתה, אני חי, זהו."

    שניהם שתקו.

    סגרתי את הדלת של המרתף וחזרתי לסלון בצעדים חרישיים, בדרך שמעתי אותו אומר, "קצת חשוך לי פה אולי נצא?"

    אני לא לגמרי בטוח שזה היה חלום.

    דוידי רוזנפלד

    דוידי רוזנפלד, נולד בכ"ד באב תשכ"ו, 10 באוגוסט 1966. גדל ולמד בהוד השרון. סיים בהצטיינות תואר ראשון במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה והשלים תואר שני בחוג להיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת תל אביב. למד לדוקטורט על זן בודהיזם וחסידות במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר אילן. מורה לספרות ותנ"ך בבית ספר תיכון. נשוי ואב לשלושה. הוא תושב רעננה. מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 3

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אבות של סופרים

    יצחק מלר
    מי ומה היו? האם ובמה זכו? אפרופו ארבעה אבות של: ס.יזהר...

    סתו

    רון גרא
    הַקַּיִץ מִסְתַּלֵּק לוֹ, אֶל פַּאֲתֵי מַעֲרָב אֲדֻמִּים. הַיּוֹם כָּבֶה בִּקְרִיאַת עוֹרֵב....

    מה לנו להלין על רוסיה?

    ירון אביטוב
    מחשבות ליום השואה הבינלאומי, המצויין כל שנה ב-27 בינואר, על תרבות,...
    דילוג לתוכן