גם בפריז הייתי מטופל בשל מחלתי. הרופא שלי היה צעיר מתמחה בשל המחסור ברופאים בעת ההיא. התברר שנודע לו כי אני כותב ספרים. הוא מיד סיפר לי כי גם הוא כותב ספר, על שחפת. "יוצא אפוא שאנחנו קולגות." אמר בטפלו בי. "אין לך מושג עד כמה," הגבתי בחיוך, "אני כותב ספר על דֶּבֶר." "על דֶּבֶר?" הוא הרים גבות, "מה לך ולזה?". ניסיתי להסביר לו. הוא טיפל בי ותוך כדי התעניין, כאילו התעניין, במה שכתבתי עד כה. נראה היה לי שהוא בעיקר מנסה להסיח את דעתי מהטיפול ולדבר על נושאים שמעניינים אותי. וכל אותו הזמן שהוא דיבר חשבתי לעצמי כי גם במחתרת אנחנו נוהגים להשתמש במינוחים רפואיים ויש בזה משום ההיבט הפואטי-ספרותי. למשל: "אני שולח לך חולָה. בריאותה של חברה זו רופפת בשל דלקת תורשתית." כך היינו מכנים יהודייה. כנראה נראיתי לו דאוג וכאוב, על אף שלא פחדתי. הייתי כבר מורגל בזה. עם זאת, נראה כי פניי הטרודות בשל המצב באירופה, הבדידות, פרנסין הרחוקה – דיוקן האבּיר בן דמות-היגון הזה שלי עשה עליו רושם והוא דיבר עצמו לדעת. הוא התחיל בשירת הפּלֵיאד ובפּייר דה רוֹנסאר במאה ה-16, וסיים בוִיקטור הוגו. האיש אהב ספרות, אך לא היה מעודכן. יצאתי ממנו והתחושה הרעה והקודרת המשיכה ללוות אותי עוד ימים אחדים. ואז פגשתי את סארטר ומצב רוחי השתנה מן הקצֶה אל הקצֶה.

זה היה ב-1943 במהלך החזרה הכללית של "הזבובים". בתחילה סארטר לא שם אליי לב, אבל כיוון שהייתי שחקן ובמאי ומפני שכתבתי עליו דברי טעם בעבר, שת לבו אליי. אני זוכר זאת אז כהיום. פסעתי כמה צעדים בתנופה שכזאת ועליתי מספר מדרגות. לחצתי את ידו. זה האיש ששמו ייקשר בשמי לאורך חיי ואף לאחר מותי ולאחר מותו ואולי אף מעבר לכך, אם כי לא בהכרח ברצוני. זה היה האיש שהמחלוקת שלי איתו תעסיק את הספרות הצרפתית למשך כמה שנים בשנות ה-50. אני מקדים את המאוחר, אך ממילא אין מוקדם או מאוחר בספרות. הכול עניין של תחושה, דחף ותחושה. סארטר יאמר כמובן, ובצדק, בחירה. וזה מה שהרגשתי כשקיפצתי את המדרגות המועטות הללו. חשתי שמשהו משתנה בהוויה שלי בזכותי, משהו זז לטובתי בעולם. אני פועל בתוכו. בחירה, חירות, אלה מילים יפות מאוד, אבל יש דברים שאין לך עליהם שליטה כמו ההֶדְבֵּק שלו ושלי. האקזיסטנציאליזם הדבּיק אותנו לבלי הפרֵד בתודעת בני האדם.

באותה תקופה ממש הוקסמתי מהמחזה שלו "בדלתיים סגורות". הוא דיבר אליי הרבה יותר מן "הזבובים". מערכה אחת על הגיהינום, שמשחקים אותה בסלון בסגנון הקיסרות השנייה של נפוליאון השלישי. אכן סוג של גיהינום. ללא הפסקה לקהל וללא יציאות לשחקנים. מרגע שנכנסת לבמה אתה שם עד הסוף, באור הזרקורים – דבר שמקשה מאוד על הבימוי. זה היה מחזה מושלם.   

