close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • קופיקו

    יוסף עוזר | סיפורים | התפרסם ב - 19.02.17
    רק שני אסימונים יש לי בג'ינס המחורבן. באוניברסיטה המחורבנת בהר הכרמל המחורבן...

    רק שני אסימונים יש לי בג’ינס המחורבן. באוניברסיטה המחורבנת בהר הכרמל המחורבן … חוג מדעי המדינה מחורבן- – –

    – 668456, דנה? דנה! דנה, אז… היום בערב יושבים? עבודה סמינריונית לפרופ’ יוסף נדבה, בשש?

    – אאא, מנשה, לא בשש ולא אצלי. זה לא ילך.

    – למה לא ילך? הרי התחלנו בספרייה.

    – בספרייה כן, בבית שלי, זה לא ילך. רק בספרייה.

    – למה בבית לא?

    – אתה מבין? ההורים שלי… פולנים כאלה. ו… נדבר מחר נוּשִׁי, טוב…

    שני אסימונים. עד היום נשאר אחד, עם החור הזה בנשמה.

    כתבנו על “עימותים בחברה מתהווה, מוואדי סאליב עד לשלמה סבירסקי”.

    למחרת בקפטריה, על הבוקר, ישבנו על נס קפה, המנקה הגרוזינית התרגזה שאנחנו הולכים לה על הריצפה הרטובה וקיללה אותנו בגרוזינית. לקללות יש מנגינה אחידה בכל עם ולשון. אבל התווכחנו אם גרוזינית היא ספרדייה או אשכנזיה.

    – אתמול את סירבת שאבוא לבית שלך, את האמת, דנה, נכון שפחדת שההורים שלךְ ייבהלו מֵהַאמזלֵג, אה? גברת זליג שלי? הג’ינס שלה קרוע בברכיים. כמו חייל שזוחל בדרך אל היעד. שנינו זחלנו הרבה בדרך אל היעד, קרועים אחד על השני.

    אבל במקום להשיב לי ישירות ולהסתבך, דנה צימצמה את רווח עשרת הסנטימטרים שהיו בינינו ונתנה לגוף שלה לדבר בשפה שאני מבין, הכי מבין: הניחה את ראשה על כתפי ושירבבה עיניים שרושפות את הירוק הנדיר שבתוכן, ומרחה בלי רחמים את החיוך שלה בתוספת: ועכשיו אתה עצבני?

    – הכי עצבני! כשהיא מסתערת על היעד היא לא משאירה פצועים.

    וכעת היא ישנה לי בחדר השינה. אולי בעצם אני ער לה כאן מול האושר של שנינו – ליאור.

    מנשה עצם את עיניו. הנישואין לדנה קרעו אותה מהוריה: “את עושה לנו שואה שנייה”. “את עוד תגלי שהתחתנת לָךְ עם קוף!” “עם קוף את מתחתנת!” “לכי תהרסי את החיים שלך, לכי!” “אוניברסיטה שמוניברסיטה!” “פרענק נשאר פרענק!” “ג’ונגעלע פרענק ג’ונגעלע!” “ג’ונגעלע” – – –

    ***

    נו אבא תמשיך לקרוא! פלש ליאור בן השלוש להרהורי אביו – מנשה הרים את הספר הבלוי שנשמט:

    – ואז! כן, איפה היינו? היינו ב… ואז – הנה כאן – “ואז, כשקופיקו מצא צב, הוא נכנס עם הצב לבית. קופיקו ראה את כולם יושבים סביב שולחן סעודת יום העצמאות. הקיבוץ חוגג. דגלים בכל מקום. קופיקו זחל בשקט מתחת לשולחן וקשר את הצב לנעל של יורם והנעל התחילה לצעוד. פתאום יורם מרגיש שנעל אחת נושרת לו מהרגל הוא מסתכל ורואה צב נכנס מתחת למיטה והנעל שלו אחריו…” לאט מתאחד צחוקו של ליאור עם קורי השינה – – –

    מנשה מביט בו. הוריה של דנה אוהבים את נכדם, “נו טוף, אתה שונה, לא כְּמוֹהֵם”, תראה איזה מלאך נתנה לך דנה שלנו. השיער זה ממך! אבל תראה את העיניים שלו! זה עיניים של אירופה, אדוני!

    הם מממנים לו שיעורי פסנתר בקונסרבטוריון, שלא תתעורר בו איזו נטייה גנטית לדרבוקה.

    עכשיו הוא לא יעז לרדת ממיטת ליאור שלא יתעורר. עדיין לא ישן עמוק. ובתוכו נִשנתה איזו הרעשה כבדה, כמו מטח הפגזים הפתאומי במלחמת יום הכיפורים.

    – בעצם, קופיקו של ליאור הוא אותו הספר שקראתי בעצמי בגיל 9 וכעת, זהו קופיקו אחר, פתאום אני לא צוחק. קופיקו הוא בעצם מהגר טרי, חתרן, אינו מבין קודים חברתיים, ברברי אפריקאי, מזרחי, בן הג’ונגל – סביבו כולם בונים את הארץ, כחולי עיניים.

    אנחנו טווים לעצמנו סיפורי הומור לשכך את כאבי הזמן, כשבעצם, עמוק מתחת לחוטי הצחוק נחבא תפר נסתר, התפר הנסתר של הטרגדיה. זה שמתגלה לי עכשיו. מי זה קופיקו אם לא אני, וסבתא שלי שאפתה לחם בטבון ולא רצתה אֶשֶׁל בצנצנת של תנובה?

    מי ששומע, שומע שקופיקו מדבר עם חית ועם עין… אין בזה ספק! קוף פרענק! ואף כובע טמבל לא יעזור לו להתקבל ליחידה נבחרת… איך דנה העזה להתחתן איתי?

    דנה הציצה מפתח הדלת, באה יחפה מאחור, מתבוננת בו, מחזיק את “קופיקו” מול ליאור הנוחר במתיקות.

    – נרדם הפשוש שלנו? לחשה בחיוך.

    – נרדם המלאך, הקופיקו שלנו נרדם! השיב.

    – למה קופיקו!? מֶנָשׁ, סגור את הספר… בוא לישון…

    – רק נראה מה הולך בטלוויזיה, השיב.

    הוא לחץ על הכפתור. הופיע מנחם בגין:

    – “אמש בכיכר הזאת עמד שחקן צעיר, מה שמו? דודו? דודו, טו-פז, דודו טופז, כאן הוא אמר את הדברים הבאים…”

    – דנה! דנה! בואי תקשיבי!

    – [בגין] “…דודו טופז, באוזני מאה אלף אנשי המערך, הוא אומר את הדברים הבאים: הצ’חצ’חים, הם במצודת זאב, הם בקושי שין גימלים…”

    – הוא צורח כמו קוף! אמרה דנה.

    – תעשי טובה תקשיבי! אמר מנשה. הוא משיב לדודו טופז, צ’חצ’חים…

    – [בגין] “…במחתרת, בימי תנועת המרי, שאל אותי גלילי, אחרי התייעצות עם נתן ילין מור, זיכרונו לברכה, מטעם הלח”י, כשתיכננו יחד פעולות נגד השלטון הבריטי, ואמר לי כהאי לישנא, גלילי, אמר לי: ‘איך אתם פתרתם את הבעיה של עדות המזרח באצ”ל?’ ואני מסתכל בו בתמיהה, ואומר לו: ‘ישראל, מה אתה שואל? איזו בעיה?’ והוא אומר: ‘נו, אינך יודע, לא שמעת? הבעיה של עדות המזרח.’ …”

    – אולי תסביר לי, אתה באמת מקשיב לפאשיסט הקופיקו הזה?!

    – קופיקו, אה?

    – ואני מתפלאת עליך, אתה איש מדעי המדינה, אתה! אתה נשארת…

    – תמשיכי את המשפט, נו, נו, תמשיכי את המשפט, דנה?!

    – כלום! שום דבר! תעשה מה שאתה רוצה!

    – “שִׁמְעוּ, כאשר אותו, מה שמו, דו-דו טו-פז, אמר את האיוולת…”

    – נשארתי קופיקו, תגידי את זה!

    – “את דברי ההבל ורעות הרוח שלו, כל הקהל שעמד אמש פה, הריע. עכשיו אני אספר לדודו טופז, למי הוא התכוון.”

    – תגיד לי, אתה באמת נושא את הגנים הטיפשיים האלה? אני התחתנתי איתך, לא? עזבתי את ההורים שלי וזה מה שיש לך בראש?

    – “בני עדות המזרח שלנו, היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת, יש ביניהם עולי גרדום…”

    – לא רוצה לשמוע אותו, מסית!!! דנה זינקה ולחצה על כפתור הכיבוי.