להפוך את הגיהינום למקום כל כך קלאוסטרופובי, אנושי ושִׁגרתי. שתי נשים וגבר המעוללים זה לזה את המוות בהווה המוזר הזה, בחזקת הגיהינום הוא הזולת כפי שאומר מפורשות סארטר בסוף המחזה. איזה משפט אלמוֹתי. הם יכולים לצאת מן הטרקלין בכל רגע נתון, ובכל זאת בוחרים באופן סיזיפי וסאדו-מזוכיסטי להמשיך ולהתבוסס בתוך מי האפסיים, בתוך המיץ של הזבל, של מה שאמור היה להיות משולש רומנטי, והפך בעצם לעיסה דביקה של רגש משומש וקנאתני. אני, אודה על האמת, לא כתבתי מעולם אחד כזה. אפילו חשבתי לשחק ולביים אותו, אבל לבסוף נמלך לו סארטר ובחר בשחקנים מקצועיים.

היינו הפכים שהשלימו זה את זה. שנינו ורבּאליים. הוא – נמוך קומה ומכוער למראה, פוזל; אני – גבוה למדי, כמטר 80, ויפה תואר; הוא – מקטרת תחובה לו בפיו תמיד; אני – סיגריה שמוטה בזווית הפה ומבט מצועף; הוא – ממוצא בורגני; אני – מוצאי מן הפרולטריון; הוא – צרפתי אמיתי; אני – צרפת של הרגליים השחורות, בן הקולוניות; הוא – מבוגר ממני בשמונה שנים, מגלה אחריות כאח בוגר; אני – צעיר ממנו בשמונה שנים, פוחח משהו; הוא – נלחם בחירוף על הכרתו כסופר; אני – נולדתי במזל סופר. היינו אוהבים לצחקק תחת מבטה הנרגש והחקרני של הבּונֶה, כך היה מכנה סארטר את סימון דה בובאר – קסטור. מוכשרת מאוד היתה. היא נתנה בי את עינה.

סארטר היה אומר לי כל הזמן: "איזה פער יש בין האדם ביומיום לפרסונה הספרותית היושבת לך על הכתף וכותבת אותך. הספרים שלך כל כך סגפניים, ואילו אתה עצמך מלא בדיחות מפולפלות. מהי אפוא הספרות? ומיהו אפוא הסופר? צריך לתת את הדעת גם על זה." בכלל, סארטר נתן את דעתו על הכול. איזה הֶסְפֵּק יוצא מן הכלל, כמעיין המתגבר. אני אהבתי כדורגל והיה לי רוחב ואורך של מגרש כדורגל בכתיבה שלי. לו היה אורך ורוחב של מגרש גולף. איזו כמות של יבול עמקני ואיכותי. אבל אסתטית – הייתי יותר מפותח ממנו. וזה מה שקובע בספרות.

היינו שותים יחד. סארטר היה מתאמץ להרשים נשים. "למה אתה מתאמץ כל כך?" שאלתיו פעם אחת. "ראית את הפרצוף שלי?" השיב לי סארטר בשאלה. היתה לו מודעות לסארטר הזה. הוא ידע היטב מה הוא שווה והבין את החוזקות והחולשות שלו. הוא כתב: "ברי כי בית הקפה על לקוחותיו, שולחנותיו, ספסליו, מראותיו, תאורתו, על אווירתו רוויית העשן ורחשי קולותיו, על שאון תחתיות הספלים המתנגשות והצעדים שממלאים אותו, הוא הוויה במלואה." גם סארטר העמקני והשכלתני היה בסופו של דבר פילוסוף של בתי קפה, ואיני אומר זאת חלילה בגנותו. זה בולט ב"הישות והאין". אפילו המלצר והטבח פילוסופים במהותם ובמיהותם, ומצוידים בהוויה למען עצמה ובתוך עצמה.

לימים ריבים נוראים רבנו. חשבנו לנו בתמימותנו למחות את זכר ידידותנו במילותינו, אבל זו צצה ועולה אף על פי כן ולמרות הכול. בהספד היפה שלו עליי אמר סארטר "להיות בנפרד זו רק דרך אחרת להיות יחד." זה נשמע מתחכם, אבל הוא צדק. בעצם לא נפרדנו. לא נתנו לנו להיפרד ולא ייתנו. עוד אהבתי בדברי ההספד את חוכמתו של סארטר שעלה על העוקצים שכוונו נגדו וכלפי דומיו וסגניו – הסארטרים הקטנים – ופזורים להם כחִצים מורעלים בנובלה המאוחרת שלי "הנפילה". שם אני מוצא לנכון לבקר קשות ובאופן עמקני את אלה שחושבים שגידלו לעצמם איבר כזה פנימי הקרוי מצפון העולם.       

עם זאת, גם היום הייתי מתווכח איתו. שווה להיות בר-פלוגתא של סארטר, אך עדיף להיות מנהיגם של התומכים באי-אלימות באשר היא – גם אם אתה נעשה רכרוכי – מאשר להיות אינטלקטואל שמאלני פרו-קומוניסטי רצחני. כי מי שתומך ברצחנות – הרי הוא גרוע כמעט כרוצח עצמו.

יש לנו בסך הכול תצלום אחד ויחיד יחדיו ממסיבה שבה הקראנו מחזה של פיקאסו בשלהי המלחמה העולמית. אני נוצֵר אותו. בובואר אמרה תמיד שבאתי לפריז כדי לכבוש אותה, כמו ראסטיניאק ב"אבא גוריו" של בלזק. היא אמרה זאת במבט חמוץ, אבל אני ראיתי בזאת מחמאה. עוד טענה, כי היתה לי היכולת לחייך מתוך ריחוק למראה דברים ואנשים – בזה מאוד דייקה. אגב, כבר אמרתי זאת, היא הציעה לי להיות המאהב שלה, אך אני סירבתי בנימוס. לא היתה כל כוונה להיות פִּיוֹן במשפחת התרבות המורחבת של סארטר ובובואר.

סארטר בסופו של דבר היה אז טירון פוליטי לעומתי. לא היה לו ניסיון עשיר. בתקופה ההיא היה בחזקת האדם הפוליטי התיאורטי. אני הייתי צעיר ממנו בשמונה שנים ובעל עבר עשיר של עשייה בתוך המפלגה הקומוניסטית ממנה נזרקתי וגם עכשיו ברזיסטנס בעוד סארטר יושב על המדוכה, אני פעלתי.

קסטור וסארטר באו לבקרני במערכת קומבּה – עיתון המחתרת שהפכתי עורכו. זה היה במפעל שהרזיסטנס הפקיע לטובת העניין. חבריי ואני עבדנו עם תתי מקלע בהישג יד, ואני זוכר שהדבר הסעיר וריגש את סימון וסארטר. הם היו בוגרים מאיתנו וחשו את רוח השינוי של הצעירים – עיתונאֵי המחתרת, אנשי המילה המהפכנית. הגרמנים יכלו להפתיע בכל רגע. הבלגן במערכת חגג, והשמחה היתה עצומה. הייתי מעושי הדברים ממש. הייתי מאושר ובאמת ובתמים חשתי את משק כנפי ההיסטוריה. לא היה זה דבר מליצה. בימים ההם במערת קומבּה, זה אולי נשמע נוסטלגי, אבל היו אלה רגעים, ימים, חודשים – שלא יחזרו.

מוטב לומר את האמת. בעקבות המפגש, לא סארטר הוא שכתב את סדרת הכתבות הנודעת בקומבּה, אף כי הוא חתום עליהן, אלא סימון. לסארטר מעלות רבות, אבל איש מעשה מעולם לא היה. הוא נתן לאחרים לעשות והתבונן תוך שימת עצמו בקוטב הביקורת. כל זה אבסורד כמובן כי בימי המלחמה הקרה וגם אחר כך, יצא לו שם של חיה פוליטית.

בכל אופן, יום אחד, בשנים ההן של מלחמת העולם, באתי לבקר את סארטר ב"קומדי פראנסז" במהלך ההתקוממות. על "ועד התיאטרון הלאומי" הוטל להגן על התיאטרון ויהי מה מפני חבלה של הגרמנים. סארטר שהלך כנראה הרבה ברגל, הוא לא היה רגיל לזה, לאורך פריז, נרדם על כיסא. ניגשתי אליו, כבר לא הייתי מהוסס כבעבר כשפגשתיו על המדרגות דאז, נגעתי בכתפו. הוא ניעור וקפץ בבהלה: "אני מבין," אמרתי בציניות שלי עם היכולת לחייך מתוך ריחוק למראה דברים ואנשים שעליה דיברה בובואר, "שהצבת את הכיסא בכיוון ההיסטוריה." על פניו של סארטר יכולת לראות שהוא נפגע. עיניו המפוזלות נצטמצמו קמעה ושפתיו נקפצו. משהבין היכן הוא נמצא ובאיזה מצב נתפס, מיהר למשש את כיסו בחפשו אחר המקטרת או הסיגריות. סארטר הכי שנא להיות לא מודע, לא אהב להיות במצב שאין לו שליטה על הדברים.

**מתוך "קאמי", רומן ביוגרפי קצר בכתובים.

**צילומים של קאמי וסארטר (ויקיפדיה)

**ראו גם כרזת הסרט Camus, Sartre : Une amitié déchirée (2014).