    מנשה זינק ולחץ על כפתור ההדלקה: ודנה נמלטה לחדר השינה. שומעת על כורחה את קולו הנוסק לגבהים של בגין:

    – “פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, איך קוראים לזה, אשכנזי. משה ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה, לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר בבוקר להוליך אותם אל התלייה, והרב התעקש והוא אמר שיבוא להוריד אותם, והם לא רצו לפגוע ברב, הם לקחו בלבותיהם רימון יד… לחצו! אשכנזי? — עיראקי? — זעקותיו של מנחם בגין הלמו בחלל החדר: …יהודים! …אחים! …לוחמים!….

    מנשה, בודד מול המסך, הביט בכריכת קופיקו – טרקטור, פרדסים וילדי קיבוץ. והאפריקאי הפרוע מתנדנד עליהם כעל חבל ביערות העד. והוא נרדם מול המסך.

    למחרת הלכה דנה לאוניברסיטה היישר למכונת המיקרופילמים וחזרה עם מראי מקומות.

    – אני מצטערת על אתמול. הבאתי לך כמה הפתעות. יתאים להרצאה שלך “שסעים בחברת מהגרים”:

    הנה יש לנו כאן את עדה מיימון, מדברי הכנסת ק”ט, 24 בינואר 1950 : “זוהי עליית גזע שלא ידענו כמוהו בארץ… לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים…”

    ויש גם את אריה גלבלום על העולים מצפון אפריקה, וזה בעיתון הארץ, תראה את התאריך: 22 אפריל 1949. “…כעבור עשרות שנים מועטות נהיה כולנו עדות המזרח!”.

    דנה הכניסה את אצבעותיה הדקות לתוך שער ראשו של מנשה, קירצפה שנייה אחת ודילגה למטבח, לפני שיספיק להודות לה על פי דרכו.

    בערב דיברו ברדיו שוב על “נאום הצ’חצ’חים”. דנה אמרה לליאור הקטן: קדימה למיטה!

    ליאור דרש: אני רוצה סיפור! דנה הציעה: נקרא את זהבה והדובים! ליאור דרש: רוצה קופיקו!

    תיקתקתי במהירות במכונת הכתיבה, מקשיב בין הנקישות לדנה הנכנעת ומקריאה:

    “…קופיקו חבש כובע טמבל והתחיל לצעוק: אני קיבוצניק. אני קיבוצניק…”

    הדף במכונת הכתיבה התמלא, ונשמע הצלצול של סוף שורה. דנה רכנה ולחשה: יש לי משפט לסיום ההרצאה שלך – כְּתוֹב:

    הרמתי את אצבעותי ונקשתי : “ניסיונו של הנחוּת … -אתה כותב?- …למצוא את מקומו בחברה… ייתקל תמיד… במאבק שבין הפארודי לבין האותנטי, בין הקודים של ההגמוניה לבין מי שמוותר על זהותו המקורית … לפתע חשתי נשיכה באוזני ובפרצי צחוק. קופיקו שכמוך, היא אמרה. ואז ליאור בא ולא רצה שום דבר מלבד בננה.

    יוסף עוזר

    משורר, בשנת 2015 חתן פרס ראש הממשלה ופרס מנחם דוליצקי. הוא אומן אורח של הפקולטה למדעי הרוח, באוניברסיטה העברית, לרגל שני ספריו האחרונים: "עמק יזרעאל, ירושלים" [הוצאת אפיק] ו"נשיקת מכחול" [הוצאת משיב הרוח].

    מה דעתכם?

    • 1
    • 0
    • 3
    • 2
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    רַק בִּקַּשְׁתִּי לְגַשֵּׁר

    מיכאל רייך
    בִּקַּשְׁתִּי לְגַשֵּׁר אֶל אֱלֹהַי וְהוּא דָּרַשׁ בְּתֹקֶף אֱמוּנָה תְּמִימָה, בִּקַּשְׁתִּי לְגַשֵּׁר...

    של מי הצ’בורשקה הזה?

    שי מרקוביץ'
    על חגיגות יום ההולדת השמונים להולדתו של משורר הילדים הרוסי הפופולרי...

    את לא כאן כדי לחשוב

    ינון ניר
      דוקטור שקד הוזמן לבירור אצל דיקאן הפקולטה כבר באותו יום....
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